00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בחירות נכונות

תוחלת חיים ארוכה בעולם השייך לצעירים....

 הפרדוקס – תוחלת חיים ארוכה בחברה צעירה. 

חשבתם כמה קשה להיות  קשיש בעולם חברתי הסוגד לעלומים? 

אנו חיים בחברה הסוגדת לנעורים, חברה אלופת דיאטות הסובלת מהפרעות אכילה, 
חברה המותחת פנים ומגדילה חזה, מקצרת קיבה ושואבת שומן. 

נשים בעשור הרביעי והחמישי לחייהן מהלכות לצד בנותיהן, 
מתלבשות לצו האופנה העכשווית וששות לאותה מחמאה מיוחלת: "זאת באמת הבת שלך?

את נראית כמו אחותה הגדולה."

נכון יהיה להודות שהתופעה הפכה לנורמה בכל רחבי העולם המערבי. 
היא גורפת את כל שכבות האוכלוסייה המציבים את הטיפוח החיצוני במקום גבוה בסדר העדיפויות שלהם.
אנשים משקיעים מאמצים ומשאבים בכדי למנוע ממחוגי הזמן להשתקף בחזותם החיצונית. 
משתדלים להתנהג כצעירים ובין כל אלו -  איך יכול להרשות לעצמו  האדם להיות קשיש.? 

פרשת הדרכים מסתמנת פחות או יותר, בסביבות גיל ה- 40. חלק מהחלומות נגנזים, 
הגיל הביולוגי שולח איתותים וסימנים, אצל אחדים קיימת פרשת דרכים בקריירה,
קושי למצוא מקום עבודה חליפי או קריירה שנייה, המשפחה מקבלת את ניצני הדור השלישי 
ויש המתקשים להיקרא סבא או סבתא ולהפנים את גודל "המעמד", הפעילות החברתית משתנה ואף מצטמצמת. 
בכל בוקר נשקפת מן הראי דמות המסגירה את קמטי הגיל שבמהרה יהפכו לקמטים של ממש,

השיער מלבין, הגזרה משתנה.

אכן. בכל אלו פוגש האדם בהדרגה- בעודו חי בחברה חסרת סובלנות לתופעת הקשישים. 

 

 



שתי דרכים עיקריות נפרשות מכאן לכל אדם:
המתוסכלים - דרכם של מי שהופכים מתוסכלים ומרי נפש החיים במעיין גסיסה מתמשכת. 
אלו שזמן פנוי מהווה עבורם סבל, שאינם משלימים עם השינוי בתפקוד הגופני או השכלי, 
הזועפים על צאצאי המשפחה והופכים לנטל רגשי או אחר.

המאותגרים-דרכם של אלה שזמנם הפנוי נתפס כנכס. כל שעה מתוכו מלאה בפעילות טעם, 
אלה שנוהגים במאור פנים בכל הסובבים אותם ומתמודדים בהשלמה ובנחישות עם מצוקותיהם ורואים ביכולתם 
להתגבר עליהן סוג של אתגר אישי.

המאותגרים מגילם נראים בעיני צעירי הדור כבעלי רוח צעירה ונפש נערית. 
המתוסכלים מגילם נראים להם פתטיים הראויים להשתתפות בצער ולכן גם 
מתרחקים מהם מנטאלית בכל שנה ויוצרים בכך פער שלא יהיה ניתן עוד להדביקו.

נכון שזו שאלה של אופי/תורשה. נכון שגם המצב הבריאותי האובייקטיבי משפיע. אבל
הזמן יעבור בלאו הכי. תמיד נוכל לחשוב איך עברנו אותו. וזה האתגר האמיתי.

האם אנו מודעים לתופעה? האם היא תופעה חיובית/שלילית/אחרת? היש לברך עליה או שמא לגנותה? 

היש להאבק בה? ולאן בעצם היא מובילה? האם העולם באמת שייך לצעירים?  


 

 

מקורות- http://www.articles.co.il/print.php?id=7642 אברהם אלון. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תפו ופוזה אלא אם צויין אחרת