00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

על מותה של הישראליות

13/02/2011

מסתבר שהסערה התורנית בתוכנית "האח הגדול", בה אינני צופה, טומנת בחובה התבטאות ברברית וגסה של עורך התוכנית המכוונת אל אחת מהמתמודדות היותר-פופולאריות. ההערה נאמרה ללא ידיעתה, לפי הבנתי, אך נתפסה בשידור ישיר על-ידי מאות אלפי הצופים שצפו במשדר אצל זכיינית "קשת". אין שום טעם או סיבה לחזור על הדברים שנאמרו, אך אם אתבקש לסווג אותם, הם נמצאים איפשהו בין הערות ביניים של נערים מתבגרים ערסים עם כובע מצחייה וטרנינג היושבים על הברזלים או זועקים את חוסר התרבות בתוך חלל הכיתה הלימודית, או שמא, על-ידי גברים משולחי רסן, הרואים אישה או בחורה המוצאת חן בעיניהם ועונה על הקריטריונים שלהם, ולכן באה השאגה ההוגה את צירוף המילים הידוע; איזשהו מונח עממי של רחוב המתייחס אל איברי הגוף המוצנעים, מתוך תקווה מוכמנת איפשהו של 1% שאולי האינטראקציה תביא לזיווג, אך בעיקר מתוך הרצון להוכיח לשאר בני השבט את חוזק הפוריות שאותו זועק מחזיק באמתחתו.

הזעקה הראשונית אשר קמה בעקבות השידור הסרוח מוצדקת בכל לשון של הצדקה. בתי-אב הצורכים טלוויזיה לאומית ביום שישי בערב, בטח שלא צריכים להיחשף לתועבה שכזו, לדיאלוג כה מזוקק, נמוך ופוגעני כלפי נשים. לירידה למכנה האנושי הכי נמוך, לדבר שחושף את האדם של המודרנה, הטכנולוגי, המתקדם, שיכול לאבזר מבנה שלם במצלמות ומיקרופונים ולהעביר הכול בשידור חי ברשת האינטרנט, אותו האדם הוא עדיין, בעצם, יצור פרימיטיבי והמוני, שכל מאווייו מתנקזים לכדי נקודה אחת, סופית, פונקט: מתן דרור ליצר מיני כמוס המבוטא דרך פלג גופה העליון של אישה.

אבל הזעקה הזו, כמה שהיא מוצדקת, היא גם מעט, אם אפילו לא הרבה, צבועה. היא צבועה מאחר ואין זה חדש לאף אדם כי התוכנית הזו באופן ספציפי, היא כזו הנדרשת לסוגיות גווני האופל שבאדם. הרי, אם מזקקים את העניין, האלמנט העיקרי בגינו מאות אלפי מקלטי טלוויזיה מכוונים היישר על ערוץ 22 בשעות השידור הקדושות, זהו האלמנט של ההדחה. הסוף. הרגע בו מתמודד מסוים אותו למדו הצופים להעריץ או להעריך, או לשנוא ולהכפיש, מקבל את החיבוק ואת הבעיטה החוצה. זהו הרגע בו הקסם הגדול נעשה. מעין סוג של אביונה חולנית במיוחד, במסגרתה המנחים הממורקים והמחויכים מושכים את צהלת ההתפרצות עד הרגע האחרון, כמו צמית הניצב מול חבר שופטים ההולך לתת גזר הדין מעורר הפלצות, הנה בעוד רגע זה יבוא. השם מוכרז, הקהל צורח, לפעמים גם השכנים, כאילו ראובן עטר הבקיע איזה שער מול נבחרת צרפת, ואז הרגיעה, ספירה לאחור, זעקות, צרחות, וצופי הקולוסאום המטונף באו על סיפוקם. ראינו דם, עכשיו אנחנו רואים דמעות, ולאחר סיום התוכנית נלך לישון מחויכים ושבעי רצון.

אז בטח כאשר איזו מילה גסה ומטונפת מסתננת אל גבולות השידור החי, יזעקו על כך שבני-נוער צופים בכך, והם בהחלט צופים. אבל האם אותם ביטויים נלוזים חדשים להם? הבה לא נשלה עצמנו, אין הם חדשים להם כלל וכלל. זה הוא חלק אינהרנטי מדיאלוג הרחוב בישראל, ולא רק. ביטויי סמטא המיוחסים לאיברי גוף שונים בישראל הפכו לנחלת הכלל בכל מקום אליו תשים פעמיך; במסעדות, בפארקים ציבוריים, מסיבות, אוטובוסים, מוסדות אקדמאיים. על שפתי כולם, אפילו אם לפעמים עם חיוך שובבי והסמקה קלה, מתגלגלים אותם ביטויים נפסדים, ביטויים המשקפים את המוות של הישראליות, על כל צרותיה ורעותיה וחסרונותיה. הישראליות הצנועה והשמרנית, אבל כזו שמרנית עם זיק של קונדסות, כזו שיש בקוויה הכלליים סדרי עולם בלתי משתנים, דברים שלא ייאמרו, מעשים שלא ייעשו, אך עדיין, זיק של שובבות נצרכת ומוצדקת, לצד קולקטיב רעיוני ותפיסתי, של נימוס, דרך ארץ והליכות בסיסית, היכול לשלב שתי גישות אלו באופן הולם.

כל זה נותץ כמעט באופן אבסולוטי. לא על-ידי "האח הגדול", הרבה לפניה. אבל "האח הגדול", היא, בין השאר, רב המלצרים שמגיש את המנה. השירות הינו טוב למיליונים, ולכן הס.מ.ס לובש התפקיד של התשר ומסומס והמפיקים והבמאים והעסקנים מרוויחים כדי להאכיל את הלקוחות המפוטמים, סינריהם מלאי נתזי אוכל, ריר ודם, בעוד עונה, ובעוד עונה, וחזור חלילה. "האח הגדול", בה כל פלוני אלמוני מהרחוב הופך ל"לב זהב", "אדם מיוחד", או "מכשפה חסרת תקנה". "האח הגדול" עליה נשפכים לתוך דפי וורד ריקים טונות על גבי טונות של טקסטים של פרשנות מפולפלת וחריפה, הנדרשת לכל מתמודד ומתמודד. ניתוחי אופי נרחבים ומקיפים בעניינו של כל פרט, ביאור מניעי המעשים של כל אחת מהנפשות הפעילות והערכה לגבי ההתרחשויות העתידיות, מעין שדרוג לפרלמנטי ה"ווינר" המפצחים גרעינים לרקע ג'ונגל המוצרים הצבעוניים בפיצוצייה המקומית, משוחחים על הבלם של מילאן ומפללים עבור הנס הבא שיביא את 500 השקלים המיוחלים בהימור.

טלוויזיה חינוכית

בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים המוקדמות של המאה ה-20, כאשר ישראל הצעירה, שנכנסה זה אז לתנופה כלכלית שביטאה העצמה של 10 עד 12 אחוזים שנתיים במשק, ביקשו מראש הממשלה דוד בן-גוריון, שיפעל לביסוסה של טלוויזיה ישראלית. "לא", בן גוריון קבע. "הטלוויזיה תהפוך אנשים לטיפשים ותמנע מהם קריאת ספרים" הוא טען, מבסס את רוב קביעותיו על טעימותיו מהתרבות האמריקנית, "הלוונטינית", אותה לא ביקש עבור הישראלים החדשים, "האיש החדש", התחליף של ה"מענטש" הגלותי מביאליסטוק. והנה, באחד מביקוריו בפריס, כאשר ישן בביתו של צרפתי יהודי (ולא בבית מלון על חשבון משלמי המסים), נתקל הוא בתוכנית שלימדה צופיה על דבורים. נלהב מהמחשבה שהטלוויזיה יכולה גם לשמש ככלי חינוכי, שינה דעתו מיד; הרעיון שצעירים יתחנכו דרך מרקע הטלוויזיה קסם לו. ואכן, בשידור הטלוויזיה הראשון בישראל ב-1963, התוכניות הראשונות שהוצגו היו לימודיות. הן עסקו בביולוגיה ובמתמטיקה.

אותן תוכניות המשיכו היטב הלאה אל תוך ההתקדמות ההדרגתית של ישראל בפרט והעולם ככלל, כך גם הטמעתה של תרבות הפופ בחברה המערבית. במקביל לתוכניות שנועדו לשעשע ולעניין הצופה בהן לצרכי בידור ותו לא, עדיין הופיעו על המרקע, בשעות המיועדות לרוב, תוכניות מלמדות ומחנכות. בן-גוריון לא טעה, הטלוויזיה לימדה. אפילו אני, שלא זכיתי לחיות באותו עולם בו חי ופועל בן-גוריון, שנפטר 13 שנים לפני הולדתי, צפיתי ולמדתי והתחנכתי דרך אותן תוכניות חינוכיות. הן היו רלוונטיות וכיפיות אז. אינני יודע מה נתוני הרייטינג שלהן כיום, שכן לא ביצעתי על כך תחקיר. אך אינני חושב שאטעה אם יתברר כי פחות ילדים צופים באותם תכנים בשעות הצהריים ואחר-הצהריים. המשימה של לתלות אשמה בגורם מרכזי שהיווה קטליזטור להידלדלות הצפייה הזו, זוהי משימה הגדולה עליי פי כמה מידות, יכול אני רק לזרוק לאוויר דברים כמו: האינתיפאדה השנייה, האינטרנט, שנות התשעים, שנות האלפיים, או בקצרה – המודרנה ומה שהיא הביאה.

מה שבטוח בעיניי הוא שמלבד למודרנה ותחלואיה, יש כאן אלמנט של מנהיגות. סוג של מנהיגות שעברה מן העולם ב-4 בנובמבר 1995. על כל מגרעותיהם של מנהיגי המדינה עד אותו ערב ארור, הם גילמו מידה מסוימת של קולקטיב, של הצעידה כלפי המטרה הגדולה. מאז, התפרקה הלכידות הזו. היא עברה לייצג אינטרסים כיתתיים ותו לא. כל אדם שיש בלבו הופך את הבעיטה בישבנו של ביבי למושא הנכסף ביותר של שיא הפנטזיות שלו; אהוד ברק שעשה די והותר למען מדינת ישראל נהיה מטרה קלה לתיעוב, ייצוג קוקטייל כל מה שרע בתרבות ה"אח שלי" הישראלית; הנפוטיזם, המיליטריזם, הקפיטליזם, תרגילים מסריחים. אל כל אלו אני מתנגד התנגדות מרה, אך באותה נשימה, אני מתנגד להכפשה והקלס הבלתי נסבל של אותם אנשים. אין ספק שהם פועלים בצורה שגויה. אין ספק שהם צריכים לשנות את דרכיהם או לדרוך אחורה מבמות ההנהגה. אך יש לזכור כי הגיעו לאן שהגיעו גם בזכות המעשים שעשו, למען הקולקטיב.

הקולקטיב הזה התפרק. השיוך הפוליטי הפך לבינגו שרירותי מאחורי הקלפי. "נלך ונחליט כבר שם למי מצביעים ואז נפרק לאפה באווזי". לא דרך חיים, לא התפקדות, לא צעידה משותפת ומלוכדת כלפי מטרה כלשהי. זה הוא רק חלק מאותם האלמנטים שכירסמו, מכרסמים, וימשיכו לכרסם בישראליות, עד הגדשת הסאה באופן טוטאלי.

מעם הספר לעם הס.מ.ס

"האח הגדול", במובנים רבים, היא מותה של הישראליות. לא, לא מוות במובן של טנקים עיראקיים רומסים את כוחות משמר הכנסת, לא במובן של רובי ריבלין עוטה ג'טפק ומרחף אל-על לבלום המיגים הסוריים במו ידיו, לא ראש-גשר של טנקי אבראמס מצריים ברצועת עזה. מוות במובן של איזושהי הגעה לנקודה מסוימת, שהחזרה לזו שבה היינו לפניה, היא בלתי אפשרית. נזק בלתי-הפיך. משהו ששנים על גבי שנים של חינוך בעשור השני של המיליניום השלישי לספירה, לא יוכל לפתור. משהו שהופך לאינהרנטי, למוסכם, לסטאטוס-קוו. תרבות שהיא מקובלת, מובנת מאליו, על אף אינספור המחאות.

תרבות של וולגריות, של ביטול הישן אבל באותו הזמן אי-ידיעה או הבנה מה הוא ההווה, מה העתיד צופן. תרבות של העמדת הפרט במרכז הבמה, סקילתו או הערצתו, גם אם לא ביצע שירות צבאי מלא וגם אם סיפר בגאון על סם האונס באמצעותו זכה להגיע אל סיפוקיו. גם אם נטל עימו הספר הקדוש ביותר לדת היהודית בבית הכיסא, גם אם קילל והכפיש והריץ לשונו עד שכמעט שריר עם-הארץ נמתח וביקש לצאת החוצה עם דגל לבן. עד שנתזי ריר של איבה מילאו את השטיח היוקרתי. כל אלו בחסות אותם אנשים המתעשרים, הבזים ולועגים ומזלזלים בצופים הנסחבים אחריהם, החלילנים מהמלין בגרסת הרייטינג. אותם נסחבים שספגו את אותה התבטאות נמוכה בגינה נכתב הטקסט הזה, שימשיכו, על אף מספר צווחות וקרקורים שיכונו בפיהם "מחאה" ואולי אף "חרם", להיסחב, להיגרר, להימרח, ולצעוק על כמה שזה מבוזה ורע וחסר טוהר מידות ושצריך לצאת כנגד ומרד תרבותי, והכל באצטלא של איזושהי לכידות ישראלית ושמירה על טוהר מידות. אבל המרד האמיתי, בינתיים, הוא זה שלוקח חלק בארץ הנילוס הדרומית לנו. פה מסמסים פעם אחר פעם, ללא לאות, תוך כדי גיוס קמפיינים המוניים, כדי להדיח את החתיך העכשווי. שם האנשים מסמסים ויוצאים לרחוב כדי להדיח מנהיגים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

21 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת