00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

על הארץ והעולם

כיצד לא לדון בלאומיות

I

טוב עושים הפרופסורים קרלו שטרנגר ומנחם לורברבוים כאשר תוקפים במאמר דיעה שהתפרסם ב'הארץ' לפני כשבועיים (19.11.2010 – 'ציונות ללא רומנטיקה אתנית') את הדיכוטומיה הכוזבת בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. אך לרוע המזל הם מיד בונים במקומה דיכוטומיה אחרת ולא פחות בעייתית – הדיכוטומיה שבין 'מסורת הנאורות' ל'מסורת הרומנטיקה' בפוליטיקה.

קו הטיעון של המחברים הוא בערך כדלקמן. בפוליטיקה האירופאית קיימות שתי מסורות. אחת היא המסורת הרומנטית, אשר 'שמה דגש על הקשר בין יישות המכונה "האומה" לבין האדמה'. השנייה היא מסורת הנאורות, 'ששמה דגש על זכויות אדם אוניברסליות'. הפוליטיקה של הלאומיות הרומנטית שלטה באירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והובילה לתוצאות הרסניות. כתוצאה מהניסיון המר הגיעה אירופה למסקנה כי הדרך היחידה היא 'לראות במדינה יישות משפטית שמעניקה לכל אזרחיה את אותן זכויות, ללא קשר למוצאם האתני'. כאשר הכירו האומות המאוחדות במדינה יהודית, הם עשו זאת על בסיס התפיסה הזאת ו'לא על סמך היסטוריה קדומה'. אך ה'ימין הישראלי' נוטה יותר ויותר לאמץ את התפיסה הרומנטית האנכרוניסטית ובכך מאיים להפוך את ישראל עצמה לאנכרוניזם.

בדבר אחד צודקים המחברים. אכן, קיימות היום בקרב הימין הישראלי (אם כי לא רק בימין) מגמות אשר מאמצות גישה אתנוקרטית. ניתן לזהות את המגמות האלה, למשל, בתעמולת הבחירות האחרונה של מפלגת 'ישראל ביתנו' או בטענה של מנהיגי קבוצת 'אם תרצו' כי התיאוריות המודרניסטיות של הלאומיות בהכרח שוללות את תפיסת העולם הציונית. המגמות האלה אכן מסוכנות וראויות לביקורת נוקבת.

אך בכל שאר ההיבטים סובל המאמר מפגמים רבים, לרבות הפשטנות, שימוש בקלישאות שפוטנציאל השכנוע שלהן טמון בנפוצותן בשיח הישראלי הפנימי, והעירוב של השגות נכונות עם סכֵמה מוטה עד כדי קריקטורה. כל אלה הן תכונות מוכרות של הפובליציסטיקה הישראלית המובילות את השיח הציבורי שלנו למבוי סתום.

אפילו שלילתה המוצדקת של הגישה האתנוקרטית מנוסחת בצורה סטריאוטיפית המטשטשת את התמונה. התפיסה הרומנטית מוגדרת באופן פשטני כדבקות ב'אדמה'. בלי קשר לנכונותה הכללית של ההגדרה הזאת (וכפי שיוסבר בהמשך ההגדרה לוקה בחסר), היא איננה מתארת במדויק את הפוליטיקה האתנוקרטית בימין הישראלי של היום. הסיבה היחידה להשתמש בהגדרה הזאת היא שבהקשר הפוליטיקה הישראלית משנות ה-70 ועד שנות ה-90, סוגיית ה'אדמה' הבחינה לכאורה בין ה'ימין' ל'שמאל'. אך אין קשר הכרחי בין הגישה האתנוקטית לקידוש האדמה. אמנם נדמה כי אנשי 'אם תרצו' משלבים בין שני הדברים, אך בפוליטיקה הגבוהה הכוח המזוהה ביותר עם התפשטות המגמה האתנוקרטית – 'ישראל ביתנו' – אדיש לערכה של האדמה (ודבר דומה ניתן לומר במידה פחותה גם על ש"ס). מצד שני, בקרב אותו מיעוט בקרב המתנחלים אשר ערך האדמה הפך אצלו להיות באמת הערך העליון ולא כלי רטורי, מתפשטת התפיסה (לפחות ברמה ההצהרתית) כי יש להעניק אזרחות לכל התושבים הערבים או הנכונות להישאר ביהודה ושומרון תחת ריבונות פלסטינית.

דוגמה נוספת לבעייתיות המאמר היא שימוש רשלני בהשוואות היסטוריות. למשל, כותבים המחברים בהקשר של הפוליטיקה הרומנטית כך: 'גרמנים, רוסים וסרבים השתמשו באותה שפה בדיוק כדי לטעון שיש להם זכות כלשהי החשובה יותר מעקרון הריבונות הפוליטית, ושבכל מקרה זכות זו עליונה על כל דרישה של הקהילה הבינלאומית'.

לרשות המחברים עמדו דוגמאות אין ספור שהיו יכולות להמחיש את השימוש ברומנטיקה האתנית בפוליטיקה בעבר ובהווה, כגון תנועות לאומיות מסוימות בקרואטיה, הונגריה, גיאורגיה, אוקראינה, אירלנד, יוון, טורקיה, לבנון, הודו, סרי-לנקה וכו'). אך מתוך כל אלה בחרו המחברים לציין במאמרם רק שלוש ארצות שדווקא לא ביססו את מדיניותן על שיקולים אתנוקרטיים טהורים. כי בשלושת המקרים הללו מדובר במדינות אימפריאליסטיות התפשטותיות (כולל גם סרביה, כי לא הגעגועים לקרב קוסובו הניעו למעשה את ההנהגה הסרבית בשנות ה-90 אלא השאיפה לשלוט בשטחה הרב-אתני של יוגוסלביה כולה או לפחות בשטח המירבי ממה שנשאר מיוגוסלוביה – אך על כך אדבר בהמשך). מטבע הדברים, מדיניות אשר מכוונת לתפשטות בלתי-מרוסנת אינה יכולה להתבסס על התפיסה הקושרת בין האומה לאדמה. הרי אימפריאזלים מבוסס על הוספה מתמשכת של שטחים, ודגש-יתר על פיסת אדמה מסוימת עשוי דווקא לעכב את ההתפשטות האימפריאלית (ראו, למשל, את הימין הישראלי הישן, שהיה לו קל יותר להיפרד מהשטחים העצומים בסיני, מאשר משטח קטן מאוד של יהודה ושומרון). בנוסף לכך, המיזם האימפריאליסטי כרוך ביצירת מציאות רב-אתנית, והדבר מצריך תפיסת אזרחות על-אתנית – כי העדפה מוחלטת של קבוצה אתנית אחת עלולה להרוס את האיזון האתני המתקיים בדרך כלל באימפריות.

ובכן, ניקח למשל את רוסיה. לאיזו רוסיה מתכוונים המחברים? לרוסיה של המאה ה-16 שהגתה את האידיאולוגיה של 'רומא השלישית', שלא הקשר לקרקע עמד בבסיסה, אלא התפיסה כי רוסיה הינה המגן האחרון של הנוצרות האמיתית בימים שלאחר נפילת קונסנטינופול, כמו גם השאיפה המשיחית האוניברסלית לגאולת העולם בעתיד (ולא ההיסטוריה הקדומה)? או האימפריה הרוסית של סוף המאה ה-19 אשר הצדיקה את התפשטותה על חשבון האימפריה האות'מאנית בעזרת תפיסה על-לאומית פאן-סלאבית? או ברית המועצות אשר מלכתחילה נהגתה כפדרציה של עמים שונים על בסיס אידיאולוגיה אוניברסלית, ואשר על בסיס אותה אידיאולוגיה דרשה לעצמה 'זכות כלשהי החשובה יותר מעקרון הריבונות הפוליטית'? או רוסיה הלאומנית של היום אשר דיכאה את המרד בצ'צ'ניה? אלא שלרוע מזלם של המחברים, דווקא רוסיה התוקפנית והלוחמנית מצדדת בתפיסה הרואה 'במדינה יישות משפטית שמעניקה לכל אזרחיה את אותן זכויות, ללא קשר למוצאם האתני'. כי לרוסיה אין שום בעיה להכיר בזכויות הצ'צ'נים האתניים כיחידים (בממשל הרוסי של פוטין מכהנים בכירים ממוצא צ'צ'ני אתני), או אפילו להסכים לאוטונומיה שלטונית צ'צ'נית נרחבת, כל עוד היא מתקיימת תחת חסות רוסיה.

גרמינה היא כמובן דוגמה מתקבלת יותר על הדעת. אכן השפה האינטלקטואלית של 'הרומנטיקה' היא תופעה גרמנית במידה רבה, והכינוי 'רומנטי' המודבק לעתים ללאומיות האתנית איננו אלא מעין השלכה של הנסיבות האינטלקטואליות הגרמניות הספציפיות על תופעה מגוונת בהרבה. אך גם במקרה זה לא הכל חד-משמעי. ראשית, למרות האִמרות הרטוריות כגון 'דם וקרקע', בבסיס הלאומיות הרומנטית הגרמנית עמדה השפה ולא האדמה (כי הרי בניגוד לצרפתים, אנגלים או ספרדים, לגרמנים היה הרבה פחות ברור מהו אותו שטח גרמני עתיק-ימים אשר אליו ניתן לקשר את האומה הגרמנית). שנית, התנהגותה של גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והרטוריקה שהשתמשה בה, היו קשורים פחות ללאומיות הרומנטית ויותר למשחקי עוצמה בין מעצמות ולמאבק על המושבות הרחוקות. שלישית, התפשטותה של גרמניה הנאצית הייתה כרוכה בהצדקתה באמצעות תפיסת עולם יותר אוניברסלית ופחות מגבילה מאשר הלאומיות האתנית – דהיינו, בתפיסה הגזענית.

נדמה לי, אם כן, כי אין סיבה אמיתית להביא דווקא את רוסיה, גרמניה וסרביה כדוגמאות אלא אם רוצים להשתמש בדוגמאות היסטוריות הכי מפחידות, אולי מתוך החשש המוצדק כי דוגמאות רלוונטיות יותר (אירלנד, יוון, סלובקיה?) לא יעשו רושם רב על הקורא.

II

אך יאמרו כי ביקורתי על המחברים חוטאת בעיקר וכי אני נתפל להגדרות לא מוצלחות. כי את הבחנת המחברים בין הפוליטיקה הרומנטית המקדשת 'אדמה' לפוליטיקת הנאורות המגדירה לאום במושגים משפטיים לא צריך לפרש באופן מילולי. יטענו כי לאמיתו של דבר מתכוונים המחברים להבחנה הישנה והמוכרת בין שני סוגי הלאומיות – הלאומיות ה'אתנית' (שלא בהכרח כרוכה בקשר לאדמה אלא אשר מדגישה אלמנטים תרבותיים אתניים כלשהם בהגדרת הלאום) והלאומיות 'האזרחית' המכלילה אל תוך הלאום את כל תושבי השטח הריבוני של המדינה. אך אם זוהי כוונת המחברים, אזי יש לי שתי השגות.

ראשית, מנקודת המבט ההיסטורית ההבחנה הדיכוטומית בין הלאומיות האתנית ללאומיות האזרחית היא, לדעתי, הבחנה בעייתית. ברוב המקרים התנועות הלאומיות באירופה היו תנועות ששילבו בין מרכיבים אזרחיים למרכיבים אתניים, והדבר שסחף את אירופה במאה ה-19 לא היה הפוליטיקה ה'רומנטית' של לאומיות אלא סוגים שונים של לאומיות אתנית אזרחית (במינונים שונים של המרכיב האתני והמרכיב והאזרחי). האיזור שבו הלאומיות הפכה לסוגיה הדחופה ביותר היה מזרח אירופה, וזאת בשל הפסיפס האתני המסובך שנוצר שם. השאיפות הלאומיות במזרח אירופה לא היו תוצר של דמיונם הפרוע של הרומנטיקנים שחיפשו אחר זהות ושורשים (או לפחות לא היו זאת בלבד). התפיסה שיש לנסות ולשרטט את הגבולות המדיניים פחות או יותר בהתאם לגבולות האתניים נבעה בעצם מההכרה כי המורכבות האתנית במרחב המזרח-אירופאי היא מבחינת מתכון לאי-יציבות מתמדת והמכשול המרכזי לתהליך המודרניזציה, ומהתקווה כי חלוקת האיזור למדינות לאום בעלות רוב אתני מוצק היא הדרך היחידה להסדיר את הפסיפס הזה.

לא רק השאיפות התרבותיות הרומנטיות עמדו אפוא ביסוד הפוליטיקה הלאומית במזרח אירופה, אלא גם השאיפות לאורח חיים חופשי, מתורבת ושוויוני יותר. הלאומיות הייתה האסטרטגייה הריאליסטית להגשים את שני סוגי השאיפות הללו. לכן, כמו שלא הייתה באירופה תנועה לאומית שלא השתמשה במיתוסים תרבותיים (לעתים קרובות, מתוך ניסיון מודע לצקת תוכן תרבותי משותף לזהות הלאום, ולא מתוך חיפוש אחר העבר המיתי), כך גם קשה לאתר תנועה לאומית משמעותית כלשהי שהיו חסרים לה לחלוטין מרכיבי תפיסת העולם של 'הנאורות' בדבר השוויון וחירויות האזרח. האם מסאריק, מייסד צ'כוסלובקיה הליברל-דמוקרטית לא עשה שימוש במרכיבים ה'רומנטיים' של האומה? והאם בפולין הפחות ליברלית לא הובילה התנועה הלאומית לאורח חיים ראוי וחופשי יותר מזה אשר התקיים שם לפני כן, כאשר נשלטה ארץ זו בידי אימפריה הרוסית?

ההבחנה בין הלאומיות האתנית-תרבותית ללאומיות האזרחית נראית משכנעת במבט ראשון רק כאשר בוחנים את המקריים הקיצוניים, למשל, כאשר משווים בין ארה"ב לגרמניה, הגם שגם במקרים האלה ההבחנה אינה מושלמת (כי ניתן לזהות מרכיבים תרבותיים גם בלאומיות האמריקאית, ועוד יותר בלאומיות האנגלית או הצרפתית). חקר הלאומיות המוקדם אכן עסק בעיקר במדינות הגדולות ההן. אך אלה לא היו מקרים מתאימים במיוחד להסיק מסקנות בדבר הלאומיות (או לפחות לא היו כל כך רלוונטיים לגבי עשרות מקרים אחרים, לרבות המקרה היהודי). גם צרפת וגם גרמניה נאלצו להתמודד מדי פעם עם שאלת יחסי-הגומלין בין קבוצות לאומיות אתניות, אך אלה היו שאולות שוליות יחסית מבחינתן, לפחות בהשוואה לתפקיד שסוגיית הלאומיות שיחקה באיזורים אחרים באירופה. לא הלאומיות אלא מאבק על העוצמה בין מעצמות גדולות איפיין את הפוליטיקה של אותן המדינות, ובהיעדר בעיות לאומיות של ממש, שימשה בהן הרטוריקה של לאומיות בעיקר ככלי עזר לצורך גיוס רגשות פטריוטיים של האוכלוסיה.

בנקודה הזאת כדאי אולי לציין כמה דברים נוספים על הלאומיות הגרמנית, במיוחד בשל הנטייה השכיחה להביא דווקא אותה כדוגמה (שלילית) ללאומיות אתנית ולשכוח מעשרות מקרים אחרים שבהם הייתה ללאומיות היסטוריה פחות חד-משמעית. כאשר דנים בלאומיות הגרמנית, לעתים פוסחים על עובדה חשובה אחת: ההומוגניות האתנית-לשונית (אם כי לא דתית) שאיפיינה את החיים הגרמניים בלב ליבה הגיאוגרפי והתרבותי של מה שהפך לשטחה של האימפריה הגרמנית. הלאומיות הגרמנית התמודדה בעיקר עם בעיית הפיצול בין מדינות דוברות גרמנית ולא עם השאלה – כיצד להסדיר בין דרישות של קבוצות אתניות שונות. שאלות אלה אמנם עלו (בעיקר בפריפריה), אך בשל עוצמתה הדמופגרפית, הפוליטית והכלכלית, העדיפה גרמניה להתעלם מהשאלות ההן ולכל היותר ראתה בהן מטרד שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש (גם אם תחושת המטרד הזאת הובילה לעתים להתפרצויות היסטריות כמו, למשל, מאמרו של היינריך טרייצ'קה 'היהודים הם אסוננו'). וזאת הייתה אחת הסיבות לכך שהשיח הלאומי הפך אצל האינטלקטואלים הגרמנים למנותק מהמציאות וקיבל את אותם המאפיינים ה'רומנטיים' ה'מיסטיים' שהיום מוזכרים כל הזמן. הדבר נכון גם בנוגע להגות הציונית בגרמניה. בעוד שההגות הציונית במזרח אירופה התאפיינה בריאלזים פוליטי וברצון להביא למודרניזציה של העם יהודי, הייתה הציונות בגרמניה לעתים קרובות למקלטם של אותם אינטלקטואלים יהודים אשר ניסו לברוח מהציביליציה המודרנית ומצאו מקלט במה שהתפרש אצלם כאלמנטים מיסטיים של היהדות הקדומה. מי שמעוניין לדעת כיצד באמת נראית לאומיות 'רומנטית' המקדשת את האדמה מוזמן לעיין בכתבים אחדים מאת מרטין בּוּבּר ולהרהר כיצד הובילה אותו גישה מיסטית רומנטית זו לא לימין אלא דווקא לחיקה של 'ברית שלום' שדגלה במדינה דו-לאומית. דוגמה מעניינת אחרת ללאומיות רומנטית בציונות כבריחה מהמדורנה היא קבוצת 'השומר הצעיר' שנוסדה בהשראתה של תנועת הנוער הגרמנית. גם הקבוצה הזו ההתפתחה לכיוון השמאל ואימצה בסופו של דבר את האידיאולוגיה המרקסיסטית.

באופן כללי, אם כן, ניתן לומר כי השיח הלאומי בגרמניה היה ייחודי מבחינות רבות, כי הוא התפתח מתוך ההקשר האינטלקטואלי הספציפי של ההיסטוריה הגרמנית, וכי הניסיון לראות בו את האב-טיפוס של הלאומיות האירופאית מעוות את המציאות ההיסטורית המסובכת. ללאומיות האירופאית היו פנים רבות – לעתים יותר ולעתים פחות נחמדות. אך לא הלאומיות באופין כללי אחראית לזוועות המאה העשרים, אלא המוטציה הגזענית המיוחדת שלה (הנאציונל-סוציאליזם הגרמני).

ובהקשר זה, ניתן לומר כי טענת המחברים כי 'היהודים נמנו דווקא עם קורבנותיה הבולטים ביותר' של 'התנועה הרומנטית בפוליטיקה' איננה מדויקת. היהודים היו קורבנותיה של טוטליטריות אימפריאליסטית, אף אם ברור כי הטוטרליטריות הגרמנית, אשר ניסתה לחסל אותם פיזית, הייתה מוטציה גזענית על-לאומית של לאומיות קיצונית. בנוסף לכך, היו היהודים גם קורבנותיה של הטוטליטריות הסובייטית, אשר לא חתרה אמנם לחיסולם הפיזי, אך עם זאת דיכאה את התרבות היהודית ואף רצחה יהודים רבים. בשאר המקרים, הרומנטיקה הלאומית (קרי – הלאומיות האתנית) אמנם לא תמיד הייתה נוחה ליהודים, כמו שהיא לא הייתה נוחה למיעוטים לאומיים אחרים (אם כי מצבם של היהודים היה אולי יותר בעייתי משום שהם היו מיעוט בכל מקום). יחסיהם עם הרוב השתנו מאיזור לאיזור. כך, למשל, נוצרה ברית חזקה בין התנועה הלאומית הצ'כית לתנועה הלאומית היהודית. לעומת זאת, התנועות הלאומיות בפולין וסלובקיה התאפיינו במידה רבה של אנטישמיות, ואילו יחסם של הבולגרים וההונגרים היה יחסית נייטרלי. אך באופן כללי, חייהם של היהודים במדינות העצמאיות במזרח אירופה לא היו חיי קורבנות, והתקופה הקצרה שבין שתי המלחמות התאפיינה בפריחה תרבותית יהודית. ניתן לשער שללא מלחמת העולם השנייה, הפריחה הזאת הייתה נמשכת, גם אם יהודים רבים היו עולים לארץ-ישראל או מהגרים לארה"ב.

שנית, מנקודת המבט העכשווית, הטענה בדבר האנכרוניזם בלאומיות האירופאית של המאה ה-19 (אשר, כפי שאמרתי, התאפיינה בשילוב של מרכיבים אתניים ואזרחיים בהגדרת הלאום) איננה מדויקת, בלשון המעטה. הבה נתבונן במפה העכשווית של אירופה. הדמיון בינה לבין המפה האירופאית של 1919 (כאשר עיקרון הלאומיות הוכר כעיקרון המרכזי בסדר החדש) רב יותר מאשר הדמיון בין 1919 ל-1900. השינויים המשמעותיים ביותר שחלו מאז (באיזור צ'כוסלובקיה והבלקנים) מצביעים דווקא על המשך יישום העקרונות שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה. והיום יש באירופה יותר מדינות לאום עצמאיות מאי-פעם בהיסטוריה. לא רע בשביל אנכרוניזם! הדבר המרכזי שהשתנה הוא הרכב אתני בתוך מדינות אחדות אשר הפכו להומוגניות יותר, במידה רבה כתוצאה ממעשי רצח עם במהלך מלחמת העולם השנייה ומהטיהורים האתניים מיד לאחר סיומה. במצב כזה של היעדר מיעוטים לאומיים גדולים קל יותר למדינות רבות להעמיד פנים כאילו תפיסת הלאום שלהן היא אזרחית טהורה (כלומר, שכביכול קיימת זהות בין הלאום לבין ציבור האזרחים), אך כאשר נוצרים חיכוכים אתניים בעלי משמעות, מיד מתברר שלא כך הדבר.

הנה שתי דוגמאות. ראשית, קוסובו. ביטול האוטונומיה של חבל קוסובו ב-1990 יצר דינמיקה שהובילה להתפרקותה של יוגוסלביה ולמלחמות אתניות באיזור. סלובודן מילושביץ' והמנהיגות הסרבית היו האחראים העיקריים למלחמות האלה. אך הלאומיות הסרבית שהם דגלו בה מתאימה יותר למה שהמחברים מתארים כפוליטיקת הנאורות, בעוד שדווקא הדרישה לאוטונומיה מצד קוסובו, כמו גם הדרישה לעצמאות מצד סלובניה וקרואטיה התאפיינו הרבה יותר בשיקולים אתניים. והסיבה לכך ברורה. מילושביץ' רצה ביוגוסלביה רב-אתנית אך לא פדרטיבית. ביוגוסלביה שכזאת לסרבים היה יתרון. אך יחד עם זאת הדבר דרש הכרה בזכויותיהם של כל האזרחים היוגוסלביים, וכך מילושביץ' עשה. הנה חלקים מנאומו בגזימסטאן מ-1989, אותו נאום שנחשב לאירוע המרכזי בגיוס הלאומיות הסרבית:

'סרביה של היום מאוחדת ושוות זכויות לרפובליקות האחרות והיא מוכנה לעשות הכל על מנת לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי של כל אזרחיה ... מעולם לא חיו בסרביה סרבים לבדם. היום, יותר מבעבר, חיים בה אזרחים השייכים לעמים ואומות אחרים. זה לא חסרון עבור סרביה. אני מאמין באמת שזה יתרון ... סוציאליזם בהיותו חברה מתקדמת, צודקת ודמוקרטית לא יכול להרשות שבני אדם יופרדו אתנית ודתית ... לכן, כל בני אדם החיים בסרביה מתוך עמלם, בהגינות, תוך כבוד לבני אדם ועמים אחרים – חיים ברפובליקה משלהם...'

חלק זה מנאומו של מילושביץ' תואם לחלוטין את אותה פוליטיקת 'הנאורות' אשר לה מטיפים הפרופסורים שטרנגר ולורברבוים ואשר מעניקה 'לכל אזרחיה את אותן זכויות, ללא קשר למוצאם האתני'. וכך חשבו גם מנהיגים רבים בעולם המערבי, לרבות ארה"ב שתמכו בתחילת המלחמה דווקא בסרביה (יוגוסלביה), וראו בסלובניה, קרואטיה והאלבנים את אלה שמבליטים את העיקרון האתני (הרי גם בשלביה האחרונים של המלחמה, שבה דובר בעיקר רק על סרביה הגדולה, הסרבים לא שללו את האזרחות הסרבית מהאלבנים בקוסובו). אלא שתוצאתה של 'הנאורות' הזאת הייתה מלחמות עקובות מדם וטבח אתני. למודות ניסיון התערבו מדינות המערב ב-1998 לצידם של האלבנים. ההתערבות הזאת נבעה כמובן מהמחויבות לעקרון זכויות האדם. אך התברר שבמקרה הספציפי ההוא דווקא התמיכה בהיגיון האתני האלבני היה הפתרון הסביר ביותר על מנת לקדם את העקרונות האוניברסליים של זכויות האדם בבלקנים, אף אם הדבר הוביל תחילה לסילוקם של מרבית הסרבים והצוענים מהחבל ולקיום די אומלל של אלה שנשארו. האם טעו האירופאים בכך ונסוגו מעקרונות 'הנאורות'? לא, לדעתי מדיניותם הייתה מוצדקת. כי התברר למעשה שבנסיבות האתניות המורכבות דווקא נסיונו של הסוציאליסט מילושביץ' לממש את החזון של סרביה כ'מדינת כל אזרחיה' ללא אוטונומיות אתניות, הוביל לטרגדיות איומות ולחיזוקו של השלטון הדיקטטורי למחצה שלו. בעוד שדווקא הגישה האתנית תרמה יותר לקידום האידיאלים האירופאיים ולדמוקרטיזציה של סרביה עצמה לאחר המלחמה.

דוגמה אחרת – אסטוניה. אם יש היום מקרה שמנוגד לחלוטין ל'נאורות' לפי הגדרת המחברים, אותה הנאורות, שלדבריהם רואה 'במדינה יישות משפטית שמעניקה לכל אזרחיה את אותן זכויות, ללא קשר למוצאם האתני', אז זהו המקרה של חוק האזרחות באסטוניה, אשר לא הקנה אזרחות אוטומטית למיעוט הרוסי האתני וקבע תהליך מותנה של התאזרחות. (לפרטים על כך, לרבות מספר התושבים שאינם אזרחי אסטוניה, ראה כאן). האם ראתה אירופה בכך אנכרוניזם? לא ממש. אסטוניה התקבלה לאיחוד האירופאי ולנאט"ו. לדעתי, גם במקרה הזה לא נסוגה אירופה מערכיה הליברליים הנאורים, אלא פשוט השכילה להבין את הנסיבות הספציפיות שהובילו לקבלת חוק האזרחות ואת הסכנות לדמוקרטיה שהיו טמונות בדחיית בקשת אסטוניה להצטרף לאירופה.

אך גם מי שאינו מסכים אם מדיניות אירופה בשני המקרים הללו, חייב להכיר כי התברר שכאשר היבשת האירופאית נאלצה להתמודד עם בעיות אתניות בתוך החצר שלה, שיקולי הלאומיות האתנית לא היו זרים לה. וזאת לא רק במזרח אירופה, אלא גם במערב (כמו שמצטייר,למשל, מנתינת אוטונומיה פוליטית לקטאלוניה וחבל הבאסקים או לסקוטלנד וואלס, או מהמבנה המסובך של המדינה הבלגית, מבנה הנגזר במישרין משיקולים אתניים). על כל פנים, התנהגות ישראל אינה מצטיירת כ'אנכרוניזם'! הרי בהשוואה לשתי הדוגמאות שצוינו לעיל ישראל היא דוגמה לפוליטיקה אתנית מתונה ונאורה. מצבו של המיעוט הערבי בישראל טוב בהרבה ממצבו של המיעוט האתני הסרבי בקוסובו, ובניגוד לאסטוניה ישראל העניקה באופן אוטומטי את האזרחות לכל תושבי השטח הריבוני שלה (למעט מזרח ירושלים, שגם שם קבלת האזרחות הייתה כרוכה בפחות התניות מאשר קבלת האזרחות באסטוניה).

כאשר המחברים משתמשים במושג 'אנכרוניזם', הם נופלים למלכודת די שכיחה אצל האניטלקטואלים הישראלים. הרי הם מפרשים באופן מילולי את מה שבני שיחם האירופאים אומרים להם. אכן, נהוג בחוגים אירופאים מסוימים להזהיר את ישראל מלהפוך ל'אנכרוניזם'. אך מאחורי האימרה הזאת מסתתרת צביעות (לעתים מודעת). אירופאים אלה מכירים מצוין את ההיגיון הלאומי-אתני העומד ביסוד מבנה חברתם. הם פשוט לא מוכנים להכיל את העיקרון הזה על היהודים מתוך מסורת תרבותית בעלת שורשים אנטי-שמיים אשר איננה מוכנה לראות ביהודים קבוצה לאומית בעלת אותן הזכויות שניתנות לקבוצות לאומיות אחרות. לכן האנשים שנוטים לדבר על ישראל כעל אנכרוניזם לא מתנגדים רק למדיניות זו או אחרת של מדינת ישראל, אלא מתנגדים באופן גורף לקיומה של מדינת הלאום היהודי. חבל שאינטלקטואלים ישראלים רבים לא ממש מודעים לניואנסים בשיח אירופאי זה.

III

אך אולי גם כאן טעיתי בפרשנותי אודות כוונת המחברים? אולי הם לא התכוונו להבחנה בין הלאומיות האתנית ללאומיות האזרחית? אולי הם מכירים בכך שלכל לאומיות יש בדרך כלל היבט אתני, ומסכימים שישנם סוגים של לאומיות אתנית השייכים לפוליטיקת 'הנאורות'? הרי איך אחרת ניתן לפרש את המשפט הבא: 'האו"ם והקהילה הבינלאומית הבינו שליהודים יש זכות למדינה שתהיה להם מולדת, ושבה הם יוכלו להגשים את הצורך שלהם בהגדרה עצמית לאומית'? והרי ברור שזכות היהודים למולדת טומנת דבר-מה מוחשי יותר מאשר תפיסת הלאומיות האזרחית הדלה?

אם כך הדבר, אז ההבחנה צריכה להיות בין הלאומיות האתנית ('הנאורה') אשר מקנה אזרחות וחירויות הפרט ליחידים השייכים למיעוטים האתניים במדינה לבין הלאומיות האתנית ('הרומנטית') אשר שוללת מהמיעוטים את הזכויות הללו. במקרה הראשון מתקיימת המדינה על בסיס חוזה חברתי שבו הרוב מכיר בכל חירויות הפרט של כל האזרחים, ואילו המיעוטים האתניים מסתפקים בחירויות האלה ולא קוראים תיגר על אופיה הציבורי הלאומי של המדינה הנקבע על ידי הרוב.

אך אם זוהי עמדת המחברים, היא באה בסתירה עם הרטוריקה ביקורתית החריפה שלהם. הרי נדמה כי עמדה שכזו משקפת את הקונסנסוס הפוליטי הישראלי המשתרע ממרץ לליכוד. רק 'המנהיגות היהודית' של משה פייגלין שוללת באופן הצהרתי את התפיסה הזאת, ואליה אפשר לצרף גם את 'האיחוד הלאומי' ומפלגת בל"ד. אפילו 'ישראל ביתנו' ו'אם תרצו', למרות הנזק העצום שהם גורמים ליחסים בין-אתניים במדינה, לפחות ברמת ההצהרתית מסכימים עם העמדה 'הנאורה' הזאת. ואם מתכוונים המחברים למתנחלים הרוצים להחזיק בכל שטחי ארץ-ישראל (כפי שמשתמע מדי פעם מהמאמר), אז הימין הזה איננו חדש אלא ישן, ובשנים האחרונות כוחו לא התעצם אלא דווקי הצטמק. די להזכיר את חוסר האונים שלו במקרה ההתנתקות מעזה.

אלא שלקאת סיום המאמר הקו הזה מתחיל להישמע כדומיננטי יותר. לא האתניות שבמדינה היהודית מפריעה למחברים, אלא שאלת הכיבוש. זה הדבר ההופך את מדיניות הימין הישראלי ל'רומנטית'. את הפרשנות הזאת ניתן להסיק מהפסקה הבאה:

'הסיבה שבגללה ישראל כה מבודדת אינה שהעולם לא מכיר בלגיטימיות הקיום שלה, אלא שהוא לא מקבל את הפרות החוק הבינלאומי מצד ישראל ואת הכיבוש הישראלי המתמשך, השולל מהפלסטינים זכויות שנתפשות בעולם כמובנות מאליהן לכל אדם.'

קשה להמציא משפט אחר שיהיה כה מנותק מהמציאות כמו המשפט המובא לעיל. הוא משתמש בקלישאות מבלי לבחון אם יש להן יסוד (כמו הטענה הרטורית הכוללנית שישראל מפירה את החוק הבינלאומי), וכמו במקרה של 'אנכרוניזם' מקבלים המחברים ללא שום ביקורת את ההצדקות התורניות של מבקרי ישראל. מאמר ביקורתי יותר היה מעמיד שאלה, למשל, מדוע ככל שהשטח תחת הכיבוש הישראלי הלך והצטמצם וככל שירדה כמות התושבים החיים תחת שליטה ישראלית ללא אזרחות, הלך והתעצם בידודה של מדינת ישראל? ומאמר מעמיק יותר היה מתמודד עם העובדה שמרבית הכוחות בימין הפוליטי (כמו הליכוד, ש"ס ו'ישראל ביתנו') מנסים דווקא ליצור מצב שבו ישראל לא תשלוט באוכלוסיה נטולת אזרחות ישראלית, דהיינו חותרים לאותה מטרה שהקהילה הבינלאומית כביכול הציבה (אם נאמין למחברים שהעולם מקבל לחלוטין את לגיטימיות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית). ייתכן שרצונם כי ישראל תחזיק בחלק מהשטחים אינו נבון או צודק, אך בניסיון הישראלי לשנות את קו הגבול אין סתירה לפוליטיקת הנאורות, כל עוד הגבולות האלה אינם כוללים אוכלוסיה שלא תינתן לה האזרחות הישראלית. ואם מבחינת פוליטיקת הנאורות, אין אדמות מקודשות, אזי העקרון הזה תקף גם לגבי הפלסטינים.

IV

ובכן, מה יצא לנו מהדיון הארוך הזה? האם באמת היה דרוש לדון בפירוט כה רב במאמר אחד קצר בסך הכל? הרי לאמיתו של דבר, הטענות שייחסתי למחברים הם פירוק אנליטי, והסיפור פשוט בהרבה. נדמה לי, כי המחברים מוּנעים על ידי הרצון לקדם תפיסת עולם ציונית מתונה. הם מאשימים את הימין (הדבק ב'אדמה') בכך שהוא מחליש את מעמדה של הציונות. אלא שהם מאמצים טרמינולוגיה וניתוח היסטורי מוטעים אשר מובילים את המאמר לאותו כיוון שהם רצו להיחלץ ממנו. כי בסופו של דבר במקום להיות דוגמה של מתינות וחשיבה מושכלת, מידרדר המאמר לשימוש בקלישאות המאפיינות את העמדה הקיצונית הרואה בישראל ובלאומיות היהודית את האחראים לסכסוך המזרח-תיכוני.

ובניתוח שלי רציתי לחשוף את הדינמיקה הפנימית הדוחפת את השמאל המתון לחיקו של השמאל הקיצוני, אפילו כאשר כוונותיו הפוכות. הדינמיקה הזאת מתאפשרת על ידי אי-בהירות מחשבתית המסתתרת מאחורי סכמות פשוטות לכאורה, אי-בהירות הנגרמת בין השאר על ידי בריחה אינטלקטואלית מהמציאות המורכבת, או על ידי קבלת בלתי-ביקורתית של דפוסי מחשבה בעייתיים ושל ניתוחים היסטוריים מוטים המוצעים על ידי בעלי סדר-יום אנטי-ישראלי. רק כאשר ישתחרר השיח שלנו מהקלישאות הללו אפשר יהיה לדון באופן רציונלי ואחראי בבעיות העומדות בפני מדינת ישראל.

***

(את הגרסה האנגלית של הטקסט ניתן למצוא כאן. תודה לאבי וולף על התרגום.)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל podoksik אלא אם צויין אחרת