00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בסוד העניינים

לאהבת עולם ולנצח

אני עוברת על הבלוג הזה, על כל הפוסטים אחורה, ובכל כך הרבה מהם אתה מופיע, באהבה שלי אלייך, בנוכחות שלך בחיי... אני עוברת, שוב ושוב, ולא מוצאת נחמה... אלא כאב עמוק ויגון מטורף, שפיתאום הכל נגמר, בבת אחת....

הכל קרה כל-כך מהר, הייתי בטוחה שאתה רק חולה בשפעת, כמוני וכמו הילדה, מי יכל לחשוב שבגיל 30, לבחילות, הקאות והרגשה כללית לא טובה, יש משמעות אחרת משפעת - אירוע לב...

ואיך שבשנייה אחת, נחתת לי על הרצפה ופשוט היית מת.
ליד הילדה שלנו, בידיים שלי, בידיים שלא הצליחו להחיות אותך, לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי להעיר אותך לחיים.
בשנייה שנחתת על הרצפה, כבר היית מת.

ואני רואה כל רגע ביום, בהילוך איטי את כל האירוע הנורא, רואה שוב ושוב, כאילו אני רואה סרט בטלויזיה.. אני לא צריכה לעצום את העינים, הכל חרוט לי בזיכרון, השעות המדוייקות שקרה כל דבר, את הצעקות שלי, את הטלפון לאימא שלך, את ההחייאה שלך ואת הילדה הקטנה שלנו, שהתנתקה מכל מה שקרה וישבה על המיטה וראתה טלויזיה... את הפרמדיקים מחיים אותך, וברקע נשמעים שירי ילדות קלושים ותלושים מהמציאות, לא יכלתי אפילו להביא את עצמי לסגור את הטלוויזיה.

ואז זה הגיע, הפרמדיק אמר שאין מה לעשות יותר.. ואני מסתכלת עליו כלא מאמינה, כאילו אין בי בכלל אפשרות להבין את המשפט הזה שהוא אומר לי  "תראי, אין מה לעשות, אנחנו עושים החייאה כבר 50 דקות, ואין שום תגובה, בד"כ אנחנו עושים החייאה רק 20 דקות, אבל בגלל שהוא בחור צעיר, נתתי לזה עוד זמן..." ואני מסתכלת עלייך, עדיין מחזיקה את ידך בידי, עדיין בשפתיי הסדוקות מכאב מלמלת בקול חלוש "שמע ישראל אדוניי אלוהינו ה' אחד" ולא מאמינה... הריי רק לפני דקות ספורות עוד ישבת איתי על המיטה כשהילדה בינינו, הריי רק לפני דקות ספורות ביקשת שאכין לך צנימים ותה עם נענע כמו שאהבת...והנה אתה שוכב על הרצפה מת... ואני לא מאמינה... ואימא שלך מרוסקת על הרצפה לידי, לא מאמינה גם היא... והם סוגרים את הדלת כדי להוציא את המחטים והצינורות ופיית הנשימה עם בלון החמצן...ואני יושבת מול החדר הסגור, בוהה באוויר, אימא ואבא שלך, שלקח את הילדה הקטנה שלנו כדי שלא תראה את זה, צורחים והמומים...ואני בוהה באוויר הריק...

והנה אחותי מגיעה, ואני מסתובבת בהילוך איטי ממרומי המדרגות ואומרת לה, הוא מת!... והיא צורחת, מחבקת אותי וצורחת... "תשמרי על הילדה שלנו" אני אומרת לה "אני הולכת איתו", והיא צורחת לי, שהיא לא תעשה את זה, שאני צריכה להישאר פה ולגדל אותה...

והנה מגיעים עוד ועוד אנשים, אימא שלי, אבא שלי, דודה שלי, סבתא שלך והבית מתמלא בצעקות, בצרחות...

הם נותנים לי לראות אותך, ואני שוכבת על הרצפה הקפואה ומחבקת אותך, ומנשקת את עיניך העצומות, ואת ידייך הקרות, ואת שפתייך שנותרו ללא החום האופייני להם...ואני מדברת איתך ומבטיחה לך הבטחות חסרות שחר, הבטחות שאני אשאר פה ואשגיח עלייה...ואני פשוט לא מעכלת שאני מחבקת גופה... והנשמה שלך כבר לא שם.... אני שלא הייתי מסוגלת ללכת להלוויות, לראות סרטים על מוות בטלוויזיה, שוכבת על הרצפה כימעט חצי שעה ומחבקת אותך, ולא עוזבת...והמשפחה התחילו לצרוח עליי ולמשוך אותי ממך.... ולא רציתי, רציתי למות יחד איתך, כמו שתמיד ידעתי שיקרה אם יקרה לך משהו...

והם סחבו אותי בכוח במורד המדרגות, ומשם הכל התחיל לרוץ...

פיתאום אנשים מלבישים אותי בבגדים, מישהו שם עליי את המעיל שלך...אני זוחלת לארון שבו היו תמונות שלנו, סוחבת את התמונה שלך שהייתה אצלי במשך שנה וחצי ביומן בתיק, והוצאתי אותה שבוע לפני כי היא התבלתה... סוחבת אלבום קטן שהכנתי לך לפני שנתיים ביום הנישואין שלנו, כדי שתסחוב בארנק שלך ותוכל להשוויץ...

ופיתאום סוגרים אותי בתוך חדר העבודה שלך, ואני מבינה שבאים לקחת אותך מהבית, ואני לא יכולה להתנגד, לא יכולה להרים את ידיי, לא יכולה לפתוח את פי... אני מתה, מתה, מתה.

והנה לוקחים אותי לבית העלמין..והנה אתה בא, והנה אני צורחת ומשתוללת ומתמוטטת....והם אומרים לי "לא יתנו לך לראות אותי אם תהיי ככה"..ואני שותקת, רק כדי לראות אותך עוד פעם אחרונה...ומתחת לתכריכים יש אדם ופנים, וזה אתה... ולא אתה, חסר שם את החיוך שלך, את הנשמה שלך...ואני מחבקת אותך בתוך התכריכים, ומרוב הקור אני מרגישה שאני מחבקת אבן שיש קרה....ושוב מושכים אותי משם...

ושמים אותך כמו במרכז במה, וכל החברים והמשפחה, כל-כך הרבה אנשים נמצאים שם לידך...ופיתאום אני שולפת את האלבום הקטן שעשיתי לך...וקוראת את ההקדשה שרשמתי לך...וזה ההספד שלך:

לאהבת חיי

כמה מילים, כמה רגעים, כמה שניות, כמה ימים
כמה לא יכולה לחיות בלעדייך למאית שניה

כמה אוהבת אותך
כמה נושמת אותך
כמה חולמת אותך
כל רגע ביום רואה אותך מולי
מה תגיד, מה תאמר, מה תרצה
אתה האור שלי, הנשמה שלי
החצי השני שלי
השלם שלי
הכל בשבילי
האחד והיחיד שהגשים לי את כל החלומות
שנתן לי את הדבר היקר ביותר בעולם - את קורלי שלנו

כמה מילים עוד אוכל להגיד, כמה רגעים עוד אוכל לספור
כמה שניות עוד אוכל למנות, כמה ימים אנחנו יחד

מה אני בלעדייך?
לא אדם, לא חיה, בלי נשמה

אוהבת אותך בכל רגע מחיי ועד סוף ימיי

שלך לעד,

בלה אישתך

=====

 

ומציבים אותי ראשונה, ואני מתחילה ללכת, לעבר הבית החדש שלך אהוב שלי, לעבר הקבר שלך...

ואני הולכת, והולכת, והולכת, ונסחבת בידי אחרים והשיירה מאחוריי, שיירת המוות, והרב אומר תפילות בקול פיוטי, ומנחה את דרכייך לעולם שכולו טוב... ואני חייה בעולם שכולו רע..

והלוויה נגמרת, ואני מרגישה שלא רק אתה קבור שם, אלא גם אני... הריי תמיד היינו נשמה אחת...תמיד אמרנו את זה... נשמה אחת שלמה...כימעט 15 שנה בלי הפסקה, בלי פרידות אפילו לא לשנייה... מגיל 14.5, מהרגע שאהבנו, ידענו שזה לתמיד... גם אני וגם אתה.. הריי הצעת לי נישואין וקידשת אותי חודש אחרי שנהיינו חברים...

והשבעה עברה באופן נורא, לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי... חולה... מתה... 40 מעלות חום, מרגישה בין שמיים וארץ...ואנשים לא מפסיקים לבוא, חברים, משפחה, חברים שלך, חברים שלי, חברים של שנינו. מהעבודה שלך ושלי ושל ההורים שלך ושל אחיות שלך...והם עוברים לי מול העינים, ואני שוכבת על הרצפה, על המזרן ושמיכה מעליי, ועם רטיות קרות להורדת החום...ומסביבי לא מפסיקים להיות אנשים, ואני אפילו לא מצליחה לראות את הפנים שלהם...והם באים והולכים.
ואל הילדה הקטנה שלנו אני לא מצליחה לגשת, להרים את ידיי לחבק אותה אני לא מסוגלת, לפתוח את עיני לראות אותה, אני לא מסוגלת, כי היא כל-כך דומה לך, היא אתה, וזה כואב... כואב לי לראות את זה... כואב לי.
והיא, הקטנטונת הזאת שמלאו לה לא מזמן שנתיים, כאילו יודעת את זה, ומתרחקת ממני, וגם כשמנסים לשים אותה עליי, היא לא רוצה, היא לא מוכנה לבוא אליי, היא רואה אותי, צל של אדם, צל של נשמה שפעם הייתה לי, והיא לא ניגשת.

 

אתמול היה ה-30 למותך, וכבר על הקבר שלך יש מצבה, שחקוקות בו המון מילים יפות, ומשפט אחד שלי:
"נושמת, חולמת, אוהבת אותך, שלך, אישתך"
כי זה מה שהיית לי, אהוב שלי, היית הנשמה שלי והנשימה שלי, חלמתי אותך כל לילה בחיי ואהבתי אותי בכל שנייה ובכל רגע....

ה- 13.12 יהיה מעתה תאריך מותך, ומותי גם יחד...

תאריך מותה של נשמה אחת שלמה, שזכתה לאהבה נדירה מהחיים האלו...שהייתה שלמה ולא עוד יותר...

לא עוד יותר.

 

לאהבת עולם ולנצח,

אישתך,

 

בלה

http://http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1056375

 

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1112124&passok=yes

 

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1349398

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל brose אלא אם צויין אחרת