00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

אני גיטרה

 

מגיל ילדות אני חובבת מוסיקה. אם אנחנו חפצים לשמוע מוסיקה, עלינו לשיר בעצמנו. כי בצריף אין חשמל, כך שגם לו היה לנו כסף לפטיפון, לא היה למה לחבר אותו. אצלנו מרבים לשיר. מלמדים אותנו שירי ילדים בהונגרית. שירי הילדים הללו נגמרים תמיד במוות אלים של ילדים או גורי חיות, כך שאנחנו יכולים להגות בשירים גם בלילה, ולפחד. ההורים שרים לנו אריות מאופרות נודעות. אחי טומי'קה ואני יודעים לשיר באיטלקית. שנינו רוצים לנגן בפסנתר, ואף ההורים מעוניינים בחיזוק מוסיקלי, אבל בצריף שלנו רק חדר אחד, ואין בו מקום לפסנתר בין מיטות הסוכנות, ארגז-הארון ומקרר הקרח. ועוד לא דיברנו על הכסף.

בבית הספר יש חוגים לחלילית. טומי'קה ואני מנגנים בחלילית, ועושים חיל. אני משתתפת במקהלת בית הספר, ומתמנית להיות הסולנית.
ההורים שלנו מאד אובייקטיביים לגבי ילדיהם. אין להם שום היסוס להעיר לילדים אם צריך לשפר את מנהגיהם, אבל ההורים לא מעירים, כי אנחנו ילדים מושלמים. נדמה לי שכבר כתבתי איך אמא שיכנעה אותנו, שאנחנו הילדים הכי יפים במעברה. הם גם בטוחים ששנינו מוסיקליים להפליא (הצלחנו לנגן "יונתן הקטן" בחלילית), וגם יכולנו להגיע לגדולות לו יכולים היינו לנגן בכלי אמיתי.
אבא באמת מבין במוסיקה. יש לו קול טנור יפה. בעלומיו למד פיתוח קול לאופרה, ואף ניגן בכינור. לכן, דמעות עולות בעיני כשאני שרה "שירו שיר שיר שיר, נירו ניר ניר ניר" (הכל בריש מתגלגלת) ואבא מאזין בהתפעמות ואומר "את תהיי זמרת אופירה". אני רוצה שימשיך לדבר בשבחי, אז אני אומרת "מה, אבא, אני באמת שרה כל כך יפה?”. אבא עונה: “לא, אבל יש לך את הגזרה המתאימה". אתם צריכים לדעת שבמשפחה שלנו לא מוותרים על פאנץ' אם מישהו מרים להנחתה.
בגיל ארבע עשרה, ואנחנו כבר בשיכון, אני לומדת בתיכון בעיר. אני תלמידה טובה ומאד מקובלת על הילדים, ואני מצחיקה. לא קשה לי כלל "להשתלט" על ערבי הכיתה. אבל צץ לי מתחרה רציני: לגוריון מהכיתה המקבילה יש גיטרה. גוריון הוא ילד מופנם ושקט, אבל הוא הופך מלך ערבי הכיתה כשהוא מלווה את שירתנו בפריטה על גיטרה. ברור שאני רוצה גיטרה בדחיפות, כדי לשמור על מעמדי.
להורים עדיין קשה להרים משימה כזו, לכן סבתא רוז'י, אמא של אמי, נזעקת מפתח תקווה ומגיעה לביתינו עם חצי מחיר הגיטרה.
למחרת מגיע סבא יוג'ין (בתקופה ההיא אין טלפון בבתי האזרחים) ומספר לנו כי המאפיה שבקרבת ביתם עלתה באש עקב קצר חשמלי. אמא תוהה "אתה באת מפתח תקוה להודיע לנו שהמאפיה נשרפה?”. סבא אומר "לא רציתי להפחיד אתכם, אבל האש אחזה גם בבתים של גולדברג וסיטון והם נשרפו כליל. סבתא מתחילה להתאבל על רכושם של השכנים ואז אומר לה סבא: את לא צריכה לבכות בגלל הגולדברגים והסיטונים. גם הבית שלנו נשרף על כל תכולתו.” בקיצור, כרגע כל רכושם של סבא וסבתא היא חצי הגיטרה שלי, וכך נמוג החלום לנגן. (אני בטוחה שסבא שלי היה ההשראה לכתיבת "יש חור בדלי").

השנים חולפות. אני משרתת בצבא, ובכל יום כשאני עולה ממגורי הבנות לעבר המשרד שלנו בקריה, אני עולה לגרדום. אני על סף דיכאון. אני מפתחת חרדות וכל מיני פוביות: קלאוסטרופוביה,אגורופוביה בנוסף לאורינתופוביה (חפשו בגוגל) ממנה אני סובלת מילדות.
בקיצור, ההורים שלי רואים, בבקוריי החד או הדו שבועיים, כי אני דועכת להם מול העיניים.
אבא ואמא נחושים להחזיר את שמחת החיים לבתם האובדת. וכך, כאשר מגיע יום הולדתי התשעה עשר, מחכה לי בבית גיטרה קלאסית חדשה ונוצצת. מה אגיד לכם. אני כבר שכחתי את גוריון, ואת בית הספר ואת הגיטרה. תנו לי כמה ליבריום ליום, ואני מסודרת.

טוב, עכשיו צריך ללמוד לנגן. אני פונה לקונסרבטוריון בתל אביב. אני משלמת שלושה חודשים מראש, ומופנית למר מוסקוביץ, אחד המורים.
פגישתי הראשונה על מר מוסקוביץ מאכזבת אותי: אני מסבירה למורה שאני רוצה ללמוד כמה אחיזות בגיטרה (בשלב זה אינני יודעת ש"האחיזות" נקראות אקורדים) כדי שאוכל לנגן "פלום פלום" וללוות את שירתי הזכה. מר מוסקוביץ נדהם, קרחתו מתחילה להזיע, והוא אומר: "אין כזה דבר. את חייבת ללמוד תווים, את חייבת ללמוד לנגן כהלכה, ואז תוכלי לשלוף את הפלום פלום שלך מתוך היכולות שתרכשי”.

מר מוסקוביץ מוציא חוברת תווים ריקה מסמן על הגיטרה עיגולים נוספים על העיגולים הקיימים, רושם כמה תווים במחברת ומלמד אותי שלושה אקורדים. אין לי שום בעיה עם יד ימין, אני ממש פורטת במיומנות מרשימה על המיתרים. מצד שני, יש לי גם יד שמאל: פה עליי לעוות את אצבעותי בכל מיני תצורות קרקסיות וללחוץ על המיתרים לפי העיגולים המסומנים. אומר בקיצור, האקורדים שלי לא דומים לאקורדים של מר מוסקוביץ.
המורה מלמד אותי שלושה אקורדים. עלי לשנן אותם היטב עד לשיעור הבא. אני נדרשת להתאמן כל יום לפחות שעתיים.
זה לא יתכן. אין כאן מנגינה, רק שלושה "פלום פלום פלום”. אחרי חמש דקות אני מחורפנת.אחרי עשר דקות אני מכה בראשי על דופן הקיר. אחרי עוד דקה נשמעות זעקות מכל עברי מגורי הבנות: "מיזי! דיי! תפסיקי עם הרעש הזה!”
אני מגיעה לשיעור הבא. כמובן שאצבעות יד שמאל שוב בוגדות בי. אני מסתכלת על היד שלי, אני מסתכלת על המיתרים, אני רואה עיגולים שחורים, מסדרת לאט את האצבעות של יד שמאל בעזרת יד ימין, ואז מנסרת לי "פלום”. מר מוסקוביץ לובש הבעה תוהה ומזיע זיעה רומנית בגלונים. הוא אומר: “הביטי, אני רוצה שתתקדמי, אבל אני לא יכול ללמד אותך אקורדים חדשים אם את לא שולטת בשלושת הראשונים. בואי נתרגל אותם שוב ושוב.” אני עוברת שעת יסורים.
"בבית" איני מתאמנת. ברור שהחברות אשמות. הן מחבלות בהתקדמותי המוסיקלית ואני לא מעוניינת להרגיז אותן, כי אנחנו שומרות ביחד, ויש לנו רובה צ'כי בשמירה.
כשאני מגיעה לשיעור השלישי, מר מוסקוביץ מתחיל להזיע מיד כשאני נכנסת. אגלי מים נקווים על פדחתו, וזיעת בתי השחי בחולצתו מגיעים עד מכנסיו. הוא גם קצת מפלבל בעיניו ויש לו טיק עצבני בלחיים. אנחנו כבר לא מדברים. אני פותחת את מחברת התווים לוקחת את הגיטרה ומנגנת "פלום פלום פלום”. טוב, לא בדיוק ככה. יותר כמו "פ לו ם פל ום ל לפ פול ם פום". ושוב ושוב. מר מוסקוביץ אומר פתאם "בואי נעשה הפסקה". אני מפסיקה את המוסיקה שלי ושותקת. גם מר מוסקוביץ שותק. הוא נשען לאחור בכסאו ועוצם את עיניו.לבסוף הוא זע בכסאו, פוקח את עיניו ואומר לי: "עוד לא היתה תלמידה כמוך. את מאד מיוחדת. כשאת תלמדי לנגן אני אשוויץ בכל העיר שהיית תלמידה שלי"
למען האמת אני קצת מופתעת מהמחמאה, אבל אני אומרת בלבי "מר מוסקוביץ הוא מקצוען, חבל שלא כיבדתי אותו מספיק. למרות הקשיים שלי הוא זיהה בי את היכולות המוסיקליות, את הפוטנציאל הגדול, שאני והוריי ידענו עליהם מילדות”. חיוך של עונג אך עם זאת ענווה עולה על שפתיי. "תודה", אני אומרת בקול שקט. מעתה אשקיע באימונים גם אם זה יעלה לי בדקירה מרובה צ'כי (הרובים שלנו לא ירו מאז הטורקים).

למרבית הצער, יש אנשים, כמו מר מוסקוביץ, שלא יודעים לגמור מחמאה ולעבור הלאה. כי עכשו מוסקוביץ מוסיף: “תלמידים אחרים באים אליי כשהם יודעים כמה אקורדים שלמדו בעצמם. את לא יודעת כלום. יש לך שתי ידיים שמאליות, וחוסר שליטה מוטורית. אין לך שום חוש מוסיקלי, אין לך חוש לקצב, אני חושב שיש לך גם בעיות בהבנה. למעשה, תלמיד מפגר אחד בן שבע שלימדתי, היה טוב ממך בהרבה, והוא היה רע מאד. אם אצליח ללמד אותך לנגן "יונתן הקטן”, זה יהיה שיא הקריירה שלי כמורה".

ברור שלא נתתי למר מוסקוביץ להגיע לשיא הקריירה שלו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

85 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת