00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

מיזי חוזרת מן המתים

 

 


"אברם”, אני אומרת לרופא שלי בטלפון, "כואב לי הראש, כואבת לי הבטן, חם לי נורא, קר לי יש לי צמרמורת, יש לי חום, כל השרירים של תפוסים, אני לא יכולה לבלוע יש לי בחילה, אני מקיאה, הלשון שלי התקשחה, יש לי צבע ירוק, יש לי דקירות בלב, אני הולכת למות”. אברם שואל: "נו, ואיך את?”
"אני יודעת?" אני עונה, "גם אני לא מרגישה כל כך טוב”.

אברם אומר "תזמיני אמבולנס וסעי לבית חולים. תשלחי את יואב אליי כדי שייקח את "מלחמה ושלום.”
"אבל אני לא רוצה לקרוא עכשיו את מלחמה ושלום!”
"את גם לא צריכה, הוא כתוב רוסית. רק שימי אותו על השידה לידך". אם את יודעת כמה מילים ברוסית. השתמשי בהן.”

"אבל למה?!”
"טוב, תראי אני לא אומר, אני אפילו לא רומז, שאם אין לך איזה בסיס רוסי לא ייקבלו אותך. אין כאן שום גזענות, רק הבטחה שתקבלי יחס ביתי, למשל שלא תהיי במסדרון עם הזקנה של ברק או הפיליפינית שלו. ואת תרצי שהפעמון שלך יעבוד, כן?”

תוך שעה אני במחלקה פנימית א. ביקור רופאים: אוקסנה, רוקסנה, נטליה , ארקדי, ולדימיר ארטיום, פבל ודר' מחבוב. אני מציגה את עצמי: "מאדאם מיזנטרופסקאיה, מורה לפסנתר, קייב. ספסיבה”.

במיטה הסמוכה לשלי שוכבת אולגה מיכאילובנה, מהנדסת מכרות, אודסה. אוקסנה ורוקסנה שואבות דם, ארקדי מחבר ברנולה ליד ומתקין עליה אינפוזיה, הכל מתנהל ברוסית שקטה ויעילה עד כי גם פוטין היה מרגיש בבית, בעיקר כי בית החולים מצטיין בכל חידושי הטכנולוגיה הכי מתקדמים של שנות השבעים בארץ.

בינתיים אני פוצחת בצמרמורת גרנדה. בשני טורי השיניים שלי אני מצליחה להעמיד תזמורת אנדלוסית שלמה עם מאתיים קסטנייטות, וגם מקיאה לנטליה על הנעליים. ארטיום דוחף לי מדחום לפה, אני אוכלת את חציו. ארטיום צועק "לא אכלת מדחום!” הראש לי מסתובב שני סבובים מלאים סביב צירו, והמיטה קופצת לכוון התקרה. ולדימיר מביא בשורות קשות מהמעבדה: "גברת מיזנטרופסקאיה, זה כליות שלך מאד לא בסדר.”
"מה, מה עם הכליות שלי?
"זה כליות כמעט לא עבדת”.
אחרי שעה בא ארטיום. "גברת, זה כליות קרסו”.
"מה קרסו, מה קרסו, מה זה קרסו?!”
"קרסו גברת זה אומרת כליות שלך קאפוט”.
"הם יתחילו שוב לעבוד?”
"מאיפה אני יודע גברת, אני רופא, לא פרופט.. אפשר את מתפללת”
"אמא שלך שתתפלל,קיבינימט! (אני משכללת את הרוסית שלי).
דר מחבוב מציץ בשקט מאחורי הוילונות. כשאני נשארת לבד עם שתי הכליות המתות שלי, הוא ניגש קרוב למיטתי ולוחש לי באוזן "בטח בטח יש סיכוי שיתחילו לעבוד" ונעלם לפני שמישהו מהק.ג.ב. יראה אותו.

למחרת אני קצת מחרחרת. הבנים שלי עומדים משני צידי מיטתי, ומאיצים בי לכתוב צוואה. אבל אני כרגע במחוזות אחרים. אני רצה בשדה מלא בבושקות, שנפתחות בזו אחר זו ומהן קופצים ארטיום, פבל אוקסנה ורוקסנה, וצועקים לי "בורחת מהר, בבא -יאגה באה אוכלת אותנו" דר מחבוב יושב על כתפה של בבא- יאגה והמקור שלו מלופף בפלסטר רחב. וכמה קר פה בסיביר בררר. מעניין למה בבא-יאגה רוצה לכתוב צוואה?

עד הלילה אני מרגישה שאני עומדת לשכב עם אבותיי. עכשיו אני קצת מצטערת שהתחזיתי לרוסיה. אני לא רוצה להקבר בחור שבקיר הגדול של הרוסים בתל רגב. מי מכיר את האיש שבקיר? אני לא רוצה לשכב על הבטן של גריגורי עד סוף הימים. מגיע לי יותר מזה, בכל זאת עשיתי משהו בחיי, שנאתי אנשים, אנשים שנאו אותי, אי אפשר להתכחש לכל המורשת הזאת. לא נותר הרבה זמן. "פססססט" אני עושה לאולגה מיכאילובנה במיטה לידי. "כן?” "תשמעי, אם אני אמות בלילה, אני מבקשת שתגידי לאנשי חברה קדישא שאני מיזי מחיפה”. "נעים מאד" אומרת אולגה מיכאילובנה, "אני שולי מקרית אתא. את יכולה לסמוך עליי”.

למחרת מופיע כל הצוות אוקסנה רוקסנה נטליה ארקדי ולדימיר פבל ארטיום ודר' מחבוב. דר' מחבוב משתדל להסתתר מאחורי הוילון. נטליה אומרת:” יש בשורה לא טבה ממעבדה, החיידק מהכליות נכנס לך בדם”.
"מה, יש לי ספסיס?!”
"כן”.
לצורך תקשורת יעילה אני עוברת עכשיו לדיבור רוסי תקני "את חשבת אני עוד מעט מתה?" אבל כמובן שגם נטליה היא לא פרופט. דר' מחבוב עומד מאחורי הוילון, תולש ממנו חתיכות ואוכל אותן. בסוף הוא מתפרץ בקול סופרן קטן ואומר: "לא תמיד מתים, רק 80% מתים.” נטליה תוקעת בו מבט מקפיא מחבוב ממלמל משהו ומתפוגג בחדר לאויר קלוש. ייתכן שאין בכלל דר' מחבוב במצבת כח האדם במחלקה.

בלילה הזה אני חווה את חוויית המוות המיסטית. כן כן המנהרה החשוכה, האור, האהבה האינסופית, קומפלט.אני שוכבת רועדת כולי על ערש מותי, ראשי מכוסה בשמיכה ואני מחשבת את קיצי לאחור. אם היתה לי מרפסת, הייתי הולכת לאיבוד דרך מרפסת.

ואז מתוך החושך הנורא מפציע אור עגול מושלם. אני מרגישה שהאור הוא טוב ומיטיב, אני מרגישה שהוא קורא לי לבוא אליו ללא פחד, אני יודעת שאוהביי מחכים לי. אני מרגישה אותך, אבא, אני באה אליך ואני קוראת ברכות אין קץ "אבא"!
"לא, זה פבל, אני רצית לראות עם הפנס אם אתה עוד נשמת, כי מקודם אתה עשית חרר חרר.”

טוב, אתם הרי קוראים מילים אלה, אז מובן שאני עוד בעמק הבכא. הכליות חזרו לעבודה סדירה, הדם הכחול שלי ממשיך לזרום באופן אריסטוקרטי בעורקי הסתומים ואני עוד חיה, אם אתם מתעקשים לקרוא לזה חיים.

אני רוצה לעשות כאן כבוד לאיש עלום, שלדעתי לא זכה מעולם לכבוד הראוי לו. אני מתכוונת לגאון שהמציא את חלוק החולים הידוע: אתה תוקע בו את שתי ידיך מקדימה, הוא נקשר בעורפך בקשר חונק, ואז נשאר פתוח לכל אורכו מאחור. כך זכיתי להתוודע לחלקם הדרומי של רוב המאושפזים וייתכן גם שהחלק הדרומי המאווורר שלי היה אחראי למספר מיתות טראומטיות שארעו במחלקה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

118 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת