00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

שתיקת הבדידות

אני לא באמת יודעת איך ולמה זה התחיל שוב, אבל המחשבות על הדפוק הזה ("עושה לך טוב?" כן בטח!) מאז אז, שוב עלו לי למרכז המחשבות בשבוע האחרון. בין שתיקה אחת לשנייה שאחריה, מחשבה שעברה ועוד רצף מילים סתמיות, שקפצו בנג'י מקצות האצבעות דרך המקלדת אל ערימות המסמכים של השבוע, שורת זכרונות כואבים עלו, האירו והציפו את כל הצרכים, החלומות והחסרונות. באמת הייתי שמחה לשכוח ולהניח אותם בצד לתקופה.

"נפגעי הבדידות" קראתי לזה בשיר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, כשנפרדתי מ-ד' אחרי שנה שלמה של קשר בלתי אפשרי בעליל. הוא שנא את הדפוק כמעט כמו שאני שונאת אותו עכשיו, ובצדק. לכו ספרו לו עכשיו, שאחרי שלוש וחצי שנים של נתק, שהבדידות עדיין לובשת ועוטה עליה את דמותו.

 

לפני שלושה ימים התחיל איתי מישהו באמצע הרחוב של התחנה המרכזית ברחובות. הוא חייך אליי חיוך מקסים ואני החזרתי לו אחד. הוא המשיך ללכת הלאה ואז עשה אחורה פנה וחזר לעמוד לידי כדי להתחיל שיחה, כלשהי. בלי הרבה תכנון ובלי הרבה מחשבות, עמדנו ברמזור שהתחלף לירוק ארבע פעמים בערך. חייכנו, הובכנו ובסוף החלפנו גם מספרים. רק שעד עכשיו לא נעשה בהם שום שימוש, ונדמה לי שגם זה כבר מחוק ונשכח אי שם מאחור. כנראה שמחוסר עניין או חוסר בטחון או... ואני לא יודעת עדיין מה מהם ומאיזה צד.

 

אתמול בערב קראתי שוב את "נפגעי הבדידות" שכתבתי לפני שנתיים וחצי בעיפרון לא מחודד על סוף של דף לבן. שוב הדהים אותי איך אותן מילים שנכתבו אז, מבטאות בדיוק את מה שאני מרגישה היום. ולמרות שהמילים חידשו, השתנו והתרבו עם הזמן, הבדידות לובשת בדיוק את אותן פנים מדוייקות של אז.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת