00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

על אמנות ואמונה

הציירת והחסיד

הפעם ברצוני לספר ואף להמליץ, על תערוכת ציורים מדהימה, של ידידה טובה שלי, הציירת רות קסטנבאום בן דב.

(רשומה זו מתאים לה שתעלה בדיוק כאן, באמצע תיאור רשמי המסע לפולין  שערכנו לפני כשלושה חדשים. ותיכף תבינו מדוע)

בסדרת ציורים זו מתואר מפגש ויזואלי דמיוני בין ציירת  ילידת פראג- מלווה שאלק, שלא שרדה את מוראות השואה,

וציוריה נתגלו לאחר המלחמה בין שני קירות בבנין בגטו טריזנשטאט, לבין חסיד- האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש

שפירא, יליד פולין, שכתביו נתגלו טמונים בתוך כד חלב, בין הריסות גטו ורשה. (כתביו הוצאו לאור בישראל בספר ששמו: "אש קודש") אף הוא לא שרד את השואה.

 

 

כל הציורים שמן על בד, גוונים חומים כהים, אפורים, עמומים משהו, צופנים בחובם סוד, מיסתורין, רואה, לא רואה,

 

 

 

דמויות מגיחות מן העבר הנסתר, מן החושך.

האמנית מנסה לגעת, להתחבר, היא מציירת את עצמה מנסה להתקשר לדמויות הרחוקות הללו.

בציורי דיפטיכון המרמז על שני עולמות, על דבר והיפוכו, נוצר דיאלוג ויזואלי, ללא מילים, אבל מבטא רגש חזק.

מורגש ניסיון האמנית לאהוב את הדמויות הרחוקות, ללטפן, להשתתף איתן, לחוש אותן, אפילו להחיות אותן.

"ההתמודדות עם שתי דמויות אלה, היתה הסדק שדרכו יכולתי לגעת, ביד רועדת בטראומה הגדולה של המאה ה-20, או בלשונו של הרב שפירא, ב"שנות הזעם". הסדק הזה הוא האמנות, שיכולה למרבה הפלא להיווצר גם בתנאים של רעב ומצוקה, ומלחמה על החיים. הקשר שלי לאותן דמויות לא התחיל כאמירה גדולה על השואה, אלא כפליאה אישית מול יוצרים, מנקודת המבט של מי שנאבקת ליצור רק מול העייפות והיסח הדעת של היום יום". (ציטוט מדבריה של רות בטקסט הנלווה לתערוכה)

 

 

"מול דמותו של הרב שפירא שיחד עם הכאב הגדול והשבר, מבטא בכתביו את האמונה הבלתי מעורערת, היא מבטאת הקבלה בין המאמץ ליצור והקושי להאמין, בפרט מול מציאות קשה וחסרת פשר, ואת הקשר בין אמנות ואמונה, את שורשם ומקורם המשותף היחודי. לעיתים היא מתבוננת על המילים והאותיות בכתב היד המקורי, שדרכם ביטא את השקפתו הפילוסופית, כמו גם את תחושותיו ורגשותיו, ודרכם הינחה את האחרים, מתוך מקומה כאמנית העוסקת שנים רבות בחיבור בין טקסט לתמונה. בכתב ידו הבלתי קריא היא מוצאת את הדחיפות העצומה והיא הופכת אותו לדימוי צורני ציורי. (ציטוט מדברי האוצרת יפעת בן נתן, בטקסט הנלווה לתערוכה)

 

 

דרך היצירות מעלה רות את השאלה, מהם מניעי היצירה של האמן, של האדם היוצר? האם צורך בלתי תלוי ליצור, ללא תלות בחשיפה, במי שיראה ויקבל את מסר היצירה? או שמא יוצר האמן מתוך רצון לתקשר עם סביבתו? מתוך תפיסת עצמו ככח משפיע, והיותו צינור המעביר מסר לעולם? רות אף משיבה- מעצם החבאת כתבי הרב בתוך כדי חלב, במטרה להצילם, מעיד הדבר כי המאמץ ליצור נובע יותר מצורך עז בתקשורת, וניסיון להשפיע, גם בתנאים קשים מאד, וחוסר ודאות קיומית.

כשקראתי דברים אלו, מדברי האוצרת בטקסט הנלווה, נזכרתי בפירוש מעניין מאד שקראתי פעם בנוגע לתפקיד האמן בעולם.

 בפרשת ויקהל המספרת לנו מענייני בניית המשכן מופיע הפס' הבא: בפרק לה:

 ל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.

הרב משה פיינשטיין זצ"ל, עמד על המילה: 'קרא', והסביר כי 'קרא' הוא לשון זימון ונבואה. כלומר גילוי רצון הקורא לנקרא- "התקרב אלי, ברצוני לגלות לך דבר מה". לא מצאנו כי בצלאל היה נביא, אלא מצאנו כי היה האמן היהודי הראשון אותו מזכירה התורה, אלא, אומר הרב כי ישנו גילוי נבואה ישיר, וגילוי נבואה עקיף, וכאשר אדם מתברך בכישרונות מסוימים הרי הם כקריאה מלמעלה להשתמש בהם לקודש, לרוחניות, לגילוי כבוד ה' בעולם. לעשיית טוב. לאמן, כמו לנביא, תפקיד בעולם. כשם שהנביא היה מתנבא בדברים האמורים לקרות והיה מזהיר את העם, ומנחה אותם ללכת בדרך הישר, בדרך מקבילה, האמן שנתברך בכשרונות, חייב לרתום אותם לאותה מטרה של השפעה חיובית על סביבתו, אם זה בהעברת מסרים ערכיים, הפצת האמונה בה', התראה מפני עוולות, וכד'. (לא סתם מכונים אנשי האמנות: 'אנשי הרוח'...)

הקריאה היא גם כמו קריאה לסדר – מעין: "יש לך תפקיד, עלייך לקיימו"...

הקריאה היא קריאה על מנת לקרב את האמן לקיום תכליתו, שהינה קרוב הסביבה למלכות ה'.

הנה המילה 'קרא', שורש: ק.ר.א, והמילה 'קרב' שורש: ק.ר.ב., הקריאה גורמת להתקרבות.

 

 רות נותנת לחלק מיצירותיה את השם: "בתי גוואי" מושג בשפה הארמית המופיע בתלמוד, ופירושו: "חדרים פנימיים".

אותם "חדרים פנימיים" מבטאים שני דברים סותרים בעת ובעונה אחת, מצד אחד את געגוע הנפש לנקודת האור הפנימית, החיבור לה', לאינטימיות, ומצד שני, המקום בו שוכן הספק, השבר, והפחד.

"בתי גוואי, מושג מופשט ביסודו, משמעותו המקום האיטימי אליו נכנס כביכול הקב"ה כדי לבכות על הסבל הגדול של עמו." .... "רות מורידה את המקום רוחני, שמימי מופשט, אל מעבה האדמה ומציירת אותו ככד חלב חלוד, טמון בחושך, אותו כד בו הוסתרו כתביו של הרב שפירא." (מתוך דברי האוצרת)

 

התרגשתי מאד לקרוא ציטוט של הרב שפירא שהובא בדף ההסבר לתערוכה: "ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו, הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכיה, וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמוד תורה, ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות?... נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך, נמצא בבתי גוואי ובוכה, ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב"ה, וגם לומד תורה עימו. וזה החילוק, הבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד מחזקים אותו, בוכה ומתחזק, נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד... כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי, ששם הקב"ה, ושם בוכה ומילל איתו כביכול יחד, אף מתחזק ולומד תורה ועובד עבודתו יתברך".

דברים אלו מדהימים ומרגשים מאד בעיני. עולמם הרחוק החשוך והמיוסר של הציירת והחסיד, נראה שונה כל כך משלנו, כמו שתי פלנטות שונות, ויחד עם זאת, אלו דברים שלא מעטים מאיתנו בודאי מתנסים בהם כל אחד במה שהחיים מזמנים לו, בנסיונות שלו, בצרות שלו. מצד אחד בריחה למקום המסתור, החשוך הפנימי, רק שם אפשר לבכות על הצער, על הסבל, לתת פורקן לרגש הסוער, ומצד שני דווקא שם באותה נקודה חשוכה ונסתרת, דווקא שם מוצאים את ה',  בוכה איתנו, ומתחזקים.

תודה לידידתי  היקרה רות, ששיתפה אותנו והכירה לנו שתי דמויות יקרות מן העבר,  והצליחה לגעת  ולהעביר בציוריה המרגשים

נקודות עדינות כל כך.

אוצרת: יפעת בן נתן.

התערוכה מוצגת עד 20.2.2011  בגלרית קרית האמנים החדשה, רשת מתנ"סים קרית טבעון.

רח דגניות 12. טלפון: 04-9038105

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גל עיני1 אלא אם צויין אחרת