00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

חברים מתגלים כש...

חברים מתגלים כש...

 

 

אתה זקוק להם.

אין אפס, זה ככה ושום דבר שננסה לעשות נגד העובדה הזו לא יעזור.

אז חברים וקוראים יקרים שלי , הרשו לי קודם כל לבשר לכם שאני בסדר.
צר לי שלא עשיתי זאת קודם, אבל לא היה לי מחשב.
כמה שעות לפני שנכנסתי לניתוח המחשב  (החדש ) שלי  הלך פאייפן ובזאת נחסמה כל אפשרות תקשורתית עבורי. 
למען האמת טוב שזה קרה כי התברר שהניתוק הזה בא לי בול בזמן, אבל לחלוטין בול.
אז תודה למי שמשך בחוטים וארגן לי את הקריסה הטכנית  והחופשה הוירטואלית הזו .
 זה מהדברים המרגיזים שהתגלו כטובים ביותר שקרו לי.
כנראה שמישהו למעלה באמת אוהב אותי כי מסתבר שהייתי צריכה שלא לראות כמה דברים (נכון, שמעתי עליהם, אבל כשרואים אותם זה כואב פי כמה), אז תודה למי שדאג שלא אראה... יש את האנשים האלו שרק מחכים שתיעלם (ולא חשובה הסיבה) כדי לצאת מהחורים  והמחילות שלהם על מנת להראות מי הם באמת, אז לאלו אני מתכוונת, וכן, אני תמיד מסתכלת על הצד החיובי וגם פה מצאתי פלוס מאוד גדול.

אז ככה, ביום חמישי השתחררתי סופית מהאשפוז.
הניתוח עבר טוב.
טוב, לא ממש טוב, כי כל מה שיכול היה להסתבך אכן הסתבך וההתאוששות שלי לא הייתה כמו שציפיתי  שתהיה, אבל הניתוח עצמו , מבחינה קלינית , כירורגית וטכנית עבר מצוין (זה מה שהרופאים אומרים). הייתי צריכה לעשות את זה קודם, אבל האיחור לא פגע בהצלחה במקרה הזה, אבל כן היו תסבוכות.
היה לי דימום פנימי שבעקבותיו צנח לי ההמוגלובין לרף מסוכן ולמרות כל מנות הדם שקיבלתי- לא התייצבתי וחוץ מזה חלק מהתפרים נפתחו והזדהמו ונוסף לכל נעשה לי בקע שהכאיב לי עד כדי כך שהתקמצנתי לנשום והסיטורציות היו בהתאם,  והסחרחורות והמצב הכללי הירוד גרמו לרופאים לאסור עליי לרדת וללכת ('אנחנו לא רוצים לראותך מרוחה על הריצפה, אז את לא זזה מהמיטה' וזה האט לגמרי את ההחלמה) ובקיצור- ס'אמק של החלמה.  התביישתי שאני כזו חננה וכל הזמן השוויתי את עצמי ל'אריאלה' של פעם וזה רק הצליח להוריד אותי יותר (בעיני עצמי) והרי תמיד ניצחתי בזכות הרוח החזקה שקיימת בי , אבל הפעם אני זו ששכחתי (או לא רציתי) לנשוף ולגרום לרוח הזו להתקיים.
בקיצור- הייתי מבואסת , נקודה .
כנראה שאני צריכה להבין שאני לא היחידה שמושכת פה בחוטים ואלמנט הגיל והמצב הבריאותי משפיע ואם קודם הייתי  סופר נינג'ה, אז היום אני אפילו לא 'ני', אבל גיליתי אנשים מקסימים שעמדו לצדי ולא ויתרו לא לי ולא עליי.
גם כשאמרתי שאני לא רוצה שיבואו לבקר, (כי אליי באים רק כשאני במיטבי) אז הם בכל זאת באו, והאמת? זה הרגיש טוב. כנראה שכל אחד צריך את החיבוק הזה וההוכחה שלמרות שיש כמה שמתעקשים להעציב ולפגוע , אז אלו שאוהבים ובאמת רוצים לשמח ולעודד הם רבים יותר. הרבה הרבה יותר, ובקטע הזה האיכות והכמות קובעים, אז תודה חברים.

אז אחרי  שבועיים וחצי  ללא מחשב כרגע קיבלתי אחד חלופי שישרת אותי בימים בהם עומלים כמה טכנאים מוכשרים על זה ששבק חיים בגין וירוס או משהו דומה .

האמת? אלו היו השבועיים וחצי הכי מזוויעים בחיי (ומי שמכיר אותי יודע שהיו לי לא מעט ימי איכסה בחיים, אבל אלו שזה עתה עברו היו איכסיים במיוחד).

אז מה היה לי כל כך קשה?

הכול היה קשה, ממש הכול, ואני לא מדוזה שנמסה מול קושי כזה או אחר, אבל הצירוף של הכול הצליח לדכדך אותי ואני לא יודעת איך מתנהגים בדכדוכיאדה שכזו, אז זה לכשעצמו  ריפה את ידיי והאט את חזרתי לעצמי.

זה התחיל בזה שלא היה לי זמן לנוח ולהכין את עצמי כיאות לניתוח וזאת כיוון שהראל, בני הפעוט (שאוטוטו יחגוג שנתיים) התאשפז כמה ימים לפניי ובעצם כל כולי הייתי איתו, שם, במחלקת הילדים בהדסה עין כרם.לרגע לא חשבתי על עצמי ועל מה שאני עתידה לעבור (מי בכלל היה יכול? הוא היה כזה מסכן , שם, במיטת הסורגים הצבעונית שבמחלקה). אין לי מושג מי חשב לצבוע את מיטות הברזל של הילדים בצבעי ילדות שמחים. אין צבע שיצליח להסתיר את הסבל  והכאב האיום של המחלקה הזו, אבל סחטיין על הניסיון....

אז כמו שאמרתי הראלי התאשפז לפניי והמשיך להיות מאושפז כשאני נותחתי  ועוד נשאר באשפוז גם אחרי שאני השתחררתי (לבקשתי, כדי שאוכל להיות איתו).

חשתי זוועה! עצם הידיעה שהוא, היפה הקטן והמתוק שלי מחובר למחטים וצינורות ואין לי מושג למה עוד גמרה לי את הלב והנשמה, והכי הכי הרס אותי שאסרו עליי להרים אותו, כי הרי אסור לי להרים אפילו 100 גרם, זה בגלל הבקע המסריח והחתך הגדול {הרופא החמוד שלי פחד להסתבך ולכן חתך ככל הבא לתער {32 סיכות נוצצות שקרעו לי את הצורה עם כל נשימה}.

כשקיטרתי לאימא שלי על אורך החתך וכמות הסיכות  היא אמרה לי :"מה את מתלוננת? בזמנו, בניתוח הכריתות הגדול אמרת לפרופסור ריבקינד שאת מבקשת שבניתוח הבא יחתוך לרוחב ולא שוב לאורך כדי שיהיה לך סמיילי , ועוד פירטת ואמרת שהציצים יהיו העיניים, הצלקת האינסופית היא האף ואת צריכה עכשיו את החיוך, אז כנראה שבקיסרי לא הסתפקת בחיוך עדין ורצית ממש חיוך, בדיוק כמו שיש לך כשאת מחייכת, כזה מכל הלב- אז הנה קיבלת. את תמיד מקבלת כל מה שאת מבקשת, אז אל תתלונני".    
כן, זה מה שמאמי דירסט אמרה,המתוקה,  וזה הצליח לסתום לי את הפה מהקיטוריאדה על הסיכות המזוינות האלו, כי באמת זה מה שאמרתי בזמנו, אני והפה שלי.... בחיים לא אלמד לסתום אותו.  למה אני לא מבקשת איזו זכייה בלוטו? טוב, זה בגלל שאני לא ממלאה לוטו וגם לא טוטו ואפילו לא חיש גד. בשביל מה למלא? אפילו בבינגו ב'ערב כיתה' בחיים לא זכיתי, אז בשביל מה למלא? לא חשוב , בכל מקרה רשמתי לעצמי לבקש דברים אחרים .

אז קיטרתי המון (למרות שכולם מסביבי אמרו שהייתי גיבורה, אבל איזו גיבורה ואיזה נעליים). בחיים לא קיטרתי כמו בימים האחרונים.    
 קודם, בניתוחים הקודמים, 'איי'  לא הייתי אומרת. הכול שמרתי בפנים , והפעם?  כל מי שהצליח לתפוס אותי בטלפון שמע שאני עייפה וכאובה.
 איזה חרא של משפט זה: 'עייפה וכאובה', צריך להוציא אותו אל מחוץ לחוק כי בעצם אמירתו חשים יותר עייפים ויותר כאובים.

לא חשוב....

אבל זהו, עבר, אני עכשיו בבית.  נכון, בלי משככי כאבים (כל עוד הייתי מאושפזת יכולתי לקבל דרך הוריד ו/או בזריקות את המשככים, אבל מרגע שיצאתי משם זה נגמר, אני הרי בלי קיבה ובקיבה מתפרקות התרופות ועושת את תפקידן , אז סבלתי והמשכתי להיות 'כאובה'.   
מאוד מאוד כאובה.
ועייפה.... איך שכחתי את הפאקינג עייפה.... (אין דבר יותר מעייף  מרחמים עצמיים...).

האמת היא שהכי קשה היה לי עם הראל. לחשוב שאני לא יכולה להחזיק את היצור הקטן והפגיע הזה... זה טירף אותי עד ש... הרמתי אותו וכוסאמק הבקע. ממילא הוא כואב, אז שיכאב יותר (והוא אכן כאב, החרא), אבל תוך שניות הכל נעלם. מהרגע שהוא הניח את ראשו על כתפיי שכחתי מהכול. רק רציתי שכל הכאב שלו יעבור אליי.
לו זה היה באמת אפשרי.... בכל פעם שאחד הילדים חולה, אני חושבת על זה:' לו רק זה  היה עובר אליי'....
בטוחני שזו מחשבה שעוברת בראש (ובנשמה) של כל הורה...



אבל כל זה נשאר מאחור, שנינו בבית, הוא בסדר (אנחנו מחכים לניתוח שלו בעוד כמה שבועות ואז הוא באמת יהיה לגמרי בסדר) וגם אני בסדר (בדרכי שלי, אבל בסדר).
מה שחשוב (נגיד) זה שירדתי חמישה קילוגרמים (עד עכשיו) . אז נכון שלא תכננתי לרדת אותם (מתתי על עצמי גם קודם), אבל אם זה כבר בא אז יאללה שיהיה לטובה. נתחיל לחסוך לבוטוקס...
התיאבון שלי הלך פאייפן, חזרתי לימים של פעם שבהם הייתי שוכחת לאכול ואם כבר אוכלת אז שובעת אחרי ביס וחצי וזה מבאס אותי לגמרי, אבל כולי תקווה שזה ישתנה ובקרוב מאוד, אבל בגדול הכל באמת בסדר.
אין כמו בבית .
לגמרי אין !

יש לי חברה שלי שאבא שלה מנהל חדר מיון באחד מבתי החולים המובילים בארץ וכשהיא באה לבקרני וראתה איך אני 
נראית ו(כמעט לא) נשמעת היא התקשרה אליו והוא שלח לי מרשם למדבקות מורפיום, אממה ב'מכבי' עשו בעיות לספק אותן והיא הגדילה לעשות ואמרה לי שהיא תביא לי אותן בעצמה, כי היא לא מסוגלת לראותני במצב הזה, אבל זה לקח עוד כמה שעות ואז הבנתי ש.... וואלה, התרגלתי לכאב. כן, אני התרגלתי ואני מסתדרת איתו וזה אומר שאני בדרך הנכונה.
השלב הזה שבו אתה הופך את הכאב למשהו רגיל הוא השלב שבו אתה באמת מתחיל להחלים (ואני הרי מכירה את כל השלבים....) אז אמרתי לה :'עזבי אהובתי, אני כבר בסדר' ובאיזשהו מקום הרגשתי שאני חוזרת לעצמי ואכן מאותו רגע הפסקתי להתנקנק על כל כאבונצ'יק (ולא שלא היו כאלו, אבל הפסקתי לתת להם מקום של כבוד) וגם כעת עדיין כואב (יש להודות) אבל יאללה... מאחורינו הצונאמי.
כמו שאמרתי : אין כמו בבית.

אני חייבת לומר תודה לכל אלו שהראו כמה שהם חברים.
לא אציין שמות, כל מי שהיה שם, איתי, פיזית, או וירטואלית- יודע.  
החל מהחבר'ה שהלכו (טסו) לתרום דם וכלה באלו שבאו פיזית ולא נתנו לי לשקוע במעמקי האיכסה שלי. 
אבל גם לכל אלו שטרחו להתקשר (מכל קצות תבל), לכתוב ולסמס ללא הרף ובמקביל גם להתקשר לבעלי ולאימא ולאחיות שלי (אין לי בכלל מושג איך הם הגעתם למספרים שלהם, אבל זה רק מראה שמי שרוצה באמת - מגיע), אז לכולכם תודה ענקית.
צר לי שלא עניתי, לא הייתי במצב צבירה מתאים, אבל אני יודעת על הכל. עודכנתי...


ועוד כמה מילים לכל  אלו שכתבו מכתבים: אני מנסה לקרוא את כל המכתבים המחבקים, במייל,  בתיבת המסרים של תפוז  ,בתיבה (ו)בקיר של הפייסבוק, ושלא נדבר על החבר'ה המדהימים שלי בפורום: 'עושים שוק',   והכמויות פשוט אסטרונומיות. ייקח לי שנה וחצי לקרוא ולענות, והאמת? אני בשוק, גם מהכמות וגם מהתוכן. בחיים לא חובקתי ונאהבתי ככה. אני עדיין בהלם. על אמת הלם.
כשהייתי שם, באשפוז, הרגשתי הכי לבד שבעולם. המחשבה שהתינוק שלי מאושפז בבניין שלידי ואני לא יכולה להיות לצידו הביאה אותי לתחושה של מסכנות אדירה (שהכי לא מתאימה לי, אבל הסה"כ  של הכול הביא אותי לתהום הנשייה המדכא הזה וזה מה שחשתי) והנה חזרתי הביתה וקיבלתי מחשב ונכנסתי לשנייה לראות מה הולך ו... טאדאם ! גיליתי שמכל עבר אני מוקפת בחום האנושי הכי משובח שיכול להיות, אז חברים וקוראים יקרים - תודה.
הלוואי והיו לי מילים אחרות (ויותר מדויקות) שיצליחו להביע את אשר בלבי, אבל ברגעים נרגשים שכאלו , כשהכול סוער בתוכי- הכל נעלם ונאלם לי, אז כמו שאמרתי: תודה. תחשבו לבד מה הייתי רוצה לומר לכל אחד ואחת מכם ועל הכל אומר אמן.
אני רק רוצה לומר לכם שהאהבה והאכפתיות והדאגה הזו חיממו את לבי ושמחוני מאוד. מאז שקראתי (רק קמצוץ קטן) מהמכתבים כבר לא כואב לי (ושוב- אני ללא משככי כאבים משום סוג), בקיצור- נראה לי שעליתי על סטארט אפ : משכך כאבים  נטול כימיקלים שהוא יותר טוב ממורפיום ופרקודן וטלואין ופטידין וקודאין ואקטיק ואפילו גראס ... שום חומר, חזק ונרקוטי ככל שיהיה לא דומה ולא מתקרב לאפקט של האהבה הזו שלכם, אז שוב, בפעם הלא יודעת כמה -תודה. אני מאוד מעריכה ומוקירה את כל מה שעשיתם עבורי. בחיים לא אשכח זאת.
אנסה בימים הקרובים לענות (אפילו אם בשלב ראשון רק בקצרה) לכל הכותבים. זה לא יהיה קל (מדובר במאות רבות של מכתבים ואני עדיין לא מרוכזת כבעבר, אבל גם זה יגיע , מן הסתם) אז סבלנות, אני אחת ואתם רבים. כל כך רבים (חמסה!!!), אבל אגיע לכולכם, בי נשבעתי.

וזהו.

שרק תהיו לי בריאים, שמרו על עצמכם, על ילדכם ועל יקירכם. אין חשוב מזה.

אני מברכת את כולכם בברכת : גשם של זהב (שהיא הברכה הכי טובה שאני מכירה) וכולי תפילה שתדעו רק טוב . מגיע לכם ובענק.

אוהבת אתכם, מודה לכם ו...אשוב בקרוב, אני מבטיחה.

אריאלה.


את התמונה של הראל צילמה יער

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

66 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת