00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אור גור אש

קולות

`צעקה` של אדוורד מונק

 

קולות

קולות חלושים מן העבר הגיעו אלי לפתע וקראו לי לבוא.

היו אלה קולות מהבית שלי, הבית ברח' החרמון 3, אשר בעוד כמה ימים יעמוד להריסה, ע"י קבוצת יזמים גדולה. במקומו יוקם בנין דירות חדיש ומפואר המיועד לאנשי עסקים.

                                                                               

זה  הבית שממנו שאבתי את מקור שמחתי ומקור כוחותיי ובין כתליו עברו ימי ילדותי ונבטו חלומות נעוריי.

הבית שחוזר ופוקד אותי ללא הרף בחלומותיי, לא יהיה עוד.

עברו שנים רבות, מאז דרכה כף רגלי בשביל הכניסה המרוצף באריחי בטון אפורים. סדקים ושברים נפערו בהם עתה. חלפתי על פני גן הוורדים של אמי וראשיהם השפופים הביטו בי בתמיהה ושאלו –

"מדוע ענפינו אינם גזומים" ?

רגליי מעדו כשנכנסתי לחדר המדרגות, מהן ירדתי בשמלת כלולותיי בדרך לחופתי, ואמי הנרגשת זרקה מעל ההינומה הצחורה שלי, חופן אורז, סגולה למזל טוב .  . . . אך כעת שלטה עזובה בכל.

נכנסתי בהיסוס למבואת הבניין שעל קירותיו המצולקים נותרו עדיין סימני צבע תכול ומבעד לטיח שהתקלף, נחשפו ברזלים מעוקמים וחלודים, שעמדו על סף התפוררות.

מתחת לגרם המדרגות, היו תיבות הדואר, פעורות חלודות ושבורות והאותיות שעליהן מהוהות ומחוקות.

חיפשתי את תיבת הדואר שלנו ומיד זיהיתי אותה בשרידים של כחול ועליה רשום באותיות דהויות:

"משפחת בראל ". התיבה פקעה פעם מגלויות ומכתבים, הזמנות לאירועי שמחה וכרטיסי "שנה טובה" שהגיעו מהארץ ומעבר לים.

טיפסתי במדרגות בריצה ובידיים רועדות נגעתי בדלת החומה שנפתחה מאליה. . .ליבי החסיר פעימה.

"אוֹרקִי" ? שמעתי את אמא הוגה את שמי בסימן שאלה מתמשך, כפי שהגתה תמיד, כאשר שמעה אותי נכנסת בצעדים חפוזים ומרחפים, כשחזרתי עם עלות השחר מהבילויים הליליים  . . . 

והנה אני בפנים.

                                                                            

מבין החדרים החשוכים והשוממים שריח טחב עלה מהם, נשמעו שוב הקולות החלושים שקראו לי לבוא.

אט אט התעצמו הקולות לקריאה רמה ושאלו בתמיהה:  "היכן כולם?  "היכן כולם?"

כל העבר הארוז בזיכרון האישי שלי קם והפך להיות ממשי.

כאן, בבית שהיה מלא חיים, היתה משפחה גדולה. אמא, אבא, אחים ואחיות, חגים, שבתות וניחוחות תבשילים. כאן נשמעה צהלת הנכדים כשהיו תינוקות ונשמעה שירה ונגינת אקורדיון חליל ופסנתר, בכי וצחוקים.

                                                                            

רגליי הובילו אותי לחדרה של אמא. מצד ימין ניצב עדיין ארון הבגדים שלה, מעץ דובדבן. שלחתי ידי בהיסוס, רציתי לגעת והדלת נפתחה מאליה על ציריה החורקים.

ריח של פעם הכה באפי. ריח של כדורי נפתלין וסבוני רחצה "עַדִין".  הנה שַּׁל הצמר ממוֹהֵר שהבאתי לה ממדריד מקופל בתא שלה, כותנות לילה ומצעי כותנה צחורים ובמגירה קרם ידיים "ענוגה" טיפות עיניים באריזה שמעולם לא נפתחה, משחת שיניים "שנהב" ומטפחות אף רקומות. בדלת האמצעית שמלותיה תלויות עדיין על הקולב. בדלת מימין קופסת הכובעים והצעיפים, שריח שיערה עדיין דבק בהן. היה זה הריח של ילדותי, של ה"קַלַקָּלַה" שלי, הלא הוא הצעיף שנהגתי להצמיד לאפי ולהרגיש את אמא שלי קרובה אלי...

בלעדי ה"קַלַקָּלַה" לא נרדמתי.

ובקרקעית הארון קופסת תכשיטיה, שעבורי היתה זו קופסת פלאים קסומה.

                                                                           

הקירות החשופים השמיעו זעקה חנוקה והארונות הפעורים צווחו לעומתי: "מה עם כל החפצים שנותרו?

כלי הכסף והפורצלן וערמות הבגדים והבדים שלא נתפרו? המיטות הכרים והכסתות, כדי החרס עם ענבי היין התוסס בתוכן"?

והסירים שידעו ימים טובים של מרק מתובל בשמיר, כרכום וקינמון היו מונחים במדף ומיחם השבת- שתמיד מילא תפקידו במסירות והיה מלא על גדותיו במים מהבילים לספלי התה, שנלגמו למן שקיעת החמה בשישי ועד לשקיעתה במוצ"ש.

כל החפצים המוכרים והדוממים פנו אלי וזעקו בלשון כרותה: "נשארנו יתומים, היכן כולם? מה יהיה עלינו"?

                                                                             

צנצנות הקפה והסוכר כמו אך אתמול נמזגו מהן וצנצנות האורז והקטניות חיכו עדיין לגאולתן ובעיניים עגולות שאלו: "האם ניחוחות הפּילוֹב ונזיד העדשים ימלאו שוב את הבית?"

במזווה האפירו תפוחי אדמה מריקבון ועל חלקת השיש סדורים בראש רכון ספלי התה ולצידם כד הזכוכית גדוש עד שפתו בחצילונים כבושים בחומץ יין ביתי, שצרב באפי עד שהתחלתי להתעטש ופתאום שמעתי את קולה של ברכה דודתי. (ז"ל) היא היתה לבושה באותה שמלה מלפני שנים, שהתאימה נואשות לצבע עורה. בצעדים נמרצים נכנסה למטבח ובחיוך עולץ ביקשה "תכיני כוס קפה לדודתך" . .

בעוד אני משפשפת את עיני ותוהה האם אני הוזה, והנה נקישה מוכרת בדלת וקולה הנרגש של אמא מבשר לנו: "אֵי אֵי, אַבְרָמָק הגיע". . . (אחי, שהיה מחמל נפשה) 

הבית המה ונמלא שמחה. שרינה דודתי צצה מאחד החדרים, לבושה בשמלה סרוגה בגווני הוורוד ועל פניה הבעה של נחת. היא חפנה בידיה כדורי צמר ירוקים, גילגלה אותם בזריזות בעזרתה של אמא, כי בבֵּית מדרשה של אמא אין יושבים בחוסר מעש.

                                                                          

לפתע נפתחה הדלת ודודה מיכל נכנסה, ללא שום התרעה מראש, כלומר ללא נקישה בדלת.

(עוד דמות מעולם הרוחות) כשהבעה של שעמום תהומי על פניה התיישבה על אחת הכורסאות. הבעת פניה השתנתה לפתע להבעה מיוסרת והיא פצחה בווידוי אומלל: "אוי לנפשי ואוי לליבי, יום יבוא ואמות מרוב צער"

על פי שמועות, בנה הרווק, חי בחו"ל ועבד בשרות החשאי, במלים אחרות היה מרגל. לאחר אתנחתא, הביטה כה וכה ותפסה סוּטוּל על הספה כמו דודה ציפורה שהשתרעה כמעולפת על הספה השנייה.

ואז אמא פנתה לדודה ציפורה ושאלה אותה :  "סֶפּוֹרָק, מה בישלת לשבת?

וכאשר התשובה הצפויה מראש היתה:  "שׁוּעִית". . (שעועית) קיצפה של אמי עלה והיא שאלה את אחותה: אויש, סֶפּוֹרָק, שוב פעם שעועית?" . .

                                                                           

כולם ישבו ליד השולחן בסלון ואמא בצעדים קטנים וקלילים יצאה מהמטבח שלה עם מגש עמוס בספלי תה בריח הֵל ועוגיות "קלאס" (פריכות וקשות כאבן) עם קינמון, מעשה ידיה.

הקירבה אל אמי עצרה את נשימתי, השתוממתי איך היא לא הבחינה בי? התקרבתי לסלון, רציתי כל כך להשתתף גם כן בשיחה, לגעת בהם ולחבק אותם, לספר להם ולשתף אותם על כל מה שלא ידעו, מאז עזבו אותנו. ניסיתי לפנות לדמויות בסלון ואל אמי, אולם שום הגיית מילה לא צלחה לצאת מפי, ניסיתי לצעוק, שייטיבו לשמוע את זעקת קולי, הם התעלמו ממני כאילו הייתי אוויר והמשיכו לשוחח ביניהם וללגום מספליהם.

קולות הדיבור השתנו לקולות לחש ומראה הדמויות שהיה אך לפני רגע כה מוצק ומוחשי, החל להיטשטש

לנגד עיני, דמעות זלגו על לחיי, רק שלא ייעלמו לי . . .

                                                                            

לפתע הכל סביבי נדם. הדמויות הפכו להיות שקופות ולאט לאט נמוגו, כלא היו.

הבית התרוקן, כל הרהיטים והחפצים התפוגגו ומי שנותרו היו הקירות בלבד, שלא פסקו להביט בי

בעיניים מבוהלות וקרועות לרווחה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

67 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת