00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמונת ראי

16 יום באיכ(ס)ילוב

ביום ראשון, 7 לנובמבר, ישבתי בבית ויצרתי. הכנתי שלושה כרטיסי ברצף, ולאט לאט התחלתי להרגיש לא כל כך טוב.

בסביבות ארבע אחה"צ מדדתי חום וגיליתי שיש לי חום נמוך. 37. ממש לא נורא. התיישבתי שוב ליד השולחן והמשכתי לעבוד, חשבתי שזה יעבור. אבל אז התחילה החולשה, וההרגשה הרעה נמשכה, והחלטתי לסגור וללכת לנוח.

בשש סגרתי את האורות והלכתי לישון. הכנתי ליד המיטה פנס, כי הודיעו לנו שתהיה הפסקת חשמל מעשר בלילה ועד שש בבוקר.

בשתיים בלילה, באחת הפעמים שהתעוררתי (אני מתעוררת סדרתית, כל שעה-שעה וחצי מתעוררת לכמה רגעים וחוזרת לישון), הרגשתי שהברך כואבת לי, כאב לי ללכת. כשנגעתי בה היא היתה קשה ונפוחה. התחלתי לדאוג. ביקשתי מאבא שלי את מקל ההליכה, שיהיה לידי.

בשש בבוקר, כבר היה חשמל, הסתכלתי על הברך ונהיה לי רע. מהברך ועד הקרסול כל הרגל היתה אדומה וחמה. היה לי ברור שאני בדרך לאשפוז.

בשמונה וחצי כבר הייתי אצל הרופאה שלי, בקושי הולכת.

הרופאה העיפה מבט אחד ברגל והודיעה לי שאני מתאשפזת מיידית. עכשיו.

אחרי עצירה קצרה בבית, לארוז תיק, לכתוב הודעה בבלוג של "שלוש בשלישי" שהוא מוקפא עד להודעה חדשה ולשלוח מיילים לחברות הצוות שלי שהכל נעצר עד שאחזור, נסענו למיון.

בינתיים החום המשיך לעלות, הכאבים התגברו, ואחרי כמה שעות במיון אושפזתי במחלקת עור, עם אבחנה של צלוליטיס.

כן, אני יודעת שרוב האנשים (וגם אני עד לפני שנה וחצי) חושבים שצלוליטיס היא הצטברות של תאי שומן מתחת לעור. למעשה התופעה  הזו נקרא צלוליט.

צלוליטיס היא דלקת חמורה של השכבה התת-עורית. זה זיהום מעצבן, קשה ועקשני, שמתפשט ממש ממש מהר, ובשמונה שעות השתלט לי על הרגל מהברך ועד הקרסול.

הנה תמונה מויקיפדיה, של רגל נגועה בצלוליטיס:

 

 

לפני שנה וחצי חטפתי צלוליטיס בפעם הראשונה. אז זה היה ברגל שמאל, וכשהגעתי למיון בפעם הראשונה סרבתי להתאשפז. לקחתי מרשם לאנטיביוטיקה וקיוויתי שאוכל לעבור את זה בבית. אחרי שלושה ימים היה ברור שלא. הרגל רק החמירה והגעתי למצב שבקושי דרכתי על הרגל. הלכתי שוב למיון, ובלית ברירה התאשפזתי.

אני חושבת שאפילו כתבתי על זה בעבר. אני שונאת בתי חולים והיה לי ממש קשה עם המחשבה שאני אצטרך להישאר שם. אני חושבת שביום וחצי הראשונים לא הפסקתי לבכות, ורק אחרי ארבעה ימים בערך הצלחתי לצאת מהדכאון.

זה אולי המקום גם לציין שארבעת - חמשת הימים הראשונים הם הקשים ביותר עבורי, עם מיגרנות, רגישות מטורפת לאור, כאבים ברגל וקושי ללכת. כך אני מגיבה לזיהום הזה. אחר כך המיגרנות והרגישות לאור נעלמים, וכל מה שנותר זה קצת כאבים ברגל. בשלב הזה אני גם מצליחה ללכת יותר בקלות, בדרך כלל בלי מקל.

אבל מכיוון שעברתי כבר את החוויה הזו, ידעתי הפעם מראש למה אני נכנסת, וידעתי שאין לי ברירה, זה אשפוז או אשפוז.

גם היה לי קל יותר לארוז לקראת ה"חוויה". ידעתי שטלויזיה אני לא רואה הרבה, ולעומת זאת טוחנת ספרים. בממוצע ספר ביום. הרי אני צריכה להישאר כמה שיותר במיטה, עם הרגל למעלה. מה עוד אפשר לעשות חוץ מלישון ולקרא כל היום?

מחלקת העור באיכילוב נמצאת בבנין הישן. מדובר בעד 3 מיטות בחדר; שירותים ומקלחות מחלקתיים: 3 שירותים וארבע מקלחות בצד אחד של המחלקה וחדר משותף של שירותים ומקלחת בצד השני של המחלקה; מגזני חלון בחדרים ועוד אחד ב"חדר האוכל", והמצחיק מכל - בכל חדר ארבע נאונים בתקרה עם שני מתגים. מתג אחד מפעיל נאון אחד, והשני את השלושה האחרים.

באופן אישי, אני חושבת שיחסית לבנין הישן, זוהי מחלקה ממש בסדר. בעבר כבר ראיתי מחלקות עם הרבה יותר מיטות בחדרים, ומה שנאמר על הפנימיות לא ראוי לחזור עליו כאן.

על צוות המחלקה (רובו) יש לי רק דברים טובים לאמר. מנהל המחלקה הוא פרופ' שעליו שמעתי אך ורק דברים טובים, גם בעבר וגם עכשיו. הוא מקצוען בצורה יוצאת דופן, אומרים שהוא הרים את המחלקה הזו 3 דרגות למעלה מהיום שהגיע לנהל אותה. את רוב הרופאים שם אני מכבדת ומעריכה, ויש כאלו שאפילו אפשר להתלוצץ איתם, והם מתלוצצים בחזרה.

צוות האחיות והאח (יש רק אח אחד במחלקה) גם הם ברובם מקסימים, תמיד עם חיוך. יש שניים בעיקר שגרמו לי ולשותפות שלי בחדר להתפוצץ מצחוק כמה וכמה פעמים. ויש גם את אלו שקצת אנמיים, אף פעם לא מחייכים (וחבל), ופחות מתחשבים בצרכי החולים ויותר בשעות העבודה שלהם וברצון שלהם לעבוד בדיוק לפי התכנית שהכינו לעצמם.

השכמת בוקר היא בסביבות חמש בבוקר. מודדים חום ולחץ דם, ומי שצריך מתחבר לאינפוזיה (כמוני).

בשש כבר מתחיל צוות הנקיון נקות את המחלקה. אל החדר שלנו היא הגיעה בסביבות שבע וחצי. גם אם חזרנו לישון קודם, עכשיו התעוררנו סופית. איך אפשר לישון עם גרירת כסאות ופחי אשפה על הרצפה??

בשמונה בבוקר ארוחת בוקר. בשתיים עשרה בצהריים ארוחת צהריים. בשש בערב ארוחת ערב.

ומילה על האוכל - האמת, הוא לא רע בכלל. לפעמים צריך להוסיף קצת מלח, ולא מדובר בארוחות גורמה, אבל לרוב מדובר באוכל טעים וטרי. כל זה למעט סוף השבוע, שם האוכל הוא תעשייתי ומחומם, כי לא מבשלים בסוף השבוע.

אבל בעיניי, מעבר ליחס הצוות, שהוא חשוב מאד בשהות בבית החולים, מה שחשוב אולי יותר הוא האנשים שמאושפזים איתך בחדר, ובמחלקה.

אולי זה קורה בכל מחלקה, אני לא יודעת. אבל במחלקה שלנו האנשים היו ברובם מאד ידידותיים. רוב האנשים במחלקה לא משתחררים אחרי יום או יומיים. רובם נמצאים שם שבועיים, חודש או יותר, ונוצרים יחסים כאלו ואחרים. מתחילים להכיר זה את זה בשמות פרטיים, רואים טלויזיה ביחד בערבים בחדר האוכל, מתלוצצים וצוחקים, ומעבירים את הזמן.

אני, מכיוון שברוב השהות שלי נאלצתי להיות במיטה עם הרגל למעלה, הכרתי את הווי המחלקה רק לקראת השחרור, כשהרגל כאבה כבר פחות ויכולתי לשבת עם הרגל למטה קצת יותר.

המזל שלי הוא שהשותפות שלי לחדר היו אחלה. מצד אחד ח', אשה בת 74, בעלת חוש הומור מיוחד וצחוק מדבק במיוחד. אחת הבנות שלה (במשפחה ברוכת ילדים), ד', היתה שם רוב הזמן, ואפילו ישנה איתנו על מזרון על הרצפה. ד' ואני בילינו לא מעט זמן בשיחות על כל מיני דברים, במיוחד בערבים.

בצד השני התחלפו שתי נשים. הראשונה, א', אשה עדינה ומקסימה. גם איתה ביליתי לא מעט זמן בשיחה.

השניה, גם היא א', בת 70 שממש לא נראית כך (אני חשבתי מקסימום 60), אשה מעט נוירוטית, שכל בעיה קטנה הופכת אצלה להר, אבל היא אכפתית ודואגת ומקסימה, עם משפחה מקסימה.

יש חדרים בהם הוילונות בין המיטות היו סגורים כל הזמן. כל חולה לעצמו. אני חייבת להודות שגם אני הייתי כך באשפוז הקודם שלי. לא רציתי להכיר את השותפות לחדר. רציתי הביתה.

הפעם בחדר שלנו הוילונות היו רוב הזמן פתוחים. במצב כזה אי אפשר שלא להכיר אחת את השניה, את המשפחות ואת החברים.

ולמרות שאשפוז הוא בהחלט לא חוויה נחמדה או כייפית, ההיכרות עם האנשים מעבירה את הזמן הרבה יותר מהר והופכת את השהות לקלה יותר.

אז למרות שהפעמים הקודמות שלי בהחלט הגדרתי את איכילוב כאיכסילוב, הפעם הוא היה פשוט איכילוב.

לא נעים, אבל גם לא נורא.

הבעיה היחידה שלי היא שהרופאים חושדים שהצלוליטיס אצלי הוא התפתחות של הפרוריגו. כן, כן, הקללה שלא מפסיקה לתת. ואם הם צודקים, אני יכולה לצפות לשהות חוזרת בעוד כשנה-שנה וחצי. ממש לא מתאים לי.

אז אני מתחילה בתכנית מניעתית של זריקה אנטיביוטית אחת לחודש. תחזיקו לי אצבעות, טוב?

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת