00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

כימו

היום איריס התחילה את הטיפולים הכימותרפיים. סבב אלים של שישה טיפולים, כל טיפול פעם בשלושה שבועות. שלוש מילים: טקסוטר-קרבופלטין-הרצפטין. פרוטוקול תרופות שנחשב אגרסיבי אבל קצר.

אנחנו כאן, באשפוז יום אונקולוגי באיכילוב. המעלית עולה לקומה העשירית של מגדל האשפוז ונעצרת בכל קומה במחלה אחרת: "אשפוז יום אונקו-המטולוגי", "מחלקה אורטופדית-אונקולוגית" ועוד. בכל קומה יורדים החולים במחלה אחרת. אני ממשיך לקומה העשירית. חזרתי מדיון בית המשפט הסמוך לבית החולים.

יצאנו הבוקר מוקדם מהבית. הורדנו את דר בגן בשבע וחצי. איריס התקשתה להירדם בלילה, אולי בגלל הפחד מהכימותרפיה, אולי בגלל התרופה נגד בחילות שגורמת לנדודי שינה. אני התעוררתי כל פעם בלילה. מוזר. בבוקר שנינו היינו עצבניים, אולי מחוסר שינה, אולי מהלחץ. רבנו בבוקר והנסיעה לתל אביב היתה לחוצה.

כשמדברים על סרטן יש חוסר מודעות גדול בציבור. גם הרבה אמונות טפלות. עדיין כשדמות מפורסמת נפטרת מסרטן, אומרים בחדשות שהוא "מת ממחלה קשה". חס וחלילה לדבר על המחלה. עד היום כשביקרתי בבתי חולים, המחלקה האונקולוגית תמיד נראתה כמו איזה גיהנום שאסור להתקרב אליו. איריס עברה את הניתוח להסרת הגידול באוגוסט, אבל זה "כירורגי", "נקי", "סטרילי". לכימותרפיה יש דימוי של הדרך האחרונה, של קרחות וחולים סופניים כמו שרואים בסרטים.

באופן אבסורדי, אשפוז יום אונקולוגי באיכילוב הוא אחד המקומות היפים, המטופחים והאופטימיים ביותר באיכילוב. אחיות נעימות ותומכות, מלאכיות ממש. נשים מ"עזר מציון" מסתובבות כל הזמן עם עגלות עמוסות באוכל ושתיה. ממש מציקות - "מי רוצה לאכול? מי רוצה לשתות? יש שתיה חמה וקרה". כל חולה יושב בתא פרטי, מצופה בפלטות עץ מהודרות, פרקט על הרצפה. הכל נעשה בשקט ובעדינות, תוך תמיכה מלאה בחולים. אחרי המלחמות שלנו עם הכללית, פתאום למצוא מתקן רפואי שרק עוזר ותומך, זו הפתעה נעימה.

החולים יושבים על כורסאות, מחוברים לאינפוזיה. כל אחד עסוק בענייניו - טלויזיה, ספרים, עיתונים או סתם שיחה. מחכים שהעירוי יגמר ויפסיק לטפטף. זה סוג של בית שני לחולי סרטן, שמבלים כאן שעות על שעות.

הפחד מסרטן הוא דווקא מהדברים שנלווים לו: נשירת השיער, הבחילות, ההקאות. פחות מפחדים מהמחלה, יותר מזה שהשיער נושר. אתמול איריס לקחה את דר וסיפרה לה שהיא עומדת לקבל תרופות בבית החולים, וכנראה תהיה לה תספורת קצרה "כמו של אבא". דר אמרה "תהיה לך קרחת נוצצת" וצחקה. איריס השלימה עם זה שהשיער יתחיל לנשור בקרוב ואמרה לי "תכין את המכונה".  נו טוב, יהיו שני קרחים בבית.

השהייה כאן היא ארוכה, אבל המקום לא נראה ולא מתנהג כמו בית חולים, אלא יותר כמו איזה לובי של בית מלון עם פינות ישיבה. אם לא היו שקעים בקיר למסיכת חמצן, אי אפשר היה לחשוב שמדובר בבית חולים.

אז מתסבר שהשד לא כל כך נורא. איריס מקבלת את הכימותרפיה בימי חמישי, ובסוף השבוע היא אמורה לנוח בבית. מטופלים מדווחים על יומיים של עייפות והרגשה רעה, וחוזרים לעבוד בימי ראשון. איריס נשבעה שגם עם ארבע תגיע לעבודה, כי רק כך תהיה מסוגלת לשמור על שפיות. השגרה, מסתבר, היא סוג של שפיות. בינתיים היא משתעשעת עם עמוד האינפוזיה, וקוראת לו "בוא, חמודי, נלך לשירותים", תוך שהיא מפזמת את הפזמון הידוע "רק אני והטקסוטר שלי".

נקווה לטוב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת