00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

אני לא יכולה בלעדיך

08/11/2010

ימים בסימן כאב.

היו לי סידורים לעשות בבנק, אז מיהרתי בבוקר להספיק אותם לפני העבודה. הגעתי, תוך שתי שניות הייתי כבר אחרי (יחי המכונות האוטומטיות!), ובבואי לצאת פתאום שמעתי קול מוכר עד כאב מאחורי קורא "גל?!"

לכל אחת/אחד יש את האקס/ית המיתולוגי/ת שלהם. חוץ מלי. אבל אם אני חייבת לאייש את התפקיד הזה- ברור שזה הוא. הסתובבתי על מקומי, תוהה האם ייתכן, ואכן- מולי עמד הגבר היחיד שאי פעם באמת הרגשתי כלפיו משהו, היחיד שהצלחתי לראות תמונת עתיד אמיתית איתו. נקרא לו א'.

על זרועו של א' הייתה שעונה בחורה שהיא האנטיתזה שלי בכל מובן אפשרי- קודם כל קטנה מאוד. פיצית. אולי אולי אולי 1.50, בלונדינית בהירה ואפילו אי אפשר לומר "לבנה". "שקופה" יהיה תיאור נכון יותר (פתאום עלה לי פלאשבק של תמונות מסויימות שלו עם אקסיות שראיתי, ונזכרתי שזה באמת הטיפוס שלו. נשבעת שאין לי מושג מה הוא עשה איתי). הוא נראה מופתע לראות אותי בדיוק כמו שאני אותו (בכל אופן, אני מנתניה, הוא מקיסריה- ונפגשנו בעיר שלישית). הייתה שניית מבוכה כזו של "טוב... אז... מה עושים עכשיו...?" הוא קלט שאני מסתכלת על החברה שלו, ואמר "אוי סליחה. אלכסנדרה, תכירי זו גל- חברה ותיקה שלי". חברה ותיקה... שעשעה אותי ההגדרה הזו. אבל הבנתי את הצורך בה, אז נתתי לו חיוך עוקצני קצר- מהסוג שחולף לפני שרואים בכלל שהיה שם- ולפני שאלכסנדרה תוכל לקלוט משהו לא בסדר, עטיתי את ארשת הפנים הכי חמודה ומתוקה שהצלחתי לגייס. "נעים מאוד", אמרתי בנימה שזר לא יזהה כמצועצעת באופן מאולץ.

ואז היא דיברה. רצף צייצני של נושאים, נשואים, מושאים, לוואים ותיאורים שבקושי הצלחתי להבין איך קשורים אחד לשני. בנימה הכי צפונבונית שקיימת ובהתלהבות של ילדה בת 16. כולל מחוות ידיים.

אני בנאדם מאוד צפוי. יש לי תגובה די מובנית לאנשים מהסוג הזה- העיניים נפקחות בהלם והפה מתעקם במין חיוך רשע, שזרים יפרשו כחביב, אבל מי שמכיר אותי יודע שזה נסיון נואש לעצור צחוק מתפרץ בפנים של בנאדם. היה לי קצת לא נעים. א' מכיר אותי מספיק בשביל לדעת מה עובר לי בראש. הסתכלתי עליו בחשש מה, והוקל לי מאוד לראות אותו מחייך מאוזן לאוזן, את החיוך הכובש, הגומתי והלבבי הזה שלו, שאם תשאלו אותי- זה מה שייחד אותו עבורי- היכולת המדהימה שלו להיות שמח, מאושר, חייכני ומודע לעצמו- גם במצבים מביכים. תמיד יותר מהכל עשתה לי את זה היכולת שלו לחייך עם העיניים.

בכל מקרה, לענייננו, הוא לא כעס או נעלב, והודיתי לו בלב על זה. באמת שלא רציתי להיות רעה או מגעילה, ואהבתי אותו על שלא החמיץ פנים. אני מאמינה שהוא יודע שגם לולא תחושת העקצוץ העמומה שחשתי אי שם באיזור החזה (תחושה מוזרה ולא מוכרת לי, אותה אני יכולה רק לפרש כטיפונת של קנאה)- עדיין היה לי קשה עם האלכסנדרה שלו.

הגיע התור שלה. היא ביקשה סליחה והלכה לעמדת הקבלה.

נותרנו שנינו.

שניית חיוכים שהם רק שארית לעדות שפעם, מחריד לחשוב כמה זמן כבר חלף, היינו שני אנשים שמאוד חיבבו זה את זה. מאוד.

לא יכולתי להתעלם עוד מהפיל בחדר. "חמודה", אמרתי לו. "כן" הוא ענה במן חיוך מתנצל כזה. "אז..." המשכתי, "היא קבעה כבר תור להשתלת אישיות?" (עכשיו, כשאני חושבת על זה, באמת שאני הבאתי על עצמי את המשך השתלשלות המאורעות). פתאום החיוך שלו הפך לעצוב, למריר, וברצינות תהומית (שהיוותה הפרה בוטה של ההחלטה הלא מדוברת שלנו להתייחס לתקרית הזו בשעשוע וציניות!) הוא אמר "תגידי מה שתרצי, אבל לפחות היא צריכה אותי."

והמילים פילחו את ליבי כמו סכין בבשר חי. אפילו יותר משהפתיע אותי תוכן דבריו, הפתיעה אותי התגובה שלי. היה הרבה יותר הגיוני וטיפוסי לי לכעוס עליו. אולי לא לצעוק אבל בהחלט להטיח בו "אז זו הייתה הבעיה? זה מה שאתה צריך? בובה תלותית?!" אבל... פתאום הבנתי. אם תשאלו אותו עד היום הוא יהיה משוכנע ויישבע לכם שאני זו שחתכה את העניין. אבל זה בולשיט. אולי אני זו שאמרה במילים מה ששנינו כבר ידענו- שזה לא זה. אבל את ההחלטה עצמה הוא זה שקיבל- הרבה לפני כן. לא חשוב כמה ניסיתי להבין מה בדיוק גרם לו להיות מריר עלי, מה בדיוק כאב לו- הוא פטר אותי ב"את סתם מדמיינת". 

עכשיו הבנתי. הבנתי מה הוא לא יכל להגיד לי.

אם הוא היה אומר משהו כמו "את עצמאית מדי" או "אני צריך שתזדקקי לי", אין ספק שהוא היה פותח תיבת פנדורה שהייתה מסיימת את הסיפור מוקדם הרבה יותר ובנימה הרבה יותר צורמת. אבל היום, במרחק ראוי מהחוויה הרגשית של אז, הסתכלתי עליו וספגתי פנימה את העצב הכנה שהיה בדבריו- והבנתי אותו. אני יודעת על מה הוא מדבר. אני יודעת שהוא אהב ואפילו די העריץ את העצמאות שלי, את העובדה שאני לא קוראת יותר מדי בדברים ולא מנפחת אותם מעבר לפרופורציה המתאימה... כל מה שיכולתי לחשוב זה... כמה דפוקה אני? איך יכול להיות שהגבר היחיד שאי פעם נגע בי באמת, היחיד שאי פעם התגעגעתי אליו וציפיתי לפגוש אותו שוב- הרגיש שאני בכלל לא צריכה אותו?

אין ספק שאני לא זקוקה לו, או לאף אחד אחר לצורך העניין, אבל כן הייתי צריכה אותו. כן רציתי להיות איתו- ואיכשהו זה לא המסר שהוא קיבל. אין ספק שיכולתי בלעדיו- אבל רציתי איתו- ואיכשהו הוא לא הרגיש את זה. כמה פגומה אני אם היחיד שהצליח לחדור את שיריון הקשקשים הקוצני שהצבתי בדרך אל הלב שלי- הרגיש לא אהוב. הרגיש מיותר.

לו היה זה סרט הוליוודי קיטשי ומבחיל, זה בדיוק הרגע בו הייתי מצהירה על אהבתי האינסופית אליו. הייתי משליכה עצמי בין זרועותיו ומתנצלת על התחושה ששידרתי לו שלא במודע. הייתי מבטיחה שמעתה והלאה אומר לו כל יום כמה נפלא הוא, כמה אני מתגעגעת אליו, כמה הגוף שלי כמה למגע שלו ובכלל- כמה נפלאים הם החיים עכשיו כשהוא בעולם. הוא היה זורק את הברבי החלולה הזו שלו, והיינו רוכבים אל השקיעה.

במציאות, חלף יותר מדי זמן, לא היה לנו סוס בסביבה, הייתי צריכה לרוץ לעבודה, הוא לא היה זורק את ברבי ואיזו שקיעה בכלל? השעה עוד לא הייתה 9 בבוקר. האמת היא שגם די נאלמתי דום. דבר שרבים לפניו (וגם הוא- לפרקים) ניסו לעשות ללא הצלחה יתרה... לא מצאתי מה לומר. חשבתי לומר לו שאני מצטערת שכך הוא הרגיש, ושזה היה מאוד לא נכון, אבל איך שלא הסתכלתי על זה- זה היה דבר אנוכי לעשות. זה היה גורם לי להרגיש טוב יותר, נכון... אבל בטח לא היה עוזר לו. בטח לא עכשיו.

"טוב. אני מאחרת לעבודה. ביי."

א' לא ידע לעולם איך בכיתי אז כמו ילדה. לי לא נותר אלא לפרגן לו. וזה כואב, וזה קשה, וזה די משמח אותי... כי כנראה שיש לי עוד תקווה, אם עדיין יכול לכאוב לי בגלל משהו שכמעט היה יכול להתכנות בלי כל סייג "אהבה". ועדיין, ולא כי הוא חסר לי, ולא כי כואב לי לראות אותו עם אחרת- אני מאחלת לו יותר ממנה. כן, מגיע לו מישהי שתצטרך אותו, מישהי שלא תוכל בלעדיו... אבל אני בטוחה שיש כאלה אי שם- שגם יודעות את לוח הכפל.

אולי זה המחסור בB12, אולי זה הנעליים שקרעו לי אתמול את הרגליים והכאב האיום שהן השאירו, אולי זה לראות אותו ואולי באמת כל העולם דפוק... אבל אני מרגישה די גדושה כרגע. די פגיעה ודי שבורת לב... או לפחות הכי קרוב לזה שאי פעם הרגשתי. אני רק רוצה להיכנס למיטה ולהיבלע בה עד מחר.

אה... לפחות בדרך הבייתה ראיתי משהו חמוד- כלב הגיע לכביש, עמד יפה במעבר החצייה וחיכה עד שכל הרכבים יעברו, הסתכל שמאלה וימינה- וחצה את הכביש בבטחה למופת. איזה קוצ'י.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

37 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת