44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

מי מפחד מהמוות? (וגם על סרטו החדש של קלינט איסטווד `מכאן והלאה`)

סרטו החדש של קלינט איסטווד מכאן והלאה עוסק בשאלה המטרידה ביותר והכואבת ביותר לכל בן תמותה, שאלת המוות. הסרט עושה זאת בצורה מצויינת ומעניינת. השאלה כל כך מטרידה עד שבד"כ מנסים להדחיק אותה, להתעלם ממנה ולא לחשוב עליה יותר מדי אך .המוות הוא חלק מהחיים, הוא טוטאלי, הוא ודאי, הוא מסביבנו והוא מוזר. יש לכך השלכות על החיים שלנו, הוא משפיע עלינו אם נרצה ואם לא נרצה, לכן אסור להתעלם ממנו. כי אם אי אפשר להתחמק ממנו ואם כבר הוא משפיע עלינו, אז לפחות שנהיה מודעים להשפעות הללו, נבחר ונקח עליהם אחריות.

כאן הגדולה של הסרט, זהו סרט חשוב ואמיתי שמנסה לדון בשאלות הללו ולא לברוח מהן. מבלי להכנס יותר מדי לעלילת הסרט, במרכזו עומדים מספר דמויות ממספר מקומות בעולם. ארה"ב, צרפת ואנגליה. אחד מהם הוא מדיום (השחקן מאט דיימון) שמאס "במתנה" שלו לתקשר עם המתים ומנסה לפתוח בחיים חדשים ונורמליים. הסרט לא נופל לעלילות הרגילות שרואים בהרבה סרטים מהסוג הזה (כמו החוש השישי לדוגמה), והוא בעצם דן בהתמודדות עם המוות ולא במוות עצמו. הסרט אינו סרט מתח/מד"ב אלא סרט דרמה איטי, רגיש וחכם. השם 'מכאן והלאה' יכול לרמוז על האפשרות של חיים אחרי המוות, או יכול לרמוז על איך אנחנו החיים מתמודדים עם מוות קרוב שחווינו מכאן והלאה. הבחירה להראות כמה סיפורים מכמה מקומות בעולם באה להזכיר לנו שהמוות חוצה מדינות ותרבויות. הוא שם, הוא נוכח בכל מקום ומחכה לכל אחד מאיתנו, לא משנה אם אנחנו יהודים, מוסלמים או אפילו הינדואים. המוות והפחד מהמוות משותף לנו ולכן אמור לאחד אותנו. אך משהו השתבש בדרך, אנחנו כל כך מפחדים מהמוות עד שאנחנו חיים בהכחשה ממנו, כמו שנאמר בסדרה פיוצ'רמה "תודות להכחשה, אני בן אלמוות!"

טריילר הסרט "מכאן והלאה"

 

אנחנו ממציאים לעצמנו דתות כדי להתכחש למוות ולנחם את עצמנו ומי שמנסה להתקיף את ההגנה המנחמת שלנו, נתקוף אותו בחזרה ונגן על ההכחשה שלנו. כך, במקום לאחד אותנו כבני תמותה, הפחד מהמוות יוצר בריחה והכחשה שמפרידות ביננו ומפלגות אותנו. במקום להתמודד אנחנו בורחים והופכים אלימים בדרך. הסרט מעביר בצורה מאד יפה איך לא נוח לנו עם השאלות הללו ואיך אנחנו בורחים מהם בלי בושה ובלי להיות כלל מודעים לכך שאנחנו בורחים מההתעסקות החשובה עם מותנו. רואים בסרט כיצד אנשים מתייחסים בבוז או בציניות ברגע שמישהו מעז לחפור לעומק נושא המוות. הרי ידוע שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ואין כמו ציניות ובוז כהתקפות שבעצם מגינות על עצמך. מסתבר שגם כשאין דת, האשליה וההדחקה לא מתנפצות, במקום לברוח לדת פשוט בורחים באפיקים חדשים של ציניות, ליגלוג ושקיעה בחיי היום יום. העיקר לא לחשוב על המוות שלך.

בסרט רואים איך אנשים מעדיפים לשקוע בדברים הקטנים ובחיי היום יום במקום להתעסק בשאלה האמיתית והמפחידה. אנחנו מנסים לייצר לעצמנו אשליה קטנה וחמודה, לשקוע בעבודה ובעינייני היום והאופנה החולפת כאילו שיש בהם איזה חשיבות אמיתית .כל תירוץ אפשרי יתקבל בברכה, הכל חוץ מלהתעסק בדבר הכי חשוב, הכי אמיתי, במוות של עצמנו. תבדרו אותנו עם 'האח הגדול', תפציצו אותנו בחדשות ופוליטיקה. אנחנו מתחננים, בבקשה, תקימו לידנו עוד קניון עם חנות ,GAP תצחיקו אותנו עם 'ארץ נהדרת', תסממו אותנו עד לאובדן חושים, עד שנשכח מהמוות האורב לנו בפינה. העיקר שנשכח מהמוות. התקשורת כמובן משתפת פעולה ושמחה לייצר לנו אשליה מתקתקה ושיקרית. כך נוצר מצב שבו תוך כדי בריחה והתכחשות למוות ידוע מראש, אנשים מנסים להראות צעירים בכל מחיר ובכל גיל. לא סתם צעיר נחשב ליפה, המוות וההזדקנות מפחידים אותנו ולכן נחשבים מכוערים. לכן כל כך הרבה פרסומות מוקדשות להכחשה הזו, לאשליה שלנו להיות צעירים לנצח. צביעת שיער ,מתיחות פנים, ניתוחים פלסטיים ומה לא, העיקר לחיות בהכחשה פתטית עד שהיא תתפוצץ לנו בפנים.

Queen - Who Wants To Live Forever

יצירה יפיפיה של להקת קווין מתוך פסקול הסרט "איש הנצח".

האם נרצה לחיות לנצח אם רק אנחנו יכולים להיות בני אלמוות ללא האהובים שלנו?

בדרך כלל, התקשורת נותנת לנו את מה שאנחנו רוצים. כדי שנמשיך לקנות היא לא מאתגרת אותנו, עדיף לרווח העיסקי שנמשיך לחיות באשליות ולצרוך את מוצרי האשליות. תראו לדוגמה את הבלוגיה של תפוז, אותה בלוגיה בה אתם קוראים כעת. שמתם לב שרוב הפוסטים שהבלוגיה מחליטה לקדם ולפרסם הם פוסטים מעמיקים שדנים בכובד ראש על המתרחש בבית 'האח הגדול' או על החנון התורן בסדרה 'היפה והחנון'? כל דבר קליל שימנע מיאתנו לחשוב על הנושא היחיד שנוגע לכולנו ועליו באמת צריך לחשוב לעומק. והנה מדי פעם האומנות מאתגרת אותנו וגורמת לנו לחשוב, כמו במקרה של הסרט הזה, וזו החשיבות הגדולה של האומנות, לנפץ לנו את האשליה ולגרום לנו לחשוב לעומק על חיינו. אך לדעתי, כמו שהסרט מנסה להראות לצופים איך התקשורת מפנה עורף למי שמנסה להתעסק בנושא המוות, כך יקרה גם לסרט עצמו והוא לא יזכה לאהדה רבה או לבקורות טובות מדי. הוא שם את הקלפים על השולחן באופן חשוף מדי ואמיתי מדי. ככה צריך, אך זה קשה לעיכול   .

ומה התוצאה מכל זה? אנחנו הופכים לחיים מתים, לזומבים. כי מי שעסוק כל כך בלהתחמק מהמוות, אין לו זמן לחיות. מי שמפחד כל כך להתמודד, רק בורח ובורח. אף פעם לא עוצר, לא מתרשם מהחיים ומהיופי והעושר שהם יכולים להציע. כולנו חיים כמו ילדים קטנים שפוחדים כל כך להכשל עד שהם אפילו לא מנסים. אנחנו מפחדים לחיות באמת ולא מנסים אפילו למצות את החיים שלנו. זהו מעגל קסמים, אנחנו מפחדים, בורחים, לא רואים שיש אלטרנטיבה ואז ממשיכים לפחד ולברוח עוד ועוד. עד שפתאום נמצא את עצמנו נוטים למות ונסתכל בחרטה אחורה על כל הזמן המבוזבז הזה. נהפוך לעוד אפר ועפר שהיה לרגע ונעלם ללא משמעות. החלום המתקתק, ההכחשה, התירוצים והאשליה שאנחנו בונים בכזאת שקדנות נידונים לכישלון, כי בסופו של דבר נתקרב למוות ואז לא נוכל עוד להתעלם ממנו. שום תכשירים ושום בריחה והדחקה לא יעזרו לנו, אבל אז אולי כבר יהיה מאוחר מדי לעשות משהו. אנחנו חייבים עכשיו להתחיל לפעול, עכשיו להתחיל לקחת אחריות על חיינו ועל מותינו. אחריות על העובדה שאנחנו נמות ושאנחנו מפחדים מכך ,אחריות על השאלה איך אנחנו יכולים להתמודד עם הפחד הזה טוב יותר, מה כדאי לנו לעשות ואיך אפשר לפתור את הפחד מהמוות?

התקפת לב - אסף אמדורסקי

הנה דוגמה לאומנות שמנסה לנפץ את האשליה וכן לדון בנושא הפחד מהמוות, אסף אמדורסקי מתמודד עם המוות בשיר נוגע ללב לאחר מות אביו.                                                                                                                                                                   מילים: אסף אמדורסקי לחן: אסף אמדורסקי, רונן בר חורין, יובל אורי ואוהד קוסקי
"התקפת לב באישון לילה,
במיטה מזיע
אין אויר תפתח חלון
ברחוב למטה אנשים צועקים
אתה מתכווץ, תופש את החזה.

לא נשאר זמן,
כל נשימה אתה נהיה
יותר קטן.
נראה שהפעם אתה לא הולך
לצאת מזה כל כך מהר.

נדמה שהפעם
אתה הולך ואולי גם לא תשוב עוד
אל החדר שהכרת.
הסדין המוכתם בזיעה
יישאר מקומט
רק כמה ימים או שבועות
ואחר כך יכובס או יקופל בשקית.
"                                                                                                             

השורה הראשונה שמתארת את הבלוג שלי היא חופשי ומאושר, כי בסוף כולם מתים. נשמע מופרך, להיות חופשי, להיות מאושר כי בסוף נמות. אבל זו השאיפה. הסוף כל כך טוטאלי, כל כך מוחלט, חד וברור עד שהוא מכריח אותנו לחיות בצורה טוטאלית. כשלא מתכחשים למוות של עצמנו מבינים שסופנו קרוב ולכן מבינים שאין ברירה אלא למצות את החיים בצורה שלמה ובלתי מתפשרת. אם הייתם יודעים שנשאר לכם עוד שבוע לחיות, זה היה ברור, אין זמן לדאגות, עדיף למצות את הזמן שנשאר לכם כל עוד אתם חיים. אך האם יש הבדל עקרוני בין הידיעה שנשאר לכם לחיות שבוע לבין הידיעה שנשאר לכם לחיות 70 שנה? ממילא אתן כאן חיות על זמן שאול, ההבדל הכמותי לא אמור לשנות באופן משמעותי את ההבנה שאין ברירה אלא למצות את החיים כפי שאתן מחליטות. אפשר לנצל את העובדה שיש יותר זמן עד למוות הצפוי בשביל לתכנן מראש איך אנחנו רוצים להגשים את החיים היקרים והקצרים שלנו במלואם. עד שאנחנו חיים, לא מגיע לנו לנסות ולהיות מאושרים בכל מחיר? לא מגיע לנו לנסות ולהיות חופשיים עד כמה שניתן ?לנסות ולבחור את חיינו כפי שאנחנו רוצים בצורה הטוטאלית ביותר? המוות אמור להזכיר לנו שאנחנו הכי חשובים ושניתנה לנו הזדמנות חד פעמית ונדירה לנסות ולמצות באופן הטוב ביותר את החיים. לא לחיות עבור מישהו אחר, לא לחיות מתוך התחשבות בחברה או מתוך פחד איך אחרים יראו אותי וישפטו אותי עד שחייך הופכים שקופים, אלא לחיות למען עצמך, למען חייך היקרים מכל.

האם יש דרך אחרת בה כדאי לחיות? האם יש משהו אחר שעליו שווה לבזבז את ימינו הספורים?

כמובן שלכל אחד ואחת מגיע לחיות כך ולכן לא נפגע בשאר בני התמותה בניסיון לחיות את חיינו בצורה טוטאלית, ההיפך, ננסה לעזור להם לחיות כמונו. נאחד כוחות במטרה למצות את החיים היחידים שלנו במלואם. אין זמן לבזבז על מאבקי כוח מטופשים, עדיף לשתף פעולה כדי שכל אחד וכל אחת יוכלו לחיות בצורה הטובה ביותר את משך הזמן הקצוב שלנו. ננסה ללכת רחוק ככל שניתן, להקשיב לעצמנו ולהגשים את חלומותינו, להאמין בעצמנו, להתמודד ולהתגבר על פחדינו, לדחוף את עצמנו הכי רחוק שאנחנו יכולים, לממש את עצמנו, להרגיש משמעות ואושר עד כמה שנוכל כי בסוף הכול יגמר בבת אחת ללא דרך חזרה. שיטה טובה לבדוק האם אנחנו באמת חיים בצורה טוטאלית שכזו היא לשאול את עצמנו כשאנחנו עושים בחירות בחיים, האם אני בוחר עכשיו בחופשיות, בשביל עצמי או בשביל אחרים? האם אני בוחרת מתוך פחד, שיפוטיות ושיקולים זרים של 'מה יגידו' או מתוך מה שאני רוצה? האם הבחירה הזו תעשה אותי מאושר? האם בהסתכלות אחורה לפני מותי אני אהיה מרוצה מהבחירה שלי?

לא כדאי לחיות חיים מבוזבזים ולא מלאים כשהסוף כל כך טוטאלי. המוות הטוטאלי גורר חיים טוטאליים, להט לחיים, להט למיצוי החיים ושמחת חיים. תהיו אמיצים, אין מה להפסיד, ממילא כולנו מפסידים בסוף. לכו עד הסוף, תמצו את החיים, ואולי החוויות שנאסוף בדרך, הניסיונות, הכישלונות, ההצלחות, ההתפתחות האישית, ובייחוד הסיפוק והמשמעות שימלאו אותנו בדרך יחליפו את הפחד בהשלמה עם החיים ועם המוות שלנו.

Hair - I Got Life

השיר "יש לי חיים" מתוך המחזמר שיער, מעביר את הלהט הטוטאלי לחיות ולמצות את החיים ככל שניתן. הרעיון של השיר הוא, יש לי חיים ועד שיש לי חיים אני אחיה אותם כפי שאני רוצה ורואה לנכון.

I got life, mother
I got laughs, sister
I got freedom, brother
I got good times, man

I got crazy ways, daughter
I got million-dollar charm, cousin
I got headaches and toothaches
And bad times too
Like you

I got my hair
I got my head
I got my brains
I got my ears
I got my eyes
I got my nose
I got my mouth
I got my teeth
I got my tongue
I got my chin
I got my neck
I got my tits
I got my heart
I got my soul
I got my back
I got my ass
I got my arms
I got my hands
I got my fingers
Got my legs
I got my feet
I got my toes
I got my liver
Got my blood

I got my guts (I got my guts)
I got my muscles (muscles)
I got life (life)
Life (life)
Life (life)
LIFE!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת