33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שיק - SHIK דינה (וינשטיין) שק

מספרת סיפורים

צילומים במילים: תמונות תמונות...

כשעלינו מהעמק המהביל והחם אל ההר שרק יושב.  ההרים המוכתמים באפרוריות לבנבנה של הסלעים, איפינו את הנוף הקרוב. האדמה הטובה והפוריה נסחפה במהלך מאות שנים אל העמקים שהקיפו את שרשרת ההרים. 

רוחות קשות היו מנשבות מהוואדיות ומטפסות, מתחרות במהירות אל ראש ההר. הכל היה פרוץ  וחשוף עד לשד עצמות, שלנו ושל הטבע מסביב.

 הגענו אל ההר באביב. האפרוריות התמתנה והצטבעה בצבעי פריחה עדינים. הסירה הקוצנית,  ששלטה והתאימה לאופיה של הסביבה, התיָרְקקָה מעט מאותה אפרוריות חומה שליוותה אותה בימי בחורף. הרוח המשיכה בשריקתה מידי יום. התעקשה, לא ויתרה על נוכחותה.

 אפילו משחקי הילדים וצהלותיהם לא הצליחו להסות אותה.

 בערבי הקיץ, לא יכולת למצוא אנשים יושבים על מרפסות בתיהם. הרוח סילקה אותם משם כילדים חצופים הנכנסים ובאים למקומות אסורים. היא נלחמה בפולשים מידי יום ביומו.

 היא העיפה חפצים כאילו היו עפיפונים ללא חוט. כל דבר שלא חובר וקובע חוֹלֵל באוויר כאילו נקלע למסיבת ריקודים פרועה.

 מהר מאוד הבנו שאת החלונות הפונים אל הוואדי המערבי לא נוכל לפתוח.

 כל כך מוזר היה הדבר בעייני שהרי בבית שבעמק הלוהט, בשעות אחה"צ, סוף סוף היה לי מקום מפלט מהלהט, על אדן החלון. הייתי גוררת כיסא  מטפסת ועולה על האדן הרחב, עליו הייתי יושבת, מנופפת ברגלים ומצפה למעט משב שיביא הקלה.... (קומת קרקע, אין דאגה).

ואילו כאן, אין לפתוח חלונות. בטח לא מנוגדים! אם חלילה פתחת, צְפה להרס המתחולל בשניות, טריקת דלתות וניפוץ חלונות.

 כך למדנו שיש באותה מדינה במרחקים לא כל כך גדולים, סוגי אקלים ממש שונים. למדנו שבקיץ אין לאחסן את כל בגדי החורף, שלרוח יש אישיות שצריך לכבדה, שחלונות לא יכולים להיות תמיד פתוחים לרווחה. וכל אלו היו רק למידות של קיץ.

 ככה בפסיעות רחבות נמוג הקיץ ונעלם הסתיו. מר חורף, הגביר צעדיו טיפס ובא אל הפיסגה.

 והרוחות, שבקיץ חשבנו שהם חזקות, הראו לנו עוצמות חדשות. הן הצליפו בנו כְּבּשוֹט. לא היינו מוכנים! הרוח צווחה כשחדרה דרך החרכים ואימי עמלה לאטום כל אחד ואחד מהם באופן יצירתי ושיטתי. שמענו את הרוח נאבקת ומייללת, מתעקשת לחדור ולהכנס. כועסת כעס רב על האיטום המוצלח של הבית. מחפשת חרך פרוץ לחדור דרכו.

 בערבים הייתי עוזרת לאימי לפרום סוודרים ישנים לקבץ את הצמר בין מרווחים שיצרו שתי ידי המושטות לפנים, לכבס אותו, (לפעמים לצבוע מחדש), ליבש אותו, להקיף את חוט הצמר סביב מסעד כיסא בכדי "לגהץ" אותו, לגלגל לכדורים כהכנה לסריגת סוודרים רעננים, חדשים. שנסרגו בעיקר לי. במלחמה עם הקור והרוח הייתי צריכה שכבות של בגדים חמים.

 ימי הגשם הרבים יצרו צורך במעיל גשם. צורך שלא היה מוכר לנו עד אז. מעיל הגשם של אותם זמנים היה שכמייה אחידה בצבע כחול כהה עשויה מסוג של ברזנט. ריח גומי נדף מימנה. השכמייה נלבשה מעל כל שכבות הבגדים, עטפה את כל כולך כולל את תיק ביה"ס, רק קצות מגפי הגומי בצבצו מתחתיה. בצדי השכמייה היו פתחים להוצאת כפות הידיים שהיו לרוב עטופות בכפפות. כך הלכו כל הילדים. מן פטריות כחולות, מאורכות ומסורבלות. חוץ ממני.

לי, אימי המיוחדת והמוכשרת, שיודעת להפיק את הטוב מכל דבר ומכל מצב, בעלת ידי זהב וחשיבה יצירתית. תפרה לי ערב אחד, עת שהלכתי לישון שכמייה משעָווָנית שקופה ועבה. מסביב לצוואר, בחיבור שבין הכובע לשכמייה, תפרה סרט רחב ואדום שהיה נקשר כפפיון, כמוהו נתפר הסרט  גם לאימרָה של השכמייה בתחתיתה. כפתורים אדומים גדולים עיטרו את חזיתה. בבוקר כשקמתי היה לי מעיל הגשם הראשון.

שכמיית גשם שקופה, מעוטרת בסרט אדום, מהודרת לתפארת!

 בפעם הראשונה הלכתי איתה בהיסוס מה, היא הייתה כל כך שונה. אבל מיד אחרי התגובות הראשונות התמלאתי גאווה ענקית וממש גבהתי איתה ובתוכה.

 בכל פעם שהלכתי איתה כולם עצרו אותי ושאלו עם סימן קריאה:

"קיבלת בחבילה מאמריקה?!!"

 

 

יש לציין שבאותם ימים (לפני הרבה הרבה שנים), לא היתה לכל אחד מצלמה ולא כל אחד היה מומחה בהפעלתה.

ולכן, להצטלם הצטלמנו ב"צלמניה", צולמנו על ידי צלם מומחה, באירועים מיוחדים.

אף אחד לא היה מעלה על הדעת לצלם למשל שכמייה, לכן, לפעמים אני מרגישה צורך לצלם במילים את התמונות שליוו אותי.

 

 

שאושה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת