00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בחירות נכונות

במבט לאחור

 הערכות מוקפדת כמו במבצע צבאי, קדמה לכניסתו המחודשת של בני לכותלי בית הספר והכיתה.

שבועיים לאחר שעבר לתיכון בתחילת כיתה י'

בעודי סועדת את בעלי על מיטת חוליו בחדר הניתוח,

"התרסק" בני לעולם חשוך תרתי משמע., הסתגר בחדר, ניתק קשר עם הסביבה, הבית, החברים והלימודים.

עשה את ימיו במיטה, בחדר נעול, כשהוא מסרב לצאת, ללמוד, לאכול, לשוחח, לתקשר.

מקיא, משלשל ובוכה

בני שקע בחרדות....

                                                                                  

 

חודשים של חיפושים, בדיקות, תחינות, פניות לכל גוף או דרך ריפוי לבעיה הלא ברורה......

בליווי צוות בית הספר ומערכת החינוך של העיר ואין תזוזה. הנער מנתק מגע!

סובל ואנו אתו.

 

מנסים לקיים שגרת חיים, אני במשרתי בהוראה, בעלי שכבר החלים ושב לבעבודתו. הבת חיילת בסדיר.

הבית מתפרק.

איננו ישנים

הבן רזה, כחוש, מותש.

לא יודעת את נפשי.

כולם מודאגים.

 

אין כתובת שלא פניתי:  אנשי מקצוע מכל סוג, מרפאת חרדה, פסיכולוגית, את כולם הוא דחה.

היועצת מתחננת ליד מיטתו שינסה להיכנס שוב לבית הספר והילד אינו מוכן לשמוע וממשיך לסגת.

 

האור התחיל להתבהר בדמותו של עובד סוציאלי בקידום נוער.

הקשר ביניהם התחיל לקבל תפנית.

היועצת, המחנכת, המנהלת, הפסיכולוגית, נציגת מחלקת החינוך כולם בשבילו בטוב

אבל גם בדרישות: "אם לא תחזור נשאיר אותך כיתה".

הווה אומר תאבד את חבריך (שבעצם כבר מזמן אינו מוכן לאפשר להם להגיע אלינו הביתה) למעט אותו חבר מקסים א'

שלקח אותו תחת חסותו באש ובמים וגם "על חשבון" הלימודים.

 

תהליך ההכנה להשבתו ולו לשעה אחת לבית הספר היה מרתיע וארך שבועות

הוא הסכים לנסות ולשתף פעולה.

לנסות שלא לרעוד

שלא להקיא

עם בקבוק מים צמוד

כאשר א' ילווה אותו מהבית לבית הספר, היועצת תקבל את פניו,

הילדים בכיתה יקבלו אותו כאילו לא חסר למעלה מחצי שנה, כאילו הוא אתם בעוד יום שבשגרה.

 

בחצות היום זה קרה. אני בעבודה. מחזיקה את הטלפון ומקבלת דיווח ישיר ושותף מהיועצת.

 

א' ליווה אותו, הם הגיעו לבית הספר, הוא נכנס לחדר היועצת, בקש להירגע.

שתה וחיכה.

המחנכת כבר בכיתה, צלצול כניסה לכיתות ואני מדווחת שהוא עושה דרכו לאורך המסדרון הארוך ונכנס לכיתה.

א' היועצת והתלמידים יודעים שאסור לחבק אותו או להתנפל עליו או לשאול אותו דבר.

ואני במרחק עיר מבני שומעת את הפרטים ובוכה

הצלצול שלי (הייתי אז מורה) להיכנס לכיתה אפילו לא נשמע.

אני שומעת את היועצת אומרת לי: ריקי הוא הצליח.  הוא נכנס לכיתה ונשאר...

ואני מתרגשת ובוכה!

 הבן שלי הצליח ולו לשעה קלה לנצח את אותה חרדה איומה.

היא הגורמת לתופעות בלתי רצוניות קשות ובלתי נשלטות....

 הימים הבאים לא היו קלים. החזרה לשגרה ולהחלמה ארכה לפחות 3 שנים...

  

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תפו ופוזה אלא אם צויין אחרת