00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

מישהו שומע אותי!

יש משהו מאד משונה להקריא לקבוצת אנשים טקסט חדש שכתבתי. לפחות בשלב ראשון, זה אפילו קצת מביך. אז נכון, לקבל פידבקים כתובים ושרשורי תגובות בכמויות שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש זה מדהים לא פחות. (וזו ההזדמנות – תודה לכל המגיבים וגם לקוראיי השקטים כאן )

ובכל זאת - פנים מול פנים זה קצת אחרת..

 

היססתי בהתחלה. פחדתי להשמיע בקול את הפסקול שעבר לי בראש באותן עשר דקות קצובות לאותה כתיבה ראשונית. "אחר-כך יהיה לכם עוד קצת זמן לשכתב", הוא אמר כשעצר את השעון. "בינתיים, מי רוצה להקריא ראשון?". זה מדהים כמה רגש אני יכולה להוציא מעצמי בעשר דקות של מילים. שלא נדבר על זה שארבע וחצי הדקות הראשונות היו סוג של בהייה בחלל ונסיון לאסוף את עצמי חזרה אל המסמך הריק שמחכה רק לי. בכל-זאת, זו משימה ראשונה ורושם ראשוני, אף אחד לא מכיר אף אחד ו... מה עם זה שעוד כמה דקות אצטרך לקרוא לכולם בקול את המחשבות של עצמי? עוברות לי בראש כל-כך הרבה מחשבות, אולי אתן לדביר להקריא במקומי? אולי אחכה להיות אחרונה ואז יגמר הזמן? או שנצא להפסקה ואלך לעבוד על הנשימות עמוקות ואתאפק לא להחליף על פניי את כל גווני האדום הנבוך ואולי... על מי אני עובדת? זה הרי מביך ומפחיד ומרגש בו זמנית. וצריך את זה. כי זה חלק מהתהליך.

שקשקתי. הידיים רעדו לי והזעתי בכל המקומות הלא נכונים..

ואז כמו קסם, רגע נשגב של פורקן שמזכיר קצת.. (נו אתם יודעים..) המילים קיבלו קול ותנועה. הקצב השתנה ביחד עם התחושה של הדקה של אחרי כתיבה. בלי יותר מידי מחשבות ובלי היסוסים זה פשוט יצא החוצה, אותיות, הברות, מילים, משפטים. אומץ. הקשבתי לעצמי. התנעתי קדימה וצלחתי, גם את זה. קפצתי הישר למים עמוקים וחייבתי את עצמי להסחף קדימה עם האמת שברגש.

הם שומעים אותי. מקשיבים לי. הבמה הזו רק שלי והמילים יוצרות את דמותי, מתהלכות בינהן ואולי גם חודרות לאוזניהן, נחקקות בתודעת הזיכרון ומזיזות שם משהו בפנים. יוצרות דמות קטנה שלי בתוכם, תמונות של  חוויה ורגש חדשים משתלבים בינהם. ביני לבינם. עכשיו המילים שלי הן לא רק שלי, והן המריאו איתם לאוויר על מרבד צפוף של התרגשות. והמבטים, והניצוץ בעין שגורם לי לחיוך פנימי שמשתלט ונראה גם כלפי חוץ. הלחיים סמוקות והמבוכה נשטפה עם המילים החובקות, הפידבקים, הביקורות, הערות והארות.. העיניים שלהם מולי. ומבט אמיתי וקשוב לא יכול לשקר.

וזו פעם ראשונה, ואחריה יהיו עוד בלי סוף.. וזה תמיד יהיה מרגש להשמיע את המילים שלי. טבעי וכן  - נטולת מסכה מסננת.

כי אחרי הכל, פנים מול פנים זה נשמע כבר אחרת...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת