ראש בראש עם עצמי

כנראה שאני מתחיל להתחרפן. אני יודע שזה בגלל המחשבות. יותר נכון בגלל התיאוריות. כן, כל הזמן בראש שלי רק מטפלים ומטופלים ויחסי תלות ומניפולציות ועוד מרעין בישין. המון מפלצות. עם הרבה ראשים. כל הזמן צצות ומבצבצות ומתלפפות כמו אצות ענקיות שעלי בהדרגה סוגרות.

כמו למשל, מחשבה כזו: קודם המטפל יוצר לאורך זמן ממושך יחסים של אימא-בן, כלומר "יחסי אובייקט" ואז נוצרת תלות חזקה מאוד של המטופל במטפל...

ואחר כך עוד מחשבה שרודפת אחרי קודמתה: אחר כך המטפל מנסה בהדרגה לנתק את המטופל ממנו, אם צריך גם בעזרת מניפולציות מכאיבות.

ואחרי המניפולציות שתמיד קוממו אותי עליהן, אחר כך המטופל המסכן שבראש שלי בלית ברירה מפסיק לבוא לטיפול.

אז אין מנוס, המטופל הזה עצמו מתחיל בתוך ראשו ההומה תהליך של אבל על הפרידה שבסופו הוא גם מתבגר וגם מפתח עצמאות. בינגו. סוף פסוק! סוף טיפול.

באמת מאוד מעניין מאיפה באו לי כל המחשבות המופרעות האלה...

אני כנראה באמת זקוק לטיפול  

לא נראה לכם?