00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

תא וידויים

יש משהו בכתיבה שגורם לי להתמודד עם החיים בצורה החיה ביותר שיכלתי לחלום עליה. סופסוף עד הסוף. זה האופן שבו המילים נשזרות ויוצאות מתוך התת- מודע, בין אם בא לי או לא בא לי, הוא עושה פלאים על הדף הריק שמשחיר לאט לאט את צבעו עם עשרות פסקאות ומאות מילים שיוצרות סיפור. בדרך כלל סיפור מהחיים (שלי או של אחרים, מה זה משנה? הכל אותו הדבר בסופו של.. והעיקר לחיות).

אז אני כותבת. כותבת את כל מה שבפנים ומתעלמת מהרגשות שמסביב ברגעים האלה. למילים יש חיים משל עצמן ברגע שהן יוצאות החוצה ומכאן הן מובילות את המחשבה שלי אל האוויר החופשי, ולא להיפך (תזכורת לכל אלה ששכחו למה צריך לשקול מילים...). היו להן סבלנות למילים, הם חיכו בשקט בשקט בפאתי החושך ובסבלנות, המתינו לרגע הנכון בו אני אדע איך להשתמש בהן והן ידעו את איזה רגש לבטא ומה לומר. וכך הן גם אמרו...

השבוע הודיתי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שעצוב לי להיות לבד. אני כן טיפוס שאוהב להתבודד לפעמים ולתת זמן לשלווה ולשקט לחדור מבין העצמות. אבל אני מתכוונת הפעם ל"לבד לבד". לבד של אישה בלי גבר, לבד של חוסר במגע וחום אנושי, לבד של חסך ברגש אמיתי שיקלף ממני שכבות של מסיכות שעם השנים בניתי לעצמי ומזמן כבר לא הסרתי. הודיתי בזה באמצע הערפל הגדול ביותר, לאוזניים שלי ושל עוד אדם אחד שנדמה לי שקצת מבין. (אבל יותר ממנו, סופסוף אני הבנתי את עצמי)

פעם כתבתי על המציאות המתולתלת שלי, שזה הזמן שלי להתמודד איתה עד הסוף- להגשים ולחיות. נדמה לי שסופסוף הבנתי למה התכוונה המשוררת, כי המילים שלי הן הדבר האמיתי. וכשהן נכתבות על-ידי בשקט שלי, הן לא יכולות להתחבא וגם לא לשקר. לפחות לא לי. הן ספוגות בחיים משל עצמן, מטפטפות על כל האדמה היבשה שעליה אני עומדת ומציפות בבת אחת את כל האמת.

אני כותבת. והכתיבה הנפלאה הזו שאני עסוקה בה יום- יום בחודש האחרון, מוציאה ממני משהו שכמעט שכחתי שקיים בי קודם. או שניסיתי להכחיש. ההתעסקות ברגש הופכת להיות מסיבית, גלגלי התת מודע עובדים במרץ ומעבדים את כל חומר הגלם שבפנים. ואז, העצב והחוסר שהיו טמונים שם כל-כך הרבה זמן סופסוף קופצים החוצה. בבת אחת. מחזקים ומחשלים ומביאים אותי לעמוד על שתי רגליים מול הראי המדוייק ביותר שאציב מול עצמי אי פעם. ואז הוידוי האמיתי סופסוף מורגש וגם נשמע בשקט בשקט באוויר, בין כתלי הערפל הכבד התל-אביבי של לילה באמצע נובמבר. במילים פשוטות קל להסביר.

האמת היא, שעם התובנות של אתמול בלילה, אחרי חיפוש אחר אהבה וחום אנושי מלאכותיים לרגע, אני חושבת שאני יכולה לכתוב כבר את שליש הספר הראשון שלי. פתאום הכל האיר בתוכי. ותפסתי את המילים האבודות בתוך הראש שלי לפני שהן הולכות לי לאיבוד. מן מחשבות של אמצע וסוף שהובילו להתחלה חדשה, בתפישה קצת אחרת שהתחילה לבסס את עצמה. נראה לי שאני בעיקר צריכה עכשיו את הזמן והאמונה בעצמי בחזרה. משם אחר-כך הכל כבר יסתדר בעצמו.

מאד קל להיאבד בתוך הזמן הזה, והכי קשה לתפוס ולהתעקש להוביל אותו בעצמי. אבל הפעם הוא הזמן שלי. רק שלי.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

40 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת