00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אישית לוחצת

קשר שלא נס ליחו

לעתים מתעוררת בי קינאה בילדיי, בנכדיי, בכל הדור של ילידי הארץ, על שיש להם כמה דברים שלנו, מהגרים שנולדנו וגדלנו בארצות אחרות, חסרים: הורים מבוססים פחות-או-יותר, הגרים לא במרחק לא רב ואפשר לבוא לבקרם, או להזמינם לארוחת של ערב שבת, חברים שישבו עימם על הסירים בגן, חבשו עימם את ספסלי בית הספר, פגשו בהם בפעולות בתנועת הנוער, שכנים שהכירו מאז הולדתם. בשיחות עם ילדיי, אני שומע לעתים קרובות משפטים כגון: "ההוא? אני מכיר אותו מהשכונה", או "תאר לעצמך מיהו עורך הדין המגן על...! רועי, שהלכתי עימו מכות בביה"ס". 

  אנו לא נתברכנו בקשרים חמים כאלה, הנמשכים מיום לידתם. חלק מהורינו אומנם עלו ארצה, אבל לרוב, לא מצאו את מקומם בארץ ונזקקו לעזרתנו בתקשורת ולעתים אף לתמיכה חומרית. את ידידי ילדותנו השארנו הרחק מאחור. מכל חבריי בבתי הספר בהם למדתי בחו"ל, הגיעו ארצה שניים בלבד. ארנו נפטר לפני שנים אחדות ובשבעה, סיפרתי למשפחתו ארוכות על חוויות ילדותנו המשותפת, על השעות הרבות שהעברנו יחדיו.

עם השני, פטר, יש לי קשרים מועטים בלבד. (פעם כבר סיפרתי אודותיו. בעממי, היה הרגלי הרע, לצאת מהבית רק עם הצלצול הראשון – בית הספר שכן סמוך לביתנו. כאשר פגשתיו לראשונה בארץ, הוא התקשה תחילה לזכור מי אני. לפתע אורו פניו והוא קרא: "אהה, אתה היית הילד שהגיע לביה"ס תמיד בריצה, ברגע האחרון ממש!").

אשתקד, זמן-מה לפני אחד מנסיעותיי להונגריה, סיפר לי פטר בטלפון שנתקל לאחרונה במגדה, "חברתך הכי טובה" מבית הספר העממי. קצת השתוממתי, כי שכחתי לגמרי על קיומה, אך כשהסתכלתי בצילום המחזור של כיתה ג' ולפי תיאורו של פטר מצאתי את הנערה עם הצמות העבות, החל מבצבץ במוחי זיכרון קלוש כלשהו. סיבה נוספת שתמכה בטענתו של פטר, כי מגדה הייתה חברתי הכי טובה: היא מתגוררת עד היום בבית בו גרתי עם הוריי עד אמצע 1944.  

באשר לי, החלפתי מאז כתובות מגורים עשרות פעמים, בשלוש ארצות שונות (הונגריה, צ'כוסלובקיה, ישראל) ואינסטינקטיבית ובאופן מוטעה לחלוטין, נטיתי לזלזל באדם שכל אותה העת נשאר לגור באותו בית בשכונה היהודית האמידה. אחר חיפוש באינטרנט התברר לי, כי מאחורי מגדה עומדת קריירה יפה, כבמאית תיאטרון ילדים וכולם מדברים בשבחה. הלכתי לבקר אותה, אבל לצערי, לא הצלחתי להפיח לו אפילו זיק קטן של חיים בידידות שהרגשתי כביכול בעבר אל הקשישה הזרה, שלא טרחה להחליף את חלוק הבית שלה לכבוד בואי.

סיפרתי כבר, כי לפני עלייתי למדתי בתיכון בסלובקיה וידידי הטוב ביותר היה זולי. שנינו היינו דוברי ההונגרית היחידים במקום. לא סיימתי את בית הספר, הצטרפתי לגרעין של השומר הצעיר ועליתי ארצה. אחר שש שנים בקיבוץ, שכרתי דירה באזור רחוב אלנבי בת"א. זולי היגר לאנגליה, שינה את שמו לפול ועבד ככלכל בבריטיש איירווייס. יום אחד, כאשר מטוסו נחת בארץ, נזכר בחברו הטוב שתמיד דיבר על כך שיעלה ארצה. הוא נכנס לסניף הדואר ברח' גאולה ובספר הטלפונים חיפש את מספרו של רוברט שווארץ. הוא העלה כמובן הרס בידו משתי סיבות גם יחד:

1.  לא היה לי טלפון בתקופה הנדונה.

2.  גם לו היה לי מכשיר, לא היה מוצא את שמי, כי רוברט שווארץ הפך בינתיים לאברי שחם.

פול ניסה את מזלו גם אצל אחת הפקידות שחייגה עבורו למודיעין, אבל כמובן גם שם לא יכלו לעזור לו. הוא התייאש ממאמציו וקצת עצוב יצא מסניף הדואר. ומי לדעתכם הגיח מולו ברחוב? לא יאומן, כי יסופר, אבל הייתי זה אני, הרי גרתי לא רחוק משם. התחבקנו, סעדנו יחד ארוחת-ערב, למחרת הביא פול זר פרחים ענקי לאימי והמריא לדרכו. מאז הוא פרש מעבודתו, שוחחנו כמה פעמים בטלפון, אבל לאחרונה נותק הקשר בינינו. 

בכך אני יכול לסכם את פרשת ידידיי מילדותי ועמיתיי לספסלי בית הספר. עם נחיתתי בארץ, פתחתי דף חדש. כל ידידיי הנוכחיים הם מאלה שהגעתי עמם לארץ – חברי גרעין 'אל על' – ואלה שהכרתי בצבא ובעבודה.

הזכרתי כבר את הקשר ההדוק הנשמר בינינו, אנשי גרעין 'אל על' הוותיקים (האין זה מוזר, כי אני גם עובד זה 42 שנים בחברת תעופה בעלת שם זהה, 'אל על'?). מדי חודש בחודשו, נפגשת הליבה הקשה, כ-15-18 איש מכול רחבי הארץ, בבית קפה בת"א ולעתים מזומנת לנו הפתעה נעימה בדמותו של חבר החי עתה בחו"ל וקפץ לביקור. פעם בשנה מתכנסים כולנו במקום כלשהו בארץ, מעלים זיכרונות, מראים זה לזה את צילומי משפחותינו וכמובן, מספרים גם על מכאובינו, מחלותינו. הגיל עושה כמובן את שלו ולדאבוני אנו מתראים גם בבתי-קברות.

כאשר לפני שבועות אחדים הלכנו לרכוש שטיח לדירתנו, ביקשנו מאחת מבנות החבורה,  מרים, מומחית לנושא שהתאלמנה לאחרונה, להתלוות אילנו. למרים ייחוד נדיר, היא אחת מידידותיי הוותיקות ביותר עימם אני מקיים קשר עד היום.

לפני עלייתי ארצה, הצטרפתי לקומונה של השומר הצעיר, שהוקמה בדרך מקרה בעיר הולדתי, קושיצה. עבדתי במעבדת רדיו. המטרה הייתה, כי ארכוש לי מקצוע מועיל, אבל כל אשר למדתי היה, באיזה אופן נוח יותר לסחוב מקלטי רדיו כבדים מ- ואל בתי הלקוחות (כשהם נשענים על העצם של מותני). בדרך למקום עבודתי הייתי יום-יום פוגש במרים, אף היא ילידת קושיצה, שגרה עם משפחתה וטרחה והביאה לי בכל בוקר תפוח עץ טרי שקטפה בגן ביתה.

יש לי כנראה קטע עם תפוחים. אחד האירועים הזכורים לי ביותר הוא, כי כאשר ב-18 לינואר 1945 שוחרר הגטו בבודפשט, ביקשה אימי מחייל רוסי מזדמן קצת לחם עבורי. לחם לא היה לו, אבל לתפוח שקיבלתי ממנו היה טעם גן עדן, אחר הרעב הכרוני ממנו סבלתי בחודשים שקדמו לכך.

דמותו של החייל הרוסי אבד בערפילי הזמן, אבל דמותה של ידידתי מרים, המושיטה לעברי תפוח אדום ויפה, נחרט עמוק בזכרוני.  

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל avrishacham אלא אם צויין אחרת