00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הרושם של רותם

ביקורת סרט - פייטר

 

החורף הוא העונה הקולנועית הטובה ביותר, נקודה. עברנו את סרטי הקיץ שהיו כמו תמיד מגלומניים, ראוותניים אך חלולים. עברנו את סרטי הסתיו שרובם, איך לומר בעדינות, התקשו להשאיר חותם. והנה, כאילו לא עברה פה שנה שחונה, מגיעים שבוע אחרי שבוע תותחים שבקלות יכולים להכנס לעשיריה הנחשקת של הסרטים הטובים השנה. טוב, רואים שהאוסקר בדרך וכל האולפנים מחממים מנועים ושולחים אלינו את מיטב התוצרת. והנה..כוכב השבוע שהצליח להשתחל ברגע האחרון לשנת 2010 הוא פייטר. האמת? יותר נכון להגיד סרט שהוא בכל מובן אגרוף לפנים.

 

אני מודה, השם פייטר הוא מעט בעייתי. שם כמו פייטר על אף כוונותיו, לא עושה חסד גדול עם סרט שמחשיב את עצמו כרציני (או לפחות לוקח את עצמו ברצינות). האסוציאציה הראשונית היא לאיזה סרט פעולה שראינו אין ספור פעמים בשבת אחר הצהריים בטלויזיה. אז לא, לא מדובר בסרט פעולה רדוד ולא בסרט מדע בדיוני חלול. גם הפרסום בדבר הסרט כסרט אגרוף עשוי להיות מעט מטעה. נכון מדובר בסרט על מתאגרפים, אבל בדיוק כמו שהמתאבק הוא לא סרט על האבקות ומיליון דולר בייבי הוא לא ממש סרט על אגרוף, כך גם פייטר. ואם בכל זאת צריך לתייג את הסרט, אז פייטר, על אף חסרונותיו, הוא אחד מסרטי האגרוף הטובים, הסוחפים ובכלל אחד הסרטים הטובים של השנה.

 

מיקי ודיקי הם שני אחים, עם חיבה לאגרוף. בעוד מיקי הוא לרגע סוג של תקווה גדולה שנמצא בנקודה כזאת שזה או מתמסמס או נוסק. דיקי, האח הגדול, הוא אחד שבגדול ניתן להגיד עליו  as been. הוא טעם את טעם ההצלחה לרגע בקרב אגדי, וגם זה באופן מעט מפוקפק או מעורפל. אבל לא כל אחד יכול להתמודד עם ההצלחה, עם ההכרה ובעיקר עם העמידה בציפיות של להיות נס ודגל בעיר נידחת ועלובה. על אחת כמה כשאתה דיקי, בעל אישיות גבולית על סף הטירוף, שממיר התמכרות לאגרוף בהתמכרות לקראק. הקשר בין שני האחים הוא כל כך סבוך ורגיש ועדין. היחסי טעונים כל כך ומזגזגים תדיר על הרצף בין אהבה ושנאה, בעיקר לאור העובדה שדיקי חושב שהוא על סף הקאמבק ונבחר לאמן את מיקי.  לעניין התסבוכת הטעונה ממילא, יש להוסיף אם שתלטנית, אבא עדין ועוד 7 אחיות, שההגדרה עליהן ווייט טראש, היא מחמיאה מאוד. העולם של השניים מתהפך כשHBO  מחליטים לעשות סרט על דיקי, שמשוכנע שהוא על סף הקאמבק ומיקי על סף צומת חשוב בחייו. כמה מכמיר לב זה לגלות שהסרט הוא על ההשפעות הקשות של הקראק על כוכבים ושום קאמבק כבר לא יהיה פה. כן, רקוויאם לחלום. הלב ממשיך להשבר כשדיקי מנסה להגשים את החלום להיות מישהו דרך אחיו. אז מי בעצם הפייטר? כשאל עולמו של מיקי נכנסת ברמנית שמנסה לנווט אותו לדרך הישר ואל ההגשמה, העולם מתנגש עם משפחה חונקת, כובלת ומניפולטיבית ומוביל לפיצוץ ובו נשאלת השאלה- במה תבחר במשפחה שמפילה אותך או תקשיב לעצמך? במי תבחר  באהבה או במשפחה? במי שעשוי לקדם אותך או במי שישאיר אותך סולל כבישים בעיירה שכוחת אל? פייטר לא מהסס לגעת בכל אלה, כמו גם בחלום האמריקאי, הריקבון המעמדי, עליבות החיים במעמדות הנמוכים, על הגשמה, על מהות ערכי המשפחה וחברות ואהבה. גם אם על הדרך נראה שפייטר לא מפספס אף קלישאה סיפורית שחוקה ומניפולטיבית, עדיין זה עובד מעולה. אין מה לעשות,  החיים הם כנראה הקלישאה הכי גדולה, וכשמדובר בסיפור אמיתי על אחת כמה וכמה.

 

כשהסיפור מלא בקלישאות צריך בכל זאת משהו שיהפוך אותו לסרט חזק כל כך, אפקטיבי כל כך ובעל קצב מעולה. לדבר הזה קוראים חספוס, סגנון ומשחק. חספוס נוזל פה מכל סצנה וסצנה, כמו גם הסגנון שבא לידי ביטוי בצורות הצילום השונות, הריאליסטיות. הגורם האחרון שפשוט עובד מהשנייה הראשונה ועד לשנייה האחרונה הוא המשחק. אין כמעט אחד באנסמבל הזה הוא תצוגת משחק כל כך מרשימה כמו אגרוף שלא מפסיק להכות בפנים, עד שהצופה, כל צופה,  פשוט מתמסר לסרט הזה. בראש להקת השחקנים עומדים שני ה-כוכבים הגדולים של הסרט והם: מארק וולברג, שמפתיע מאוד בכך שהוא הרבה יותר מפרצוף יפה וגוף שרירי, אלא שחקן עם מורכבות, קונפליקטים ודקויות (בסרט שלא מאופיין בהרבה דקויות). מי ייתן ופייטר יוביל אותו לתפקידים מעט יותר "רצינייים" בקריירה. אמן. מולו נותן פייט ענק ולוקח בנוק אאוט רצחני – כריסטיאן בייל. רבות כבר נכתב על כריסטיאן והטוטאליות שלו, אך נדמה ששוב הוא מצליח לקחת את זה עד הקצה. לא תאמינו לשניה שהוא לא על קראק, שהוא לא חטף מכות, שהוא לא נופל לפחים (תרתי משמע), שהוא לא חטף מכות בראש ובגוף. כל שנייה איתו על המסך היא התפוצצות של זיקוקי דינור. תפקיד משנה, עלק. לקראת סוף הסרט החונק, האינטנסיביות שלו תגרום גם לעין הקשוחה ביותר באולם, להתלחלח.

חוץ משני הזיקוקים הנ"ל תמצאו גם שתי נשים, חזקות ואינטנסיביות. מליסה ליאו, שעושה מטעמים בתפקיד בתפקיד אמם של מיקי ודיקי. תנו לה את האוסקר שלא קיבלה על נהר קפוא. איזה חשמל שהיא מביאה לתפקיד. לא להאמין. כמה כאב ואגו. כמה וייט טראש. כמה פולניות. מנגד, בתפקיד הברמנית אחת שאני לא ממש סובל, אבל בכל זאת הצליחה להפתיע אותי – איימי אדמס, שלרוב משחקת אותה סוג נסיכה מתוקה בסרטי וולט דיסני מתקתקים (טוב אני יודע שלא רק, אבל זה הדימוי שלה), מצליחה להוציא מעצמה דמות אמיתית של פריכה עצבנית שגם רוצה להגשים את עצמה דרך בן זוגה.

 

אם מתמסרים לסיפור, נותנים למניפולציות לעבוד, פייטר הוא אחד הסרטים הסוחפים, החזקים והטובים של השנה. נקודה.  בים הסרטים הבינוניים שחלפו פה לאחרונה, אני מוכן לקבל אלף סרטי "קלישאות" כאלה. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז קבלו סיבה אחת ויחידה - כריסטיאן בייל. לכו לקרב הכי טוב שתראו בתקופה הקרובה בקולנוע. מזל שהגיע החורף! 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rotemmmon אלא אם צויין אחרת