00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חור בסדין

השידוך

 


אני יורדת במדרגות  ונכנסת לסלון. הסומק המוגזם שמרחתי בהתרגשות על פני זורח באי וודאות לעומת חוורונו הברור של הקיר אשר למולי. 

 

 

שם בסלון יושבים תלייני בשובה ונחת, זוג הורים מבוגרים וחביבים בגילאי השישים. היא עטויה במטפחת כהה מותזת וורדים ועוד פרחים בלתי ידועים לבוטניקה, הוא בחליפה שחורה ארוכה, נעליו משטחות באכזריות את הזמן, בום, בום, בום, בתיפוף איטי לקצב הילוכי הן מתנועעות. 

 

אני מתקרבת לשולחן בחליפתי הירוקה, החצאית הארוכה מיצרה את צעדי.

 

 

עוד לפני שהמוצץ שלי יצא לגמלאות כבר הייתי עטויה בשכבות בלתי סבירות של לבוש בימי הקיץ החמים, כמהה למלט את גופי הצנום מהן, ולעוט בהיפראקטיביות הידועה שלי לתוך בריכה ענקית של מים צוננים. 

 

 

כשהיינו הולכות לבריכה, שהייתה מחולקת לזמני פתיחה נפרדים של נשים וגברים, כבר היתה נשימתי מואצת עוד לפני שירדנו מהאוטובוס, לא יכלתי לעצור את עצמי ולהחזיק מעמד עד שאגיע למקום היעד שלי, וזה קרה לא רק בבריכה, אם כי התיאור אפייני בייחוד למקום זה. הרעש של הפטפטת הבריכתית מבחוץ יחד עם ריחם של אדי הכלור שהוכיחו לי שעוד מעט מגיעים, כמעט הטריפו עלי את דעתי. עד היום אני נזכרת בזה, זה קורה לי כשאני רוצה להגיע כבר למקום מסוים, אבל לעיתים הרבה פחות קרובות. 

 

 

זה היה אפיי, תמיד רצה קדימה, סקרנית עד מוות, מנסה הכל, רוצה לחוות כאן ועכשיו, כותבת ומציירת, קוראת וצוחקת כאילו אין מחר. 

והם לא אהבו את השיטה הזו, חנטו אותי בבגדים ארוכים וביריעה ארוכה ומפרכת של מצוות ותפילות. הרעה הייתי,

 

הציורים שלך לא יהודיים!!! קראה המורה בחלחלה לנוכח בנות הכתה כשהביטה במחברת האיורים שלי שכללה דמויות עליזות וארוכות אף עד למאד. 

 

 "אינך יכולה לאייר את עיתון בית הספר." היא פסקה בצדקנות והעבירה את התפקיד לבתו הזנוחה של השמש, אשר מדמותיותיה המצוירות בחיוורון כמעט ניתן היה לשמוע בפועל את מלמולי הפסוקים שהגו.

 

 

 וכך הפך העלון של בית הספר לעוד מקבץ משמים על סיפורי צדקה וחסד, שהצטיינו, כל סיפור בדרכו, במזוכיזם חסר מטרה, בהגיון מעוות, ובילדים קטנים ותמים שמוותרים על סוכריה שאיננה מזיקה למען העולם הבא הדמיוני שלהם.

כמובן שתיזת הבסיס התפתחה עם הגיל של קוראי העתון למימדים דרמטיים ומשכנעים, הבנויים על מימרות יהודיות עתיקות וספרי מופת, אך ניתן לומד בפה מלא שזהו הרעיון הגולמי. מה צר! 

 

                            * * *

 

 

 

כשהייתי ילדה קטנה קטנה אכלתי כנף של עוף בארוחת הצהריים, ואז, כמה איום, גיליתי בארון חבילת שוקולד חלבי משובח.

ואולי ככה יתחיל כל הסיפור. 

ירדתי לחצר, טיפסתי על עץ גבוה וחיסלתי את כל החבילה. ואז ירדתי מהעץ, כשהשוקולד מקרטע בבטני, נצמד ונלפת ונוזל בסמיכות על המצפון שלי, שהוא, כידוע, קרוב מאד לקיבה. 

כשהלכתי לישון התהפכתי על משכבי ולא נרדמתי. זכר השוקולד החלבי שאכלתי אחרי ארוחה בשרית מבלי לחכות שש שעות הכה בי במלוא עוזו.

 

שבועיים תמימים התייסרתי בתוך תוכי מן המעשה הנורא, וקנאתי קשות בכל הילדות הקטנות והתמימות שהיו איתי בגן, הצדיקות הקטנות והטהורות שאף אחת מהן לא קיללה את גופה לעד עם החטא הנורא והדביק מעט. 

 

 

וככה גדלתי, חצויה, מעוותת, מתייסרת אך יוצרת וחיה עד לעומק במקביל, מינון בלתי נכון של אסור ומותר, כל מה שהיה בי, וכל מה שיכלתי לתת, נגד ניגוד גמור את החינוך, את המערכת, את העקרונות ואת אורח החיים שסביב.

 

 התאמצתי מאד להיות מי שאני לא, וניסיתי להיצמד לדגם אותו התוו לי הורי: בת-השמש החייכנית שציירה במקומי, ילדה, ולאחר מכן נערה, נטולת כל תבלין, חיוורת ובעלת עיניים ירוקות וחסרות הבעה, שעמדה והתנדנדה בתפילה זמן ארוך, למדה אחרי צהריים למבחנים כשהיא משננת מליון פעמים חומר לימודי לעוס וטחון. מחברותיה תמיד כתובות בכתב רפה ומסודר, קריאות ונעימות לדפדוף, בלי שום שיר עולץ ומיותר בשוליים, בלי שום ציור של המורות וציטוטים מצחיקים עד דמעות מפיהן, בלי מספרי טלפון ורשימות של תכניות לאחר הצהריים.

 

 

 שיער הקרשים החום שלה היה מסודר תמיד בזנב סוס עבה, וכמותו שיער הרגליים שבלט באורכו המיוחד מבעד לגרבי הניילון החומים והעבים אותם מתחה באדיקות על שוקיה כל בוקר בטרם קמה מן המיטה, מחשש שתפגם צניעותה האינסופית, המייחדת אותה ואת כל בנות ישראל משאר אומות העולם. 

 

 

 

אצלנו, כל מורה בתורה דברה על נושא הצניעות לא מעט:

"מה הקדוש ברוך הוא מבקש מאתנו?? היי אשה צנועה!!!" היא זעקה ומתחה את חולצתה המכוערת והכהה כלפי מטה, מעל הריונה החד שנתי שהופיע בקביעות של חתול עזוב בדלת המטבח. 

"היי אשה צנועה!" הדהד קולה הגברי בכתה, כשעמדה בחוסר חן על הקתדרה וידיה המתפוררות מאקונומיקה עלו בסגפנות, והתוו חזרה למקומו אניץ של שיער מלאכותי שבצבץ מתוך המטפחת שלה, מתוך נסיון לביים פוני. 

 

 לא כך רציתי להיראות ולהישמע, אמנם לא התנגדתי לצניעות, אך בצורה שבה דובר על זה נותר מעט מאד הגיון שיריץ בעקבותיו ילדה מתבגרת שחלק גדול מעולמה כלל ביגוד אפנתי ואיפור עיניים גנוב. 

 

 

הייתי אחרת, יצרית יותר, בוחנת לעומק, אוהבת את הקסם המטורף שבטבע, שברגשות, שבדמיון ובאהבה, והייתי הילדה הכי רעה בעולם. והרגשתי הילדה הכי רעה בעולם, ולכן השתדלתי להיות טובה, ומשכתי מעל ראשי בהשלמה את החולצה עם הכפתורים שאמורה להירכס עד כדי חנק, את החצאית עם הבטנה החמה, את החליפה ואת הגרביונים, שאותם כמובן גרבתי מלמטה ולא מעל ראשי. עטיתי בחגיגיות את נעלי העקב ועמדתי נבהלת למול המראה.

 

 

בת 18 אני. עוד לא הספקתי לעשות כלום, כל ימי הייתי חנוטה לתפארה בכסא החמישי בטור האמצעי של הכתה, מנסה ללא הצלחה להתחבר למקצוע ההוראה המשמים עד מוות, שאותו למדו כולן. 

 

 

נכנסתי לסלון, חוורת ושוקטת. מדדו אותי עיניהם של הורי החתן ואמרו כי טוב. 

 

"עכשיו", לחשש אבי בהתרגשות, " יגיע לכאן גם הבחור, ההוא שספרנו לך עליו. קוראים לו מוישה-יענקל הגויילם (זה בערך צליל השם של רב בחורי הישיבות המכונים בלשון הקודש), הוא בחור מצוין ומתמיד גדול!"

 הוא הוליך אותי בחגיגיות לחדר פנימי, ואחרי נכנס בבושה נער אדום לחיים, שמנמן ותוהה, שחור בגדים, פרצופו רצוף זקן.

מדדתי אותו בפאניקה. מעודי לא דברתי עם בחור! שאיננו בן משפחה! בחור שמעולם לא ראיתי וקיויתי לעולם גם לא לראות!

 

הדלת נסגרה מאחורינו, עיניו היו תקועות ברצפה, הרגשתי כל אבר בגופי, כולל הכבד והטחול, ובתוך תוכי ידעתי שהייתי נותנת הכל כדי להיות עכשיו בתקופת בית שני ולהלחם בהורדוס. 

 

 

 

 *  *  *       

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מקודשת לו אלא אם צויין אחרת