77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

נשות הרדיום

16/03/2012
 
לרגל יום האשה (טיפה באיחור), הסיפור העצוב של הנשים שעבדו עם חומר רדיואקטיבי, תוך כדי ניצולן במפעל בארה"ב. תנאי עבודתן הביאו אותן לחלות במחלות קשות ולמות.
מחווה קטנה לנשים שיצרו תקדים משפטי (חוק פיצויים לנפגעי עבודה) שבעקבותיו התעוררה תנועת האיגודים המקצועיים כדי להגן על זכויות העובדים.
 
 
עובדות בפעל השעונים צובעות את החלקים עם צבע רדיואקטיבי
 
בשנת 1917, נשים נהגו לצבוע את צפורניהן עם צבע זוהר כדי להפיח רוח חדשה באופנה. בחורות הרדיום נהגו גם למרוח את שינייהן בפיגמנט רדיואקטיבי, כדי להלבין אותן ולקבל חיוך יותר זוהר. הן לא היו מודעות לסכנת החומר הזה, הן איבדו שיניים, צפורניים ואפילו את חייהן, לפני שיכלו לתבוע את המפעל לשעונים בו עבדו, בגלל שימוש בצבעים רעילים. אך אירוע מצער זה, הוביל לתקדים חשוב בפעם הראשונה בהיסטוריה: את זכותם של העובדים לתבוע את המעסיקים בגלל תנאי ניצול ופיצוי על נזק גופני. זה סיפורן.
 
 
אפילו כיום, עבודתיה ורשימותיה אסורים למגע ללא ציוד המגן מקרינה, בשל
האיזוטופ היציב ביותר: כ 1,600 שנה.
 
בשנת 1898, מארי קירי, גילתה ובודדה את יסוד הרדיום במצב טהור, אשר הוסף באופן סופי לטבלה המחזורית. הטיפול והניסויים שערכה הקנו לה שני פרסי נובל, אחד בפיזיקה ואחד בכימיה,  והייתה  לאשה הראשונה בהיסטוריה שקיבלה פרס נובל. אך יחד עם זאת עבודתה עלתה לה בחייה לאחר שחלתה באנמיה אפלסטית בגלל המגע האדוק שבאה במגע עם חומרים מסוכנים אלו.
 
מאפייני הניאון של הרדיום מעורבב עם אבץ גופרי, נוצלו מיידית על ידי התעשייה בארה"ב, בעיקר בתעשייות צבאיות, כדי שציודם יזרח בחושך, כגון שעונים, מצפנים ספידומטרים של כלי רכב וכו. בשביל זה, הם זיקקו את החומר מתוך מינרל בשם קרנוטיט, וכך לנצל ולהפיק במלוא היכולת את הצבע הזוהר הכי רעיל בכל ההיסטוריה: ה- UNDARK.
 
באירופה, בעיקר בשוויץ, היו כל כך הרבה ציירים שהשתמשו ברדיום, עד שניתן לזהות אותם בנקל בלילה. כולם זהרו בחושך כאילו איזו הילה זוהרת נשרכת אחריהם.
 
תאגיד הרדיום של ארה"ב באורנג`, ניו ג`רזי, הייתה החברה האחראית  לייצור והפצה של הפיגמנט המסוכן וגם בכמה טכניקות שיושמו בתעשייה הצבאית. המתקדם ביותר מכולם היה ישום המוצר באמצעות "טכנולוגיה ידנית בדור ראשון", כלומר, מברשת ביד חשופה.. ואם היד נשית ועדינה, אז פי כמה עדיף.
 
בעוד המנהלים היו חשדניים כלפי הצבע ומיגנו את עצמם על ידי מסיכות וכפפות עופרת, 70 הנשים שגויסו למפעל לטיפול במשימות צבע, עשו זאת במדים קואופרטיביים כאילו מדובר בציור שמן.
 
הם רצו לצבוע הכל בצבע הזורח
 
אף אחד לא הזהיר אותן על סכנות המניפולציה בצבע ה-Undark. הכל למען תדמית טובה של המפעל. כ-4,000 עובדים עברו דרך המפעל הרעיל. עם מכחולים עדינים של שיער גמלים הם עברו עם הצבע על המחוגים והמספרים במחוג של השעונים ומונים, מוצצים פעם אחר פעם - כך הדריכו אותם המנהלים - את עודף הצבע במכחולים כדי לחדד את רמת הדיוק של המכחולים העדינים.
 
כמו משחק מהנה של גנדרנות, הנשים השתמשו בצבע  הזוהר למטרות יופי: הן צבעו את ציפורניהן, מרחו את שינייהן ופיזרו על שיערן צבע זוהר יבש שטחנו לאבקה. הן עשו זאת בתמימות רבה, לא מודעות לבורותן המסוכנת.
 
הן גבו סנט וחצי עבור כל צביעת שעון, אך לקחו הביתה דרך מוזרה וייחודית של טיפוח זוהר רדיואקטיבי. בהדרגה הנשים החלו לחלות: אנמיות, שאתות, נמק, ולתסמונת שאחר כך זכתה לכינוי "מלתעות הרדיום".
 
מלתעות הרדיום ופגיעות קשות
 
בשנת 1925, רופא שיניים מניו יורק, ייחס את הפתולוגיות שנמצאו ב-80% מהנשים שעבדו במפעל, לזרחן הרעיל. בעוד דוחות שונים, ששולמו על ידי בעלי המפעל, הרעילו את דעת הקהל, בכך שייחסו את הסימפטומים למחלות המועברות במגע מיני, כמו העגבת, בנסיון להכתים את מוניטין הפועלות.
 
רק אחת מהן תבעה את המפעל כאשר הצליחה לגייס את דעת הקהל, מה שנחשב כהתביעה הראשונה בגין נזקים בתנאי עבודה וניצול, עקרונית תביעה זו ותוצאותיה מהווים תקדים משפטי אשר בעזרתן חוקקו התקנות החדשות בכל מה שנוגע לבטיחות מודרניים ובריאות בעבודה.
 
לגרייס פרייר (שבכלל לא יצאה פריירית!), עלה שנתיים ו-9 שיניים למצוא את העורך דין ריימונד ברי, עורך הדין היחיד שהסכים להכין את התביעה נגד ה- United States Radium Corporation. עם תמיכה של עוד 5 עובדות מהמפעל ושיתוף פעולה של אמצעים רגישים מאוד שנשארו חסויים, הם לקחו את התיק לבית המשפט ב-1928.
 
הכל היו בעיות ומכשולים ששולמו מכספי מפעל הרדיום כדי לשחד רופאים שיעשו יד אחת עם המפעל. למרבה המזל - אם אפשר לקרוא לזה כך - מצב הבריאותי של הנשים היה כה ירוד, שאף אחת מהן לא יכלה לעמוד על הרגליים ולהעיד, דבר אשר עזר לשופטים להסיר כל חשד המוטל בספק.
גם הגרוע ברופאים יכל לראות בבירור שלא מדובר ב"הצגה" של נשים מתחלות.
 
דגימות אבק שונות שנלקחו מבית המלאכה של המפעל וממקומות אחרים בו ואפילו מכסאות שלא שימשו את העובדות, כולן זהרו בחדר חשוך. השיער, הפנים, ידיים, זרועות, צוואר, שמלות, תחתונים, אפילו מחוכים זרחו לתפארת. אחת הנשים הראתה נקודות זוהרות על רגלייה וירכייה ואחרת זהרה בגבה עד קו המותניים.
 
 
המפעל נידון לשלם בסופו של דבר 100,000 דולר - מתוך ה- 250,000 שביקשה התביעה וקיצבה חודשית לכל החיים של 600 דולר לכל אשה רדיואקטיבית, אם כי רבות מהן לא הצליחו לגבות קיצבה חודשית אחת.
 
כמה חודשים לאחר מכן המפעל נסגר בשל קשיים הנובעים בניהול מודל עסקי של מוצרים מסוכנים והביקורת הציבורית אשר ייחסה ניצול פלילי משפיל של עובדות המפעל. כבר אף אחד לא רצה לעבוד עבור הרדיום קורפורשן.
 
העובדת האחרונה נפטרה מסרטן ב-1930, אך זה לא היה לשווא, איתן התעוררה תנועת האיגודים המקצועיים כדי להגן על זכויות העובדים אשר אושררה ב-1948. ובנוסף השתנו כל הליכי הטיפול בחומרים ופיגמנטים רדיואקטיביים.
 
אבל, זהירות! שימו לב: אם יש לכם שעון אנלוגי מלפני 1968, בטוח שהוא מכיל מרכיבים רדיואקטיביים כמו ה-Undark.
עדיין היום ניתן למדוד את הקרינה הנפלטת על ידי רבים מהקברים של "נשות הרדיום".
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת