00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבת חינם

יום הולדת שמח, אליס!

ביום שישי האחרון, 26.11.2010, חגגה אליס הרץ-זומר (Alice Herz-Sommer) את יום הולדתה ה- 107.
סיפורה של אליס, פסנתרנית ניצולת שואה ששרדה בזכות המוסיקה שלה, נגע בלבבות עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם.

אליס נולדה בפראג ב- 26.11.1903, יחד עם אחותה התאומה מאריאנה.
בגיל 16 החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה בפראג והצטיינה כל כך עד שהפכה לאחת הפסנתרניות המובילות והמוכרות בשנות ה- 30.
היא נישאה למוסיקאי לאופולד זומר בשנת 1931, וכעבור מספר שנים נולד בנם רפאל.
הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה, אסרו על היהודים לנגן ולהופיע ואליס איבדה את פרנסתה כמורה לפסנתר.

בשנת 1942 נשלחו אליס, בעלה ובנה לגטו טרזיינשטט, שהכיל יהודים משכילים, אמנים, סופרים ומוסיקאים רבים.
לאופולד הועבר לאושוויץ ומשם לדכאו, שם נרצח; מרבית מכריה וחבריה נספו אף הם.
הגרמנים ביקשו ליצור "גטו לדוגמא" ובו להציג חזות של החיים הטובים ליהודים תחת הרייך השלישי: "היינו חייבים לנגן, משום ששלוש פעמים בשנה הצלב האדום הגיע. הגרמנים רצו להראות לנציגיו, שמצבם של היהודים בטרזינשטט טוב. כשידעתי שיש לי קונצרט, הייתי שמחה. המוסיקה היא קסם. הופענו באולם של המועצה לפני קהל של 150 בני אדם - זקנים, מיואשים, חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוסיקה. בשבילם המוסיקה היתה האוכל. אם לא היו באים - מזמן היו מתים. גם אנחנו."


התזונה היתה מועטה ודלילה: "איבדנו במשקל. שנתיים אכלנו רק קפה שחור ומרק. זה לא קל לאמא לראות את הילד שלה בוכה, ולדעת שאין לה קצת לחם לתת לו. אנשים שואלים: 'איך יכולתם ליצור מוסיקה?' היינו חלשים מאוד, אך המוסיקה היתה מיוחדת, כמו קסם הייתי אומרת. ניגנתי יותר מ- 150 קונצרטים שם."

אליס ובנה רפאל ניצלו ועלו לישראל להתאחד עם שאר משפחתה; לאחר 40 שנה בישראל עברו להתגורר בלונדון.
אליס מקרינה אופטימיות בלתי מעורערת ושמחת חיים פשוטה, שמונעת מתוך אהבת היופי והמוסיקה.
בגיל 107, היא עדיין מנגנת מידי יום, חדה, צלולה, שנונה ומלאת הומור.

       

"רק כשאת כל כך מבוגרת את מודעת ליופי של החיים. אנשים צעירים לוקחים הכל כמובן מאליו, בעוד שאנחנו, המבוגרים, מבינים את הטבע. מה שלמדתי, בגילי המתקדם, הוא להיות אסירת תודה. יש לנו חיים יפים. יש חשמל, מכוניות, טלגרף, טלפון, אינטרנט. יש לנו גם מים חמים כל היום. אנחנו חיים כמו מלכים. התרגלתי אפילו למזג האוויר הגרוע בלונדון..."


אני לא שונאת את הגרמנים", אמרה פעם בראיון. "זה היה דבר נורא, אבל האם אלכסנדר הגדול היה יותר טוב? רוע היה ויהיה תמיד. זה חלק מהחיים שלנו".
בשנת 1962 ישבה אליס במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים. "אני חייבת לומר, שהיו בי רחמים עליו. יש לי רחמים על כל העם הגרמני. הם אנשים נהדרים, לא גרועים יותר מאחרים. לא הייתי חיה ללא הרחמים. זאת הסיבה שאני עדיין חיה, כי אני חושבת על הטוב. צריך לתרגל את זה הרבה מאוד."

"כששבתי הביתה זה היה מאוד מאוד כואב, כי אף אחד אחר לא שב חזרה. כל משפחתו של בעלי, כמה מבני משפחתי, כל חברי, כל חברי משפחתי, איש לא חזר. היו אלה ימים קשים. מעולם לא אמרתי מילה על כך, משום שלא רציתי שבני יגדל עם שנאה, משום ששנאה מביאה שנאה. ומעולם לא שנאתי. מעולם, מעולם.

"כשאתה יודע את ההיסטוריה - מלחמות ומלחמות ומלחמות... זה מתחיל בזה: שאנו נולדים חצי טובים וחצי רעים - כולם, כולם. ישנם מצבים בהם הרע יוצא החוצה ומצבים בהם הטוב יוצא החוצה. זו הסיבה שאנשים המציאו את הדת, אני מאמינה."

"יש שלושה דברים בחיי. האהבה המקרינה מאם לילדהּ, שהיא הבסיס לכל דבר; הטבע, שהינו כל כך יפה; ומוסיקה. זוהי הדת שלי." 


"מאז ומתמיד אהבתי לקרוא. לא התעניינתי בחיי היום-יום, אלא במחשבה ובפילוסופיה. עד היום אני יושבת שעות עם האטלס, מסתכלת על מקומות וחושבת... אני רוצה ללמוד היסטוריה של אסיה. וגם לטינית. יש לי זיכרון מצויין. אני פותחת כל יום עם שעה של באך. אני מנגנת את כל הפרלודים - לא את הפוגות שהן מאוד קשות. אחרי באך אני מנגנת את היצירות האחרות שלי על מנת שלא לשכוח."

"הסוד לחיים ארוכים במלה אחת: אופטימיות. אני מסתכלת על הטוב. כשאת רגועה, הגוף שלך תמיד רגוע. כשאת פסימית, הגוף מתנהג באופן לא טבעי. זה תלוי בנו אם אנחנו מסתכלים על הטוב או על הרע. כשאת נחמדה - אנשים נחמדים אליך. כשאת נותנת - את מקבלת."

"היתה לי אחות תאומה - אותה אמא, אותו אבא, אותו חינוך. היא היתה מוכשרת להפליא, אך פסימיסטית, אני הייתי ההפך. זו הסיבה שאני כל כך זקנה, אני משוכנעת. אני מחפשת אחר הדברים הנחמדים שבחיים. אני יודעת אודות הדברים הרעים, אבל אני מביטה רק על הדברים הטובים."

"על כל פנים, החיים יפים, יפים מאוד. וכשאת זקנה את מעריכה אותם יותר. כשאת זקנה יותר את חושבת, את זוכרת, איכפת לך ואת מוקירה. את אסירת תודה עבור הכל. עבור הכל."

       

אליס מנגנת וחולקת תובנות על החיים:

אליס מספרת על איך הצילה המוסיקה את חייה, ומנגנת:



שופן בביצוע מרגש:


ראיון של אליס בשני חלקים ברדיו BBC:

     

 

       

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת