00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ממתקים לנשמה

מסביב לפריים טיים: פרק 3 - הנכבה

16/05/2011

המלחמה היא אחת התופעות העתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית. כל עוד האדם קיים הן יפרצו, יעצבו גבולות ויגבו קורבנות. בכ"ט בנובמבר 1947 נפתחה בארץ ישראל מלחמה שהסתיימה בניצחונו הברור של צד אחד. המנצחים הצמידו למלחמה את המילים עצמאות, קוממיות ושיחרור. הם חוגגים  כל שנה את ההכרזה על מדינתם בה' באייר בטקסים חגיגיים, מסיבות והנפת דגלי הלאום. המפסידים שחלקם ברחו או גורשו וחלקם נשארו וקיבלו אזרחות במדינה זו מציינים את טראומת ההפסד באותו יום ממש. הם מכנים את החרבת כפריהם ואת הפיכתם של מרבית תושביהם לפליטים בשם "הנכבה" (האסון).

בשנים האחרונות גוברים ניסיונות השתקת הנרטיב של הצד המפסיד. האנשים שחיו באותה תקופה מתמעטים ומלאכת עיצוב ההיסטוריה עוברת לדור השני והשלישי למלחמה. התנגדות ציבורית מיוחדת לא נרשמה כאשר שר החינוך פעל להסרת הנכבה מתכניות הלימוד בערבית ומפלגת ישראל ביתנו יזמה חוקים שאוסרים על ציון יום הנכבה בפומבי.

עד כמה והאם בכלל ההתייחסות לנכבה מסכנת אותנו? האם עצם איזכור המילה הזאת מערער את זכות הקיום שלנו במדינה הזאת? האם התעלמות מרגשותיהם של יותר מ20% מאזרחי המדינה היא הכרח והאם יש לפעול להשכיח מהם את עברם ולחנך אותם על ברכי הציונות?

הקונצנזוס הישראלי מתרחק מלהתעמת עם השאלות האלה וכאשר הוא בכל זאת נדרש אליהן הוא נוטה להתייחס אל הנושא כאיום על זהותו וקיומו. אני מודה שלי אין תשובות ברורות. בפרק השלישי של "מסביב לפריים טיים" אציג כמה דוגמאות שמתייחסות לנושא הטעון הזה בתקווה שאולי דרכן יהיה יותר קל לענות על השאלות האלה.

 לכבוד חגיגות החמישים להקמת מדינת ישראל הפיק הערוץ הראשון סדרת המשך לעמוד האש בשם "תקומה". פרק 11 עסק בערביי ישראל בין השנים 1948 עד 1967. בפרק התראיינו אנשי הרוח המרכזיים ביותר של ערביי המדינה: אמיל חביבי ומחמוד דרוויש. הוא כלל עדויות מגוף ראשון של ערבים שגורשו במהלך המלחמה והציג תמונות וקטעי וידאו של מחנות הפליטים. על מנת לתאר את אורח חייהם של ערביי ישראל ולהמחיש את אירועי טבח כפר קאסם ב1956 הוצגו קטעים מסרט עלילתי סורי. כמו כן, מוצגים בסרט תכניות טרנספר שהגה בן גוריון על הגליית הערבים הנותרים בארץ לארגנטינה והפקעת האדמות שביצעה המדינה תחת חסות המשטר הצבאי שחל על היישובים והתושבים הערביים עד 1966.

 

 ב11.9.2010 נפלה פצצה בלב הבמה הכי מרכזית בישראל. הזכיינית קשת שידרה פרק על הנכבה מתוך סיטקום בפריים טיים (צפייה בפרק המלא - עבודה ערבית. עונה 2. פרק 8). הפרק הציף את הקושי שהאזרחים הערבים מתמודדים מולו ביום העצמאות וכיוון להזדהות רגשית עם הדמויות הערביות. בדומה לרוב התכנים של קשת, הוא לא נתפס כפרובוקציה והתקבל בהבנה ע"י הקונצנזוס הישראלי.

 גיבור הסדרה אמג'ד מתחייב בטעות להדליק משואה בטקס יום העצמאות. אשתו בושרה (קלרה חורי) מואסת בבעלה המתרפס ומאשימה אותו בכך שהוא מחנך את ילדתם לטשטוש הזהות שלה. הילדה בעלת השם האוניברסלי מאיה רק רוצה להיות כמו כולם ולשיר במקהלת בית הספר בטקס יום הזיכרון. מכיוון שהיא לומדת בבית ספר יהודי היא אינה מפנימה את משמעות היום הזה לגביה. היא כורתת ברית שתיקה עם אמג'ד ומגיעה לבית סבה וסבתה.היא נחשפת לראשונה לנכבה המשפחתית שלה וסוחבת את המטען הזה לטקס בבית הספר.

במקביל, מאיר היהודי מאוהב באמל (מירה עווד) אבל הרגשות שמציפים אותה בסמיכות לנכבה מרחיקות אותה ממנו. אחד משיאי הפרק התרחש כאשר מאיר ניסה לדבר על ליבה של אמל והמעיט בחשיבות המטען ההיסטורי והפוליטי ביחס למערכת היחסים ביניהם שבאמצע הוא נעמד באופן אוטומטי לצפירת יום הזיכרון. לבסוף מאיר מדליק את המשואה במקום אמג'ד ומנצל את האירוע להבעת אהבתו לאמל.

מאיה שרה בטקס את "שיר הרעות" שכתב חיים גורי בעקבות מלחמת העצמאות. כאשר ערבים מבצעים את שירי הפסקול של הציונות, זה תמיד מפנה זרקור לעבר הנרטיב הפלסטיני ויוצר משמעות אירונית למילים. כך היה כאשר מרים טוקאן שרה בכוכב נולד את "בדרך אל הכפר" וכאשר כוכבת GLEE הישראלי , מירה עווד הנהדרת, ביצעה את "היו לילות" של אורלנד וזעירא:

סדרת הדרמה "פרשת השבוע" הציגה זוג ערבי צעיר, אמיר (קאיס נאשף) ומנאר (קלרה חורי)  שמנסה להשתלב בחברה הישראלית. בעונה השלישית ששודרה בהוט ב2009 אמיר ואחיו נזהר מעלים זכרונות בהשראת סמים מבית סבם וסבתם אותו לא ראו מעולם. הם נזכרים כיצד היו יושבים מתחת לעץ הזית ומתחת לעץ היסמין שריחו היה משגע את החתולים המיוחמים. הם הוזים זכרונות על שניהם אוכלים ומעליהם הכוכבים בין אשכולות הענבים.

נזהר משכנע את אמיר לחקור את ההיסטוריה שלהם באמצעות טיול אלטרנטיבי לשביל ישראל: "בוא נטייל, נכבוש את הארץ ברגלינו, נטייל בעריה, בהריה ובעמקיה והתנ"ך בידנו. כי הרי שלנו היא". הם מחליטים לעבור בכפרים הנטושים וקוראים למסעם "טיול נכבה". מנאר מצטרפת אליהם בהמשך והטיול מסתיים בהסתבכות עם המשטרה שמובילה אותם למעצר.

קלרה חורי השתתפה גם בסרטו של אודי אלוני מ2006 "מחילות" שזכה בפרסים בינלאומיים אך התקבל בארץ בעוינות ע"י המבקרים ואנשי אקדמיה מרכזיים כגון גדי טאוב.  

עבודה ערבית פרשת השבוע מחילות

מחילות מתאר את סיפורו של דוד שמגיע מארה"ב לישראל כדי לשרת בצבא והורג בטעות ילדה פלסטינאית. הוא מאבד את שפיותו ומאושפז בבית משוגעים שנבנה על חורבות כפר ערבי. בבית המשוגעים דוד מתוודע לדמותו של מוזלמן (מוני מושונוב). מוזלמן הוא ניצול שואה שבחר לחיות בין החיים למתים בניגוד לאביו של דוד שברח לאמריקה אחרי מלחמת העצמאות.

הסרט מציג לנו שני חלופות. במסלול הראשון דוד לוקח תרופה שמשכיחה ממנו את הטראומה של הרצח, חוזר לארה"ב, לא מצליח לברוח מעברו ומתאבד. בנתיב השני מוזלמן מעביר את דוד טקס שמכריח אותו להתעמת עם הטראומה. אחרי הטקס לא ברור מהו גורלו של דוד אבל לפחות הוא לא מת.
 

למרות הבוטות והמסר האידיאולוגי הברור העולה מ"מחילות" הוא שודר בערוץ הבידור כמה פעמים. הסיבה אולי נעוצה בהשתתפותו של מוני מושונוב בסרט או מעומס המאטפורות בסרט שמקנה לו הילה אומנותית ומרוחקת מהמציאות. כאשר מדובר בחומרים המבוססים באופן ברור על עדויות בגוף ראשון מהמלחמה המצב הוא לגמרי אחר.

"חירבת חיזעה" הוא סרט טלוויזיה שביים רם לוי ב1978 על פי ספר של ס. יזהר. הסופר שלחם במלחמת העצמאות פרסם את הספר שנכנס לקאנון הספרות העברית ולתכניות הלימוד זמן קצר לאחר סוף הקרבות ב1949. הספר והסרט מגוללים את סיפורו של כפר דימיוני שפונה ע"י כוחותינו אחרי שהלוחמים הערבים ברחו ממנו. שנים מאוחר יותר העיד יזהר שהאירועים שהוא תיאר בספר הם עובדות שהתרחשו במציאות. הוא טען שמקור ההתנגדות לסרט נבע מרגש אשמה מודחק של אנשים שלא רוצים לאפשר לו ביטוי.

 

גיבור הסרט מיכה שמגולם ע"י דליק ווליניץ שואל האם הפעולה הזאת הכרחית ותוהה על המשמעות של המעשים אליהם הוא שותף. הסרט נאסר להקרנה ע"י השר הממונה על רשות השידור זבולון המר והכנסת פעלה לעכב את שידורו. הדיון הניצחי על חופש הביטוי ועל עצמאות התקשורת הגיע לטונים גבוהים ואנשי רשות השידור החשיכו את המסך כאות מחאה התערבותה של הרשות המבצעת בתכנים אמנותיים. שבוע לאחר מועד השידור המתוכנן  נכנעו הפוליטיקאים והסרט יצא אל האור בערוץ הראשון.

17 שנה אחרי סאגת "חירבת חיזעה" ושש שנים לאחר "תקומה" יצרה יולי כהן - גרטשל סרט דוקומנטרי בשם "ציון, אדמתי". לכאורה, הטלוויזיה הייתה אמורה להיפתח ולהכיל את הנושא. הרי הערוץ הראשון הצטמק לפיסה קטנה בפאזל הגדול שנוצר מאז כניסת הכבלים והערוצים המסחריים. בפועל, אף ערוץ טלוויזיה לא קנה את הסרט וגם אחרי שהיוצרת הציעה אותו בחינם לרצועות הדוקומנטריות השונות הוא נותר מחוץ למסך הישראלי. האינתיפאדה השניה ומותו של תהליך אוסלו גירשו את הנכבה מהטלוויזיה.  לא קשה להניח שהתירוץ המרכזי לאי שידור הסרט היה שהסרט אינו עומד בסטנדרטים אמנותיים. קשה לקבל את הטיעון הזה מאחר וכהן גרטשל יצרה רק שנתיים קודם לכן את הסרט המוערך "המחבל שלי" ובעיקר מכיוון שהסרט שודר בערוץ הצרפתי האיכותי ARTE וזכה לביקורות מצוינות בעולם. ירון לונדון שראה את הסרט במלואו אמר עליו בלונדון וקירשנבאום: "זהו סרט שראוי מאד לראות אותו ולשאול עליו שאלות קשות..סצנות רבות חזקות מאוד.. סרט על האכזריות של הציונות". 

אורכו של הסרט הוא שעה ואני מודה שלא צפיתי בכולו. מלבד הקטע הבא מיוטויוב נתקלתי באקראי בדיון קצר על הסרט בתכנית ישנה של "קפה תיאטרון" בערוץ 33 שבו הוצג קטע מרתק שבו ההיסטוריון מוטי גולני צועד עם ביתו והבימאית בסמטאות ילדותו במושב כפר דניאל. האיש שכאמור עובד לפרנסתו בנבירה בעבר מעולם לא סיפר לילדיו על הבית הנטוש והבלתי נראה בכפר. הוא נזכר שמידי שנה מגיעה המשפחה הערבית לבקר במושב ומופתע מעוצמת ההדחקה שהופעלה בתוכו בנוגע למשמעות הבית הזה.

 

להקת הבילויים לקחה את הנושא למקום קיצוני וקצת חולני באלבומם "שכול וכישלון". השיר "תנשב רוח" מתכתב עם "שיר הפינג'אן" (הרוח נושבת קרירה...) ועם הצ'יזבטים שלוחמי הפלמ"ח היו מספרים סביב המדורה.  השיר שמתאר את התמודדות החייל עם שאלות בנו הוא משל לאופן שבו הממסד מסתיר את הנרטיב הפלסטיני ומצדיק את מעשיו במלחמת השחרור ואחריה.

"...תישן ילד תישן
שאלות זה דבר מסוכן
הם היו רחוקים מהעיר
זה טיפה מסובך להסביר

תיאחז בזה
אנחנו ניסינו מאוד
כיסינו את כל החורבות
שינינו את שמות הרחובות
ניסינו מאוד
היסינו שמועות
כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו
'סובב לו סובב הפינג'אן'
תיאחז בזה..."

(קאבר של איתמר רוטשילד ושירלי קונס)

הטקסטים הנוקבים של הבילויים הגיעו להרבה מאוד אוזניים בזכות הלחנים הפשוטים והקליטים שלהם. הדוגמא המוזיקלית הבאה מורכבת וקשה הרבה יותר לעיכול. ההרכב "קטב מרירי" הציג ב2010 אלבום קונספט בשם "על חורבות האביב" שכולל עשר רצועות מוזיקליות בעלות סגנון לא מוגדר עם שמות כמו שחפים מעל שייח' מוניס, חורבות האביב והגולה תל אביב. הרצועה "חיפה, 6 ביולי 1938" מתייחסת לתאריך שבו הטמין האצ"ל פצצה בלב השוק הערבי בחיפה. כתוצאה מהפעולה נהרגו 21 ערבים ועשרות עוברי אורח נפצעו.

האלבום המלא:

האמירה הפוליטית מטושטשת בטקסטים של האלבום הזה מכיוון שהם לא כוונו ישירות לנכבה. מלבד העובדה שכולם נכתבו ע"י משוררים תל אביביים (רוני סומק, יונה וולך, ישראל פנקס וט. כרמי) קשה למצוא ביניהם מכנה משותף. רק שמיעה רצופה לאלבום ותשומת לב לשמות השירים מבהירה שהוא מדבר על הסודות והחטאים מהעבר שתל אביב משתדלת להסתיר. המכלול של "חורבות האביב" פוער סדקים באתוס הציוני של העיר העברית הראשונה ומשרה אווירת ריקבון ואימה.

 

בונוס

המקום שבו אנו צודקים

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.

מילים: יהודה עמיחי. לחן:יוני רכטר

 

 

את אדמה

אַתְּ, אֲדָמָה, בְּלֵב מִדְבָּר,
לְלֹא צֵל עֵץ, לְלֹא מָטָר.

אֶל מֶרְחָבֵךְ נַדְרִימָה,
אָמַרְנוּ כִּי נָשִׂימָה
פָּנֵינוּ הַנֶּגְבָּה.

בְּאַדְמָתֵךְ מְקוֹר חַיִּים,
תְּהִי זֵעָתֵנוּ לִמְטַר רְבִיבִים.

בַּאֲפִיקֵי הַנֶּגֶב
נַשְׁקֶה, נַרְוֶה כָּל רֶגֶב.

מילים: אריה יחיאלי

נכתב ב1946 על פי מנגינת סולחה בדואית

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

קוביית פרטים אישיים
התמונה שלי
11.09.1980
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שני לשועלים אלא אם צויין אחרת