00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בסוד העניינים

דמעות של זיכרון

כל דמעה שיורדת מעיני העייפות יש בה זיכרון...

הם נשטפים ממני ללא הפסקה, רגעים של אהבה, של כעס ומריבה, על כל דמעה שיורדת אני מוצאת עוד זיכרון שכאילו נמחק בחיי ומאופסן במגירת הכאב...

ויש כל-כך הרבה זיכרונות, כל-כך הרבה דמעות... וזה לא מפסיק... חיים שלמים, 15 שנה, יום-יום, שעה-שעה והזיכרונות מציפים אותי בכוח, מציפים אותי ללא לאות, ולפעמים הזיכרונות קשים כל-כך... לא עוזר שאני פותחת את העיניים, או סוגרת אותם, לא משנה כמה חזק הלב שלי דופק, אני לא מצליחה להתנער מהם.

ואני מסתכלת על תמונות שלך, שלי, של הילדה, רגעים קפואים בזמן, ואני משתדלת לא להסתכל עליהם, לא לראות באמת את הפנים שלך, כי זה כל-כך כואב, כל-כך...

הפסיכולוגית אמרה לי שאני חייבת להתמודד עם הכאב, וגם אם הוא גדול כל-כך, אסור לי להעביר אותו הלאה, אלא להתמודד איתו, וכשאני לא יכולה להתמודד יותר, למצוא את הדבר שיזיז אותי מהכאב....ככל שאני יותר ידחיק, את הזיכרון שלך, את המוות שלך, את החיים שלך איתי, ההחלמה, אם בכלל, תהיי הרבה יותר ארוכה וקשה.

ואני רוצה להחלים, באמת, להחלים מהכאב הזה שעוטף אותי בשנאה כל-כך רבה... רוצה להרגיש משהו אחר מלבד כאב נורא, מלבד בדידות, מלבד ריק... רוצה להרגיש שפוייה שוב, מרגישה את האחזות שלי על קרנות המזבח של השפיות, נאחזת חזק-חזק בחיים האלו, בחיים האחרים לא אחרים שהיו לי... בניסיון לשמר ולשכוח את כל העבר שלי ושלך.

לשמר, כי זה מפחיד אותי לשכוח אותך, ולשכוח כי מפחיד אותי לשמר אותך.
לשמר אותך בנפטלין ולהוציא אותך לפי הצורך, זה לא משהו שאני רוצה לעשות.
אבל אני יודעת, שיום יבוא ולא תהייה לי ברירה.
יום יבוא והילדה הכל-כך קטנה שלנו תרצה לדעת עלייך יותר, לשמוע סיפורים...
"אימא" היא תגיד לי "איך הכרתם? איפה התחתנם?" והשאלה הנוראית ביותר "איך אבא מת?!?"
ואני אצטרך להגיד לה את כל זה, ולספר לה על האהבה שלנו, מתוך כדורי הנפטלין... מתוך אדי האבק שידבקו לזיכרונות האלו, הרבים כל-כך שממלאים אותי בצער וביגון גדול מנשוא.  ואני אצטרך להגיד לה שאהבת אותה... וכל מה שנותר לה יהיה רק להאמין לדבריי, כעדות שמיעה, שאפילו בבית משפט לא נחשבת אמינה, והיא אף פעם לא תדע שזאת אמת... שאהבת אותה אהבת אמת, אהבה נצחית, שלו היית יכול היית נשאר איתה בכל דקה מיומך... לו היית יכול לעולם לא היית עוזב אותה ואותי...
היא לעולם לא תדע אהבת אב, אהבה אמיתית של אבא... לא משנה כמה אני והמשפחות שלנו ימלאו אותה באהבה, זה לעולם לא ימלא את החוסר הזה, את החסר הזה.

והיא לא תזכור את פנייך האהובות, ואת ידייך המחבקות אותה ברכות אבאית.... היא תדע להכיר אותך מהתמונות, מסירטונים, את האבא הזה שקפוא בזמן....

וכל-כך ציפית לזיכרונות חדשים, לרגע שנלך איתה יד ביד ונוביל אותה לכיתה א'... לרגע שאני אבוא אלייך בשקט ואומר לך שהקטנה שלנו מצאה אהבה... ולרגע שאחד מאיתנו מכל צד, ילווה אותה לחופה...

אני לא מצליחה להתמודד עם החיים האלו אהוב שלי... יש לי מילים גדולות לכולם, אני רושמת מילים גדולות כל-כך בבלוג הזה, ולעצמי, לנפש אני לא מוצאת מילה אחת שתיתן נחמה.

אני כבר לא ממש מסוגלת להגיד "אני אוהבת אותך", אני לא מסוגלת, כי אז זה אומר שהלב מסוגל להרגיש, וכרגע הוא לא מסוגל, הוא ריק, הוא מת, הוא כלום!

אני כלום... חוץ מדמעות, וכאב, וריק...אני כלום!

כלום עוד בלעדייך

 

בלה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל brose אלא אם צויין אחרת