00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

מוזיאון הפרידות

מכל המוזיאונים המוזרים בעולם, המוזיאון לפרידות הוא אולי המוזר מכולם.
בעצם, המוזיאון הזה מציע לכם, התורמים, דרך יצירתית לרפא את לבכם השבור על-ידי ויתור על מזכרות גשמיות שנותרו בידיכם מאהוב/אהובת לבכם.

פרידה יכולה להיות מכאיבה כמו מוות של אהוב, ולפעמים יותר, כי אין שום קבר ללכת אליו.
בניגוד לטקסים המלווים מצבי משבר שונים, כמו חתונות ולוויות, אין שום טקס שמרכך את ההתמודדות עם העצב הנורא הזה, של פרידה מאהוב.
את יכולה לשבת בבית ולהתאבל עליו על ידי אכילת יתר ותלישת שיער.את יכולה לצרוח ולבכות כמה שתרצי. משפחתך וחברייך לא יפרגנו לך יותר משבוע של סבל. אם יש לך מזל, חברה טובה תבוא לבקר אותך עם סיר מהביל של מרק ותסרק אותך עד שתרדמי.
אבל אחרי שבוע כולם יצפו ממך לחזור לתפקד כרגיל ולהעלות חיוך על פנייך, ויפה שעה אחת קודם.
ולגבי גברים המחלימים מפרידה, מצבם קשה אף יותר. גילויים של עצב נתפסים  בחברה שלנו כחולשה וכחוסר גבריות.

מוזיאון הפרידות מאפשר לך ליצור טקס אישי של פרידה: על-ידי תרומת מכתבי האהבה שלו, קווצות השיער שלה, תחתוניה הורודים או הדיסק שצרב עבורך, תעצבו עבור עצמכם את השביל לדרך חדשה: בלעדיה / בלעדיו.

ומה אני הייתי תורמת?
את הצילום שלך מגיל שלוש בתחפושת של קאובוי
את המכתבים המעטים מהימים שעוד נהגת לכתוב לי
פתקים לאקוניים שקיבלתי ממך "תביאי" "תקני"   "תודיעי" "אוהב"
את הסרטון הראשון שעשית איתי
סווצ'ר לא מכובס שהריח שלך ארוג בתוכו לעד
ציטוטים יקרים ללבי מסרטים שלך, אלה שקשורים אלי,כמה מלים מסיפור של ג'וליאן בארנס, משיר של נתן זך.

ואתה?
אתה אפילו לא יודע כמה תכננתי את הרגע הזה, שנים לפני שיקרה.
את הפתקים שטמנתי בשבילך בספרים, ההקדשות הסודיות בעמודים האחרונים,
בתקווה שיום אחד תגלה אותם. ואולי תגלה אותי.
במקום זה אתה תתרום תמונות שלי.
מהטירונות, בפוזה השחוקה של חיילת בלונדינית חובקת גזע עץ
תמונה שלי ממוטל סיקס נידח ביוטה, שוכבת על מיטה זרה ומסתבכת עם זוג גרביונים
בהריון, חושפת בחיוך טפשי את הבטן הענקית שלי
צילומים שצילמת אותי כשהתחילה העצבות הגדולה. כשעוד הסכמתי שתצלם אותי.
בוכה מול המראה בדירה ברחוב מיכל,
בשיער רטוב במרפסת, ברחוב מרכז בעלי מלאכה, הילדונת בזרועותי

ויום אחד אני אבוא לבקר במוזיאון לפרידות, ואראה אותי שם, את ערמת הזכרונות המשותפים שלנו,
והאבל יקבל מקום, וצורה.
ואני אחייך לעצמי,כי אדע שהאהבה השבורה שלנו
היא עכשיו חלק משרשרת ארוכה של אהבות אחרות שלא צלחו,
שההסטוריה הזוגית שלנו כתובה ושמורה בין קירות המוזיאון, יחד עם רבות אחרות.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

88 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת