00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיות דולה- על הריון, לידה והורות

על הניסים

חנוכה הוא חג של פרסום הנס, חג שעם ישראל זכה בו לישועה, לניסים ונפלאות. לפני קרוב לשש שנים זכינו גם אנחנו לנס, כשבנינו יותם נולד כפג בשבוע 30 ובמשקל של 1200 גרם בלבד (קצת יותר מחבילת סוכר), ולמרות כל הערכות הרופאים שרד והיום הוא ילד רגיל לחלוטין, בריא, חכם ומקסים. גם השנה אנחנו מצפים לנס ומבקשים שתעזרו לנו ותתפללו לרפואתו השלימה של אחי, יהונתן חיים יהושע בן אסתר, שבעזרת ה` עוד בחנוכה הזה נשמע בשורות טובות.

אני רוצה להקדיש את הרשומה הזו לפרסום הנס, לסיפור הלידה המוקדמת של ילד מס` 2 שלי, יותם, ומקווה שהסיפור יעודד נשים שנמצאות במצב דומה וייתן כוח לכל מי שהחשש והדאגה הם מנת חלקם. בכל התקופה הארוכה של אי הוודאות במהלך ההיריון, כשלא ידענו האם נזכה להביא ילד לעולם, זכרנו תמיד ש"תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה" ובעיני זהו משפט מפתח עבור כל מי שנמצאת במצב דומה- גם אם הרופאים מדברים על סיכויים סטטיסטיים ללידה מוקדמת, לפגיעות שונות כתוצאה מכך או אף למצבים גרועים יותר, חשוב תמיד לזכור שיש סטטיסטיקה, אבל יש גם את הקב"ה, והוא זה שמסובב את העניינים ומחליט החלטות. תפילה מעומק הלב תוכל לשנות גורלות ולהטות את הסטטיסטיקה לטובתכם. גם נפשית יש לתפילה ערך גדול ככלי להתמודדות עם הקושי, ובעיני זה הטיפ הגדול ביותר שתוכלו לקחת מהרשומה הזו- להאמין שהטוב ביותר יקרה, ולהתפלל על כך!

כבר מתחילת ההיריון של יותם היה ברור שמשהו לא בסדר. השליה לא התחברה כמו שצריך לרחם, וכתוצאה מכך הייתי בשמירת היריון משבוע 4 ועד שבוע 18, בשכיבה במיטה בבית ולעיתים בבית חולים. בשבוע 18 נראה היה שהכול הסתדר, הרגשתי נפלא והרופאה הייתה אופטימית ואפילו התירה לי לטוס לחו"ל לשבוע של נופש זוגי.

השקט נשמר כמה שבועות, עד לשבוע 24. באותו ערב השכבתי את בתי הגדולה לישון והתפניתי לשזור טבעת (זו הייתה תקופה שעוד היה לי זמן לתחביבים...), וכשסיימתי הלכתי לישון. בסביבות השעה אחת בלילה חלמתי שאני שוחה בבריכה והכול רטוב מסביבי, ואז התעוררתי בבהלה- זה לא חלום, אני אכן נמצאת בתוך שלולית של מי השפיר. לא ידעתי מה המשמעות של העניין, היה לי ברור שנלך לבית חולים, יתקנו אותי ואני אחזור הביתה לסיים את ההיריון בשבוע 40 בדיוק כמו שתכננתי, אבל האדם מתכנן והאלוקים צוחק... בדרך לבית החולים עוד התווכחתי עם בעלי לאיזה בית חולים כדאי להגיע- האם ניסע לביקור חולים שמהווה מוקד של קופת החולים שלנו בשעות הלילה או שניסע להדסה הר הצופים כי במילא יאשפזו אותי? כיוון שבמילא לא האמנתי שיהיה כאן אשפוז צידדתי בנסיעה לביקור חולים, אבל בעלי, שהיה חכם ממני, נסע להר הצופים.

במיון הופנינו מיד לחדר לידה, שם נבדקתי ונמצא שאכן מדובר בירידת מים (לא שהיה קשה לפספס את זה- במשך כל הזמן המשיכו לזלוג ממני מים ללא הפסקה, לא בטפטוף עדין אלא במפלים, ככה שהרטבתי את כל הרצפה במחלקה והמנקה הלכה אחריי עם מגב וסמרטוט...). הרופא הנחמד, שכבר הכיר אותי מאשפוזים קודמים במהלך ההיריון, הציג בפני את הסטטיסטיקות: 60% שיוולד לנו ילד מת, 40% לילד חי. מתוך 40% אלו יש 85% שהוא יהיה פגוע, ולא מדובר בפגיעה קלה אלא בפגיעות קשות כמו שיתוק מלא מהצוואר ומטה, פיגור שכלי, פגיעות קוגניטיביות ופיסיות שלא יאפשרו לו לעשות דבר בכוחות עצמו. הסטטיסטיקה לרעתנו – יש לנו רק 15% מתוך 40% לילד רגיל ובריא, ולכן ההצעה של הרופאים פשוטה- לסיים את ההיריון כעת. כעת כל מה שיש בידינו לעשות הוא להחליט- האם אנחנו נכנסים לחדר לידה ליילוד או בוחרים, למרות דיס ההמלצה של הרופאים, להמשיך את ההיריון.

לא ארחיב על הרגשות שהצורך בהחלטה כזו מעורר, אבל אתן בוודאי מבינות שלא מדובר בהחלטה קלה. למרות הכול היה לי ברור שאני לא מוותרת ונלחמת על החיים של הילד שלי, ואעשה הכול כדי למשוך את ההיריון עד כמה שאפשר וללדת ילד בריא בסיומו. גם כאן יש סטטיסטיקה- בירידות מים מוקדמות הסיכוי ללידה ספונטנית בתוך שבעה ימים עד 14 ימים מירידת המים עומד על 50%, כך שהיינו חשופים לכל הסיכונים שהרופאים הזהירו מפניהם גם אם נחליט שכן להמשיך בהיריון. ההחלטה שלנו הייתה ברורה- ממשיכים, אנחנו מאמינים בקב"ה ולא בסטטיסטיקות!

ביומיים הראשונים אושפזתי במחלקת נשים, מחלקה שהאוריינטציה שלה היא לכיוון של הפלות ולא לכיוון של שמירת ההיריון. מצעד של רופאים צעד לחדרי, כולם מנסים לשכנע שיש להפסיק את ההיריון ומציגים בפניי את כל המחקרים העדכניים ביותר שמראים שסיכוייו של הילד שייוולד לחיים בריאים או לחיים בכלל שואפים לאפס. כשהמשכתי להתעקש החתימו אותי על טופס שמעיד שאני בוחרת בהמשך ההיריון מתוך מודעות לכל הסיכונים ועל אחריותי המלאה, ואז הועברתי אחר כבוד למחלקת היריון בסיכון. איזה הבדל בין המחלקות- שמיים וארץ ממש! מחלקת היריון בסיכון יושבת בתוך מחלקת יולדות, כך שכל הזמן היו תינוקות סביבי. אני בטוחה שלחלק מהנשים שאושפזו בשמירה זה היה קשה רגשית, אבל לי זה עשה טוב מאוד- גם לי יהיה תינוק בסופו של דבר. עכשיו הזמן להתחיל בטיפול, אלא שבמקרה של ירידת מים אין שום טיפול שהרפואה יכולה להציע מלבד מתן אנטיביוטיקה . קיבלתי זריקות להבשלת ריאות העובר, ערכו לי סיור בפגייה כדי להכין אותי נפשית ללידה מוקדמת (הערכת המשקל של יותם נכון לאותו שבוע עמדה על 530 גרם. לא היה תינוק קטן כל כך בפגייה, אבל גם לראות תינוק ששוקל קילו נותן לך איזושהי פרספקטיבה על מה שצפוי), נתנו לי חומר קריאה שמכין ללידת פג ועשו הכול כדי שארגיש טוב.

החיים במחלקה נכנסו לשגרה- מוניטור פעמיים ביום, לעשרים דקות לפחות- כשבכול פעם שיש ירידת דופק של העובר יש צורך להאריך את המוניטור עד להתייצבות. כך יצא שבעקבות ירידות דופק חוזרות ונשנות הייתי מחוברת למוניטור 3 פעמים ביום, בכל פעם לשעתיים-שלוש (אבל מכיוון שבמילא אסור לרדת יותר מדי מהמיטה זה לא באמת שינה לי אם אני שוכבת מחוברת למוניטור או ללא חיבור). ביקור רופאים מדי בוקר, סוקרים את המוניטורים של היום הקודם ובדיקות נוספות אם נערכו (למשל- אולטרסאונדים שמדדו את כמות המים ואת קצב גדילת העובר) ומופתעים כל פעם מחדש שאני עדיין כאן, ובחתיכה אחת! הווי של צחוקים עם הנשים האחרות שמאושפזות איתי והרבה תפילה ללידה בזמנה ולילד בריא. בנוסף, עבור כל יום שבו הצלחנו למשוך את ההיריון נתנו ח"י שקלים לצדקה. כמו בכל דבר בחיים, גם כאן הסתכלות חיובית על המצב וראייה אופטימית מצליחות לגרום להרגשה טובה ובאמת הרגשתי נפלא- מה רע לי? מבשלים בשבילי, שוטפים בשבילי, מחליפים בשבילי את המצעים וכל זה כשאני שוכבת לי כמו מלכה במיטה....

הזמן מתקדם, אני כבר בשבוע 30, בניגוד לכל הערכות הרופאים אני עדיין בהיריון למרות איומים בלתי פוסקים ביילוד מיידי בכל פעם שהמוניטור מתחיל להשתולל, והרופאים כבר מתחילים לצחוק שאני עוד אגיע למרפאת הריון עודף...ואז מגיעה שבת. לקראת שבת כל הנשים שהיו מאושפזות איתי בששת השבועות האחרונים יולדות. זו תאומים, זו עובר יחיד, לאחת תינוק שמגיע מייד לפגיה ולאחרת תינוקת שלמרות שנולדה מוקדם היא מספיק חיונית ובריאה כדי להיות בתינוקיה. שבת יורדת על המחלקה וכל חברותיי נמצאות עם המשפחות שלהן, רק אני ויותם לבדנו. משום מה  אני מרגישה בודדה, מרגישה שהגיעו מים עד נפש ודי, זה הזמן מבחינתי ללדת, אני כבר בשבוע 30+5 ולא מסוגלת להישאר כך יותר. בתוך ארבע שעות מרגע שהגעתי למסקנה שאני צריכה ללדת התחילו צירים. בהתחלה הם לא כל כך מורגשים, אבל די מהר, תוך פחות משעה הם כבר שם, ובגדול. אני מודיעה לאחות שמחברת אותי מיידית למוניטור ומזעיקה רופא תורן. היא מודדת לי חום- ויש חום, סימן לזיהום. הרופא בודק- פתיחה 3.5 ס"מ, יורדים לניתוח קיסרי, עכשיו!

מובילים אותי במסדרונות, חברותיי למחלקה מתפללות וקוראות תהילים בעבורי, ואנחנו מגיעים לחדר הניתוח. הרופא המרדים מבקש ממני לקמר את הגב להזרקת האפידורל, הצירים עכשיו ארוכים מאוד וצפופים כך שאני בכלל לא מרגישה את החדרת המזרק, החדר מלא בצוות- רופאי נשים, רופאי ילדים, מיילדות, אחיות פגיה ואינקובטור קטן בצד. תוך דקות יותם נשלף החוצה, בעקבות ההכנה שעברתי אני לא מצפה לשמוע בכי אבל להפתעתי הוא בוכה, אמנם הבכי נשמע כמו יללה של חתול  אבל הוא בהחלט משמיע את קולו. אחרי טיפול קצר בעמדת רופאת הילדים הוא מוכנס לאינקובאטור הנייד ומובל אליי כדי שאראה אותו. הוא כל כך קטן, כל מה שאני מצליחה לראות זה אף גדול בתוך פנים קטנות (אשליה אופטית כנראה- האף שלו בגודל נורמלי לגמרי), ומייד הוא נלקח לפגייה. עוד כחצי שעה עוברת, הניתוח מסתיים ואני עוברת לחדר ההתאוששות. כעבור כשעתיים חזרה למחלקה, מזלטובים מכולם, מחכים למוצאי שבת כדי להודיע לבעלי ולביתי שהם הפכו לאבא פעם שנייה ולאחות גדולה.

שבת יוצאת, אני מתקשרת לבעלי ומספרת לו שנולד לו בן. הוא קצת בהלם, לא בדיוק קולט מה אמרתי ומסיים את השיחה. אחרי כדקה מתקשר שוב- מה אמרת? ילדת??? הוא מגיע אלי ואנחנו יורדים לפגייה, לראות את יותם לראשונה.

יותם שוכב באינקובאטור פתוח, קטן ומחובר כולו למכשירים, אבל הוא פייטר, מצליח לנשום בכוחות עצמו ולא נזקק להנשמה מלאכותית. בששת השבועות הקרובים הוא מבלה בפגייה, כשכל יום הוא עוד יום של ניסים קטנים. היום הוא כבר לא צריך אנטיביוטיקה, אפשר להוציא את העירוי, היום הוא מצליח לאכול מבקבוק, הזונדה יורדת, היום כבר יכול לינוק בכוחות עצמו, המשקל עולה בכמה גרמים מדי יום- כל דבר כזה הוא נס קטן, אבל עבורנו הוא נס גדול. הסטטיסטיקות שניבאו שחורות מתנפצות בזו אחר זו, יותם משתחרר מהפגייה  במשקל של 1.969 ק"ג, כשהוא בריא לחלוטין.היום, קרוב לשש שנים אחרי, יותם הוא הנס הפרטי שלנו, ילד חייכן ומהמם- תראו בעצמכן:

ככה הוא נראה, שבועיים אחרי הלידה:

הנה הוא בן שנתיים :

והנה הוא היום:

"על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות שעשית לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה"

שבעז"ה נזכה לראות ניסים ונפלאות גם כעת ולרפואתו השלמה של יהונתן חיים יהושע בן אסתר.

ואם עדיין לא קיבלת ממני מתנה בחינם אני מזמינה אותך לעשות זאת כעת- לחצי כאן ותקבלי את סדרת הוידאו המיוחדת שלי שתעניק לך כלים מעשיים להפוך את הלידה הבאה שלך ללידת החלומות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל imahit אלא אם צויין אחרת