00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

משבר הבולים הגדול

24/11/2010

 

רעדתם ממשבר הטילים בקובה? שקשקתם מהמשבר הכלכלי? אז החזיקו חזק והיכונו למשבר הגדול הבא, משבר המסתמן כגדול והמזעזע ביותר במילניום הנוכחי אם לא בתולדות האנושות כולה. תפוז מציג: משבר הבולים בבלוגיה!

הכל התחיל, כמו תמיד, בכוונות טובות. אני יכולה לדמיין את החדר ההוא, בו ישבו קברניטי תפוז וניסו לחשוב על דרכים יצירתיות לשמח את בלוגריהם. אחד בטח הציע עוד סרטים, אבל אחרי המפל הגדול של "האמריקאי" בטוח היו כמה מתנגדים לרעיון. בסוף הוחלט שאם כבר סרט גרוע- הם יישלחו את הבלוגרים רק לאחד רווי אקשן, אלימות, מתח וסקס (גם אם רק מרומז). וכך, סבורני, הוחלט על "מצ'טה". שגם מי שאהב וגם מי שלא- חייב להודות כי היה מדובר בחוויה מיוחדת.

אבל זה לא מספיק לקברניטים שלנו, הו, כלל וכלל לא! הבלוגרים שלהם ראויים לפרגונים חדשים ותוססים! וכך, סבורני, נולדו הבולים הצבעוניים. אדום- לעמוד הראשי, סגול- לבידור, ירוק- לאקטואליה, וכמובן, הכחול הישן והאהוב- על כל דבר אחר. איזה רעיון מרנין, כמה יצירתיות, מחשבה והשקעה! לו רק ידענו, דאז, כי זמנים אפלים עמדו להגיע אל מחוזותינו... אולי היינו נערכים בהתאם... אבל, שוב, כמו תמיד- כולם חכמים בדיעבד.

אנו, הבלוגרים, שמחנו והתרגשנו עם בוא הבולים החדשים. כמו מתנות בלתי צפויות שנופלות עליך ככה סתם, מן השמיים. כולנו ציפינו לראות את בולי הצבע המעטרים בגאווה רשומות נבחרות ולהרגיש חלק מהשינוי הגדול הזה. חלק ממשהו משמעותי. אחח... תמימות יקרה מפז.. כולנו מתגעגעים אליך...

הייתה זו שעת לילה מאוחרת כשסיימתי לדבר עם חבר, נפרדנו לשלום, הוא פרש למיטתו, אני המשכתי לי בעבודה קדחנית על מטלת בית מעצבנת במיוחד בכימיה. אחרי מעט זמן נשבר לי מאנרגיית היינון, והחלטתי שאנרגיית קפה תועיל לי מאוד, הלכתי, הכנתי, חזרתי, אמרתי לעצמי שיהיה נחמד לקרוא איזו רשומה טובה, הלכתי לתפוז ולחצתי "רענן".
כולכם, כמדומני, תוכלו לתאר לעצמכם כמה נפעמתי לראות רשומה שלי בעמוד הראשי! זה כבר קרה פעם... אבל לפני עידן הבול האדום. "יש!" חייכתי לעצמי, "קיבלתי בול אדום!"

אך הבול, כפי שוודאי כבר ניחשתם, מעולם לא הגיע. קרועה, בהיתי במסך, תרה בעיניים הולכות ומלחחות אחר מגילונת קטנטונת ואדומה... מחפשת... לשווא. גם כשההבנה החלה לחלחל פנימה, עדיין התקשתי להאמין... המוח מבין, אבל הלב... הלב מסרב לקבל את העובדות- אין בול. לא אדום. לא בכלל. והכאב... ותחושת חוסר הצדק... רגשות ריקים שיוותרו ללא מענה... ורק בלוגר אחר שבולו נלקח ממנו יוכל להבין...להבין ולא לצחוק... על אובדן הבול.

אבלה ומוכת הלם... המשכתי בחיי. השגרה, כך אומרים, השגרה היא החברה הכי טובה במצבים מסוג זה. הזמן, כך אומרים, הזמן משכיח הכל... לקפה לא היה אותו טעם, אבל אומרים שזה יעבור... אם רק אצליח להמשיך הלאה... הכאב יתעמעם והגעגוע הנורא לבול האדום היקר, געגוע מדומה לדבר שמעולם לא היה לי, גם הוא ילך וייחלש עד שאי אפשר יהיה להאמין כי היה שם מעולם.

עד הפעם הבאה.

והפעם הבאה לא אחרה לבוא- ישבתי לפני כמה ימים ורציתי לכתוב על משהו שעצבן אותי, נכנסתי לעורך, אבל לפני שהצלחתי אפילו לרשום כותרת, תפסה את עיני נסיקה בלתי מוסברת בצפיות של רשומת שנאת הבוקר שלי. זה היה תמוה בעיני כי מצד אחד היו אלה יותר צפיות מהרגיל ומצד שני הן היו הרבה פחות מכמה שיש עם בחירת עורך. החלטתי לבדוק את העניין. הלכתי לדף הראשי של תפוז- אין בחירה. גם לא במדור ה"בלוגים". "זה לא הגיוני", חשבתי לעצמי, ונכנסתי לבלוגיה. שם כן הייתה בחירה של הרשומה המדוברת. שלוש האחרות הופיעו בעמוד הראשי, אבל את מקומה של הרשומה שלי איישה הרשומה שהייתה שם עוד לפני כן:

*תודה לתושב חוץ על התמונות!*

עד היום איני יודעת האם בכלל בחרו ברשומה הזו או לא... אני נותרת רק עם ספקות והרבה סימני שאלה... אך ללא בול. הבול החמוד והיפה... הבול המתוק שלי... שהייתי אוהבת ומטפחת ומוקירה אותו מאוד- נקרע ממני עוד טרם זכיתי לחזות בו... נקטף, או יותר נכון לומר "נעקר", עוד טרם נזרע. בולי שלי, איך?!

ואם זה לא מספיק- התחילו שמועות. לחישות בבלוגיה אודות בולים נעלמים. כן כן... בולים שכבר קיבלת... כבר היו אצלך. בולים שאהבת ונותקו מעליך בפראות- נגררו אל עבר הלא נודע הוירטואלי. אוי, לא! עלי לבדוק מיד מה עם הבולים הקיימים, אם הם עדיין קיימים בכלל... סרקתי אותם ולאט לאט הלב חדל מדהירתו... הם כאן... אולי נגזלו ממני השניים האלה... אבל הבולים שכבר אצלי- נותרו שלי. עד שהגעתי לאחרון. כלומר- הראשון. הבול הראשון שאי פעם קיבלתי, הבול של המונדיאל, נעלם.

בשלב הזה נשברתי. קרסתי תחת רגלי, נזרקתי על הרצפה ובכיתי אל לב שמיים "לא!!! למה?!?!" ובאמת, למה? האם זה מבחן? לראות כמה חזקים אנחנו? כמה עוד נוכל לספוג? בכל רחבי הארץ... בלוגרים המומים תרים ברחובות בחוסר מטרה, מחפשים את הבולים האובדים... לוחשים "שוב אלי, בולון נחמד, אני מבטיח להיות בעלים טוב יותר". אולי לא תזהו אותנו כשתניחו עיניכם עלינו ברחוב... אבל אנחנו שם... מסתובבים... עם הריק הזה... ותחושת חוסר האונים.

זמנים אפלים הגיעו לתפוז... אינך יודע במי לבטוח... כל אחד ואחד יכול להיות זה שלקח לך את הבול, או זה שעשה את עבודת המודיעין עבור ראש הקנוניה... בולים נעלמים בבלוגיה כאילו בלעה אותם האדמה הוירטואלית... מהיום למחר, מעכשיו להרגע... שנייה אחת אתה יכול לבהות בבולך האהוב, עם חיוך חצי גאה חצי מובך... תקום להכין איזו כוס קפה... ולכשתשוב... פוף! הבול נעלם... ואיש לא יישמע את זעקתך, וגם אם יהיה מי שיישמע- מעטים יכולים להבין.

אבל אנחנו לא נמשיך לשתוק, אנחנו נאחד כוחות ויחד... יחד נרים את נס המרד... זה אינו עולמו של הארי פוטר בתקופת שלטון וולדמורט... שדברים יכולים ככה סתם להיעלם ואיש לא ייתן דין וחשבון... זוהי דמוקרטיה! הצדק חייב להיעשות! הבול שלו נעלם, וגם שלה, ושלהם, ושלנו...ושלי... ובכלל... כולם היו בוליי!

וברצינות, יאללה, תפוז אנשים, תריצו כבר את המערכת המקרטעת הזו! עידן חבלי הלידה של הבולים החדשים חייב לבוא אל סופו!

אה, ועוד דבר אחד, הבנתי שיש עוד תקלה משעשעת- בולים עתידיים. למה לי אין תקלות כאלה?! זה כי אני אישה, נכון?! 
עריכה מאוחרת: רשומה זו זכתה לבול עתידי (אמנם לאותו יום, אז זה פחות מצחיק, אבל עדיין)  so scratch the last ;)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

38 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת