00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

"ובחרת בחיים"

ננזפתי לראשונה בחיי על חוסר התגובה שלי למקרה. בפעם הראשונה זה היה מצחיק, אבל בשנייה והשלישית הרגשתי קצת לא נעים. אם לצטט "על כל שטות בעולם את מקשקשת לי במוח, אבל בעניין הזה את שותקת?!" (גילוי נאות, הוא לא השתמש במילה "מקשקשת", אבל אני ליידי, וככזו לא אחזור על המילה שהוא אמר!).

התירוץ:
לא דיברתי על זה כי ממש לא מזמן כבר חפרתי נרחבות על נושא תרומת האיברים.

הבושה:
נכון. יש הבדל תהומי בין המקרה עליו התמרמרתי פה בעבר - של אישה שקיבלה איבר מתרומה, וניצלה את הבמה התקשורתית לה זכתה כדי... לקרוא לאנשים שלא לתרום איברים - לבין המקרה הנוכחי של אבי כהן ז"ל שכן חתם על כרטיס אדי, כן רצה שייתרמו את איבריו לאחר מותו, במותו ציווה לנו את החיים ו... משפחתו (בעידוד רבנים) בחרה להתעלם מבקשתו האחרונה, וקברה אותו על כל איבריו.

קריאה לאחרים:
חיתמו על כרטיס אדי! הצהירו על כוונותיכם! אל תתנו לרצונו של אבי כהן להימחק כליל! הוא רצה לנצל את האהדה הרבה אליו בכדי לעשות המון טוב- לעורר מודעות. מעבר לאנשים שהיו אמורים לקבל את האיברים שלו ולהינצל הלכה למעשה- הוא היה רוצה שכל מי שהעריץ אותו יראה את המעשה, וייקח ממנו דוגמה. אחי המדהים (לשם שינוי לא בציניות) ניסח זאת טוב ממני ולכן רק אצטט את דבריו: אתמול הלך לעולמו אבי כהן, גדול בלמי ישראל, הישראלי הראשון שכבש את ליברפול, ווינר בנשמה ובעל לב ענק. ואבי רצה שהלב הזה יעזור למישהו אחר לחיות כאשר הוא עצמו כבר חדל מלהתקיים. אבל משפחת כהן, בחסות חבורה של דמגוגים, משיחי שקר, שקרנים, פשוט צפצפו על החלטתו, על חתימתו על כרטיס אדי ומנעו את תרומת האיברים שלו. הם עשו זאת כיוון שהם יכולים. בואו נעשה אנחנו כל מה שניתן כדי שכרטיס האדי עליו חתם אבי כהן ועליו דרכו משפחתו ורבניהם- יהיה חזק פי כמה בזכות כל כרטיסי האדי שייחתמו עקב המודעות שהוא עורר. החוק לאט לאט מכיר בהגיון הפשוט של הנושא- פעם בעל כרטיס אדי לא קיבל עדיפות בהשתלה. החל משנה הבאה זה משתנה! לוקח זמן, אבל אנשים מבינים את המצווה הגדולה שבתרומת איברים, ואת החשיבות האדירה בעידודה. זו הייתה הצוואה של אבי כהן, זו הייתה הדוגמה של אבי כהן- ממנו נראה וכן נעשה.

קריאה למחוקקים:
כרטיס אדי הוא צוואה לכל דבר. זהו רצון האדם לתרום את כל אשר ביכולתו למען שימור החיים של האחרים. זהו רצונו של האדם, כבודו, גופו, מותו  וזכרו. למה, לעזאזל, שיהיה למשפחה מה לומר בנושא? אם אדם רוצה להוריש את כל הונו לאיזה ארגון- זכותו ואין למשפחה יכולת לערער על הצוואה, אבל אם הוא רוצה להוריש את גופו לנזקקים- פתאום יש להם יד ורגל בקיום צוואתו? בעיה רצינית. בעיה שביכולתנו לפתור- הגיע הזמן שלכרטיס האדי יינתן תוקף חוקי. בהעדר כרטיס אדי- שידברו עם המשפחה וייבדקו מה היה רצונו או מה רצונם- לגיטימי, אבל אם יש כרטיס אדי?! המנוח אמר את דברו. הגיע הזמן שנלמד לכבד את המת כמו שהוא היה רוצה, ולא כמו שרב זה או אחר רואה לנכון.

 

ועכשיו פניה אישית, ומאוד לא אופיינית, לדתיים (אני בספק אם קוראים את זה חרדים- אבל אם כן, כמובן שאשמח אם גם אתם תנסו להבין את דברי)- אנחנו חיים באותה מדינה, אנחנו חלק מאותו עם, יש לנו הסטוריה משותפת, מורשת משותפת וכנראה גם עתיד משותף. לפחות בטווח הנראה לעין. אני יודעת שרב השונה על הדומה בסט הערכים והאמונות עליהם גדלנו ועל פיהן חונכנו. בעוד שאתם וחברי יכולים לריב ולהתווכח רבות על קיום או אי קיום האלוהים, יש לי ווידוי קטן- מבחינתי זה לא רלוונטי. אני מבינה את הצורך האנושי בקיום האלוהים, ואני גם מבינה את ההיגיון שבאי האמונה כי הוא קיים. לי זה לא ממש חשוב כי אנחנו כאן. זו עובדה. אנחנו קיימים. גם זו עובדה. ואם אלוהים אכן קיים או לא קיים זה לא משנה כלום כי לי יש אלוהים. בואו אספר לכם קצת על האלוהים שלי:
האלוהים שלי הוא זה שלא נתן לאב להקריב את בנו, בתקופה שזה היה דבר נורמטיבי.
האלוהים שלי הוא זה שנתן למשפחת נשים חלקה בא"י, בתקופה בה נשים עצמן היו רכוש ולא בעלות רכוש.
האלוהים שלי הוא זה שחקק את ספר החוקים, בתקופה בה אנרכיה שלטה וחיי אדם לא נחשבו לדבר קדוש.
האלוהים שלי הוא זה שקבע כי פיקוח נפש דוחה שבת.

ברור שמתוך התנ"ך כולנו לוקחים את החלקים שנכון בעינינו לקחת. בהרבה מקרים אני רואה חלוקה מוחשית של מהות לעומת מצוות. בעוד שאני דוחה מעלי את רוב המצוות, אני מאוד מקבלת את מהות האלוהים. האלוהים שלנו, זה שמקדש חיים מעל הכל. הוא האלוהים הפרטי שלי. שומר הצדק והמוסר, ולא כי אני מאמינה שקיום א', ב', ג',..., תרי"ג מצוות יבשות יביא לי איזו גאולה- אלא פשוט כי האלוהים הזה הוא הגיבור שלי.

מאחר ולמדנו בשתי מערכות חינוך נפרדות (ואם להודות באמת- אין לי הרבה מושג מה לומדים היום בתנ"ך גם במגזר החילוני), ברצוני לחלוק אתכם נושא שלמדתי בתנ"ך- "דמות הגיבור". אתכם לימדו שהדמויות בתנ"ך באמת היו, באמת עשו מה שכתוב ממש פרט לפרט. אותי לימדו שזה בכלל לא חשוב. לא אכפת לי אם היה משה, ואם הוא היה- אם הוא עשה את כל מה שכתוב שעשה. לא ממש משנה לי אם קיים אלוהים או לא, ואם כן- האם כל מה שכתוב בתנ"ך זה דברו. זה לא חשוב כי עצם הרכבת הדמות של הגיבור, עצם קיום הדמות של הגיבור, עצם הבחירה שלנו בדמות הזו כדי להעריץ אותה ושימורה בזיכרון הקולקטיבי של העם שלנו- הוא מה שעושה אותנו מה שאנחנו. הוא האידאל שאליו אנחנו שואפים- וזה מה שחשוב. כי היוצר בדמותו יוצר.

ואם, כמו שאתם מאמינים, ה' אלוהי ישראל יושב למעלה במרומים- אני בטוחה שהוא מביט בנו כמו הורה אוהב ומודאג, כי למרות היותו כל יכול- הוא החליט לתת לנו את חופש הבחירה. כמו כל הורה אוהב ומודאג הוא יכול רק לרצות מאוד שנבחר נכון. הוא נתן לנו את ספר הספרים שיש בו את הכלים להנחות אותנו לפחות בקווים כלליים מהי אותה הבחירה הנכונה, ו... זה לא תמיד קל. באמת. קשה להבין, מוסרית, מהי הבחירה הנכונה במקרה של אדם מת שביקש כי ייתרמו את איבריו. לכאורה מדובר כאן בבחירה בלתי אפשרית- קדושת גופו של המת לעומת קדושת החיים של שישה אנשים (נגיד- לב, כבד, שתי כליות, ריאות ולבלב). הרבנים שלכם (שגם הם בני אדם, כזכור) עלולים להתבלבל בפני בחירה כה קשה, ואולי דווקא בגלל הבחירה הלא ברורה כאן, ולמרות שבהרבה דברים ה' אלוהי ישראל נתן לנו המון מקום לפרשנות, דווקא כאן- הוא נתן לנו את הבחירה הנכונה באופן מאוד ברור ומפורש. כזה שאינו משתמע לשתי פנים: 
 

"ובחרת בחיים"

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת