00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בנויה לתלפיות.

הָיָה עֶשֶׂר.

30/12/2010

שנה וחצי אני יושבת מאחורי הקלעים הוירטואליים, נזהרת מפני עַיִן רָעָה כדי לבשר את החדשות הנפלאות ששנת אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר הביאה לי. בהתחשב בכישרוני באומנות ההיעלמות, אני מופתעת בכלל שהצלחתי להתנתק באופן מוחלט לגמרי מהאֲבִיזָר שהיה כה חשוב בחיי והוא האִינְטֶרְאַקְצְיָה הוירטואלית בפורומים, בבלוגים ובכתיבה. ברגעים שבהם היה שאון פתאומי שגרם לי לזנק ולהקליד מילים, מיד הרגשתי שבתום הכתיבה אחזו אותי מושכות, שמשכו מטען מלא רגשות שנאנקות לצאת. ונדמה היה שהמשא של המילים נחבט ומטלטל את עצמו, ובעוד רגע יישמט ארצה לדף הווירטואלי. אבל אז דהרת הסוסים נעצרה והמילים אופסנו. היום בחרתי להוציא את המילים שמקופלות למשעי בתחתית המחשב, הן מסירות את תחפושת הפֶּרְסוֹנָה של פעם ויוצאות להפקיד את עצמן מתחת לכיפת השמים הוירטואלית.

אומרים שאוֹקְטוֹבֶּר הוא חודש שחור. בתפוז התחלתי לכתוב בגלל מותה הפתאומי של סבתא שלי ז"ל באוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם וְחָמֵשׁ. בחמשת השנים האחרונות בכל פעם שהגיע חודש אוֹקְטוֹבֶּר, שום דבר טוב לא קרה בו עד הרגע שבו התחלף לו עָשׂוֹר. חמישה ימים לפני יום הולדתי השְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה, אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע. אני בוהה בצללים של הרופאים שכבר ממהרים למטופלת הבאה, שפישלה עם החבר בן השֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שלה. היא ממהרת להעלים את סימני חוסר הזהירות שלהם, ואני נזכרת בעצמי לפני קצת יותר מעָשׂוֹר, שחוויתי את אותה חוויה ובחרנו בדרך בטוחה וסודית. שחוץ משנינו אז, אף אחד לא ידע שיצרנו והרגנו חיים באותה נשימה. רק שהפעם הכל היה מתוכנן ומכוון. שנה שעברה, בשביעי לאוקטובר אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע. הרגשתי איך אבן המשחזת ננעצת לי בלב בתנועות ארוכות בשעה שישבתי מרוגשת כולי בשבוע השְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מול צג המָסָךְ שהראה חיים תנועות אנושיות בתוך חלל עצום ואפל. דקה אחר כך הרופא הזיז את מכשיר האוּלְטְרָה-סָאוּנְד, ועל המסך נראתה בועה מתנוססת בעורף העוּבר, כמו בלון שמסרב להוציא את האוויר שלו. הפנים של הרופא נראו מודאגות. הוא לא ישרוד, אמר לי. באותו רגע הרגשתי איך נחשול של כאב הציף אותי. הנקודה הזעירה ששובצה לי ברחם כמו אֶבֶן חֵן, תתעטף כעת בתכריכים דמיוניים ותעלם באיזה בוֹר ביוב שהצינור שלו מסתיים בים.

אני יוצאת מהחדר ואוחזת בצילום האוּלְטְרָה-סָאוּנְד שמראה את הצבע הלָבָן של הדופק הפועם, ומעליו, כמו תפאורה, נראה הבָּלוֹן שמתנוסס מצווארו. לא דמיינתי שיממה אחר כך אמצא את עצמי מפסקת רגליים בפעם המי יודע כמה, נותנת למכשירים חדים ועגולים לחפור לי ברחם, ולשאוב משם את הדבר המשותף הזה שהחליט להיגדע בטרם עת.

ממרומי גילי שנושק לאַרְבָּעִים אני תוהה איך מתאבלים על משהו שעוד לא נולד. והרופא הנפלא שלי מלטף לי את היד, דקה לפני שחומר ההרדמה מחלחל בגופי. ואומר בלחישה דרמטית כמו קוסם שמדבר לילדים בהצגה, את עוד תופתעי בהמשך, לפי ההיסטוריה הפורייה שלך לא תהייה לך בעיה למלא שוב את חלל הבטן. והוא חייך את החיוך שלא ירדתי לפשרו ונעלם לי. בכיתי, כן בכיתי המון, לא כמו בפעם הקודמת שנבהלנו ממנה. יומיים לאחר מכן פיזזתי כמו בכְּלוּב ציפורים, במועדון התֵּיאַטְרוֹן ביפו, למול אומן שאנשים כורעים לרגליו ומבקשים לגעת בו. ראיתי את אדי האלכוהול המסחררים של המסיבה, שמעתי צחקוקים מהוסים ופקדתי נישות אפלות שזוגות התגפפו בהם, באותו רגע הבנתי שהגורל העניק לי מתנה והיא נחישות, אומץ ואמונה. החירות שלקחתי על עצמי הביאה אותי היום לצאת מהסִמְטָה החשוכה שהייתי בה אל האור.

 

בחודשיים לאחר מכן, בחודש דֶּצֶמְבֶּר, בדיוק בחצות כששנת אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר נכנסה, הרגשתי כאילו מישהו עם נעלי התעמלות רץ כל עוד נפשו בו במורד נשמתי, כמו טֶרֶף שנמלט מטרפו ולקח איתו את הרעה שאפפה אותי. ניחמה אותי הידיעה שתמיד גורמת לי לחייך ולהתעלוּת רוח, שאת חופשת הסקי שלי בינואראַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר, אבלה בהרים האוסטרים. גם ככה הגוף צריך לנוח אחרי הַפָּלָה, והסיכוי להיכנס שוב להריון הוא אחרי שלושה חודשים בדרך כלל. אבל שבועיים לפני חופשת הסקי, בשבת בבוקר, כשקרניים של שמש חדרו דרך החלון ונפלו על מיטתי. כבר זיהיתי את החצ'קונים הזעירים שבצבצו לי במצח. כמו תערובת של גרעיני רימון, המסמנים את הידיעה- אני בהֵירָיוֹן. אחרי חודשיים של ביקורים שבודקים את הזקיקים שיתפקעו לקראת יום הבּיוּץ, דקירת מחטים בזרוע ללקיחת דם הבודק את רמת ההורמונים, והרבה אחיזות ידיים ומילים מלאות תקווה שנוהרות מהפה כמו נְחִיל שומרים שנוהר פנימה בעדה. זה קרה.

בפעם הקודמת לא סיפרתי לאף אחד על ההֵירָיוֹן חוץ מלהוריי, אפילו האחים שלי לא ידעו, גם הפעם המתנתי מלצאת בהצהרות כדי לא לנחול אכזבה או מבטים מרחמים, אז סיפרתי רק בחודש החמישי. מאחר ושככל שנכנסה הידיעה המשמחת, כך גם החֲרָדָה הופיעה מלעבור שוב שלושה חודשים ולקוות שאלוהים ישלח את ברקיו הפעם בכיוון הנכון וישאיר לי מסלול פתוח שמצידיו עומדים מילות עידוד. ולחופשת הסקי נסעתי אחרי בדיקה יסודית עם הרופא שלי שהכריז: זה בטוח לנסוע כי זה רק שלב ההִשְׁתָּרְשׁוּת ואין עוד דופק. גלשתי בהרים באוסטריה והרגשתי שהחיים שלי שבו במלוא העוצמה, כשאני מותירה אחרי את הזיכרונות המרים.

בשבוע השְׁבִיעִי להריוני אני מתכרבלת על ספסל ההמתנה אצל הגֶּנִיקוֹלוֹג שלי ומלטפת את הבטן שהצטמקה בשנים האחרונות ומתקשה לרסן את השמחה. יש דופק, הוא מכריז. ואני מרגישה את גרוני חנוק על האוצר החדש שנטמן ברחמי, ומתפללת כי תעטוף אותו טבעת של לפידים המוחזקים על ידי שומרים לבושי מדים ותגן עליו. וכשהגיעה שוב הבדיקה של השקיפות העורפית, נכנסתי לְבָנָה כולי לחדר המואר והמאובזר במסכי פלאזמה גדולים. התיישבתי במבוכה על המיטה, וסירבתי להביט על תזוזת מכשיר האוּלְטְרָה-סָאוּנְד המשוכלל שמראה את העוּבר בתלת מימד על גבי המסך. אבל כן הקשבתי לקולו המרגיע של הרופא המומחה. רגלים- בסדר. אני נושמת לרווחה, ידיים בסדר, עוֹרֶף בסדר. וכך חצי שעה הוא מקיף את הבטן שלי מכל הכיוונים וחורץ בסוף- הכל בסדר. שלב אחד עבר, השלבים הבאים הם בדיקות האינטרגייט טסט שמנבאת ופוסלת תסמונות, חלבון עוברי, סקירה ראשונה שהיא דבר מרגש לגלות את מין העובר ולראות שיש לי בת, מי שפיר- עקב גילי המבוגר, המסת סוכר, ולבסוף סקירה מורחבת ובדיקת משקל העובר. כשבין לבין כל חודש פקדתי את מרפאת בריאות האישה למתן שתן, בדיקות דם ומשקל.

אני חושבת שמדינת ישראל היא המדינה היחידה שיש בה כל כך הרבה בדיקות למי שבהריון. עשיתי הכל, ולקראת כל בדיקה רַף החרדה שלי גָּבַר וביציאה מהבדיקה החיוך חזר לשמע המילים, הכל בסדר. כן גם בסדר שעליתי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה קילו, לעומת הכמעט שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שנשאתי בעבר, ולכן לא היה לי קשה לשאת את העוּבר. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי, כל מי שסבב אותי אמר לי שאני קורנות, השיער התעבה, הגוף שלי התעגל, השדיים שלי התמלאו ואין מאושרת יותר ממני. הצטערתי שלא עשיתי זאת לפני אַרְבַּע שנים, ואולי היום בדיעבד אני שמחה שזה קרה כעת. וגם נזכרתי שבאַלְפַּיִם וָשֶׁבַע כתבתי את הרשומה הזו, כבר אז ידעתי שאני אבקר במכון הפִּרְיוֹן, בנק הזרע, באיכילוב ולא באיזה לילה סתמי, או עם זוגיות מזויפת. אני אומרת שבשביל לעשות ילדים צריך מוּכָנוּת עצומה, כי זה לא מגניב וחמוד כשזה אצל אחרים, זוּ מתנה שדורשת עבודה וסַבְלָנוּת עצומה שלא תיארתי לעצמי שכך יהיה.

 

בחֲמִישִׁי לאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר, בשעה שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת. יצאה הקיסרית בנִיתּוּחַ קֵיסָרִי, מאחר והייתה במצג עַכּוּז, לעולם. זו הייתה המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש ליום ההולדת שלי שחל באַחַת עֶשְׂרֵה לאוֹקְטוֹבֶּר.

ברגעים אלו מהדקת את שדיי ויונקת בעדינות הגוזלית הקטנה. היא מציצה ומחייכת כמו אל מצלמה נסתרת ובוהה באור שנפלט ממסך המחשב. כבר למדתי להניק על גדרות, ספסלים ובתנאי שָׂדֶה. אני מניחה אותה בלוּל ושומעת את הגרגורים התינוקיים שלה, כשהיא משחקת במוֹבַּיְל שמקיף את הלוּל. לועסת בשקיקה משחק התפתחותי ומוציאה קריאת התפעלות שמגלה את גּוּמַּת החֵן המתוקה שלה. בחיי שאין מוסיקה יותר מענגת מזה. אני מביטה עליה וחושבת שבשנה הזו אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר רק דברים טובים המשיכו לקרות, אחרי אַחַת עֶשְׂרֵה שנות עבודה בארגון עברתי למקום אחר, עזבתי את תל אביב, קניתי אוטו ומצאתי דירה מקסימה שלשם שינויי יש בה סלון, מטבח וחדרים גדולים. והכי חשוב יש לי ילדה מתוקה שהיא רק שלי, ואף אחד לעולם לא ייקח אותה ממני.

נעים מאד אני הזוייה, בת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע. פְּלוּס אחת ואני אימא. אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר הייתה עֶשֶׂר, מאחלת לכולם וגם לעצמי שגם שהשנה הבאה תהייה כזו.

 

Delusion71@walla.co.il

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

124 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הזוייה אלא אם צויין אחרת