00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חור בסדין

גומיות

דבורה אוהבת ללוש את הבצק דווקא עם הידיים.

אלף פעמים אמרה לה טובי הבת שלה, שהיא מרחמת באופן אישי על הבלנדר שבור הלב, שניצב על המדף הקטן הירוק. גם דבורה מרגישה את זה כאשר היא מתקרבת למשטח השיש עם קערת הבצק הענקית מחובקת לתוך בטנה, והיא מבריחה מתודעתה את מבטו המתחנן כשל גור חתולים. כשהיא מסירה את המגבת המשובצת מעם הקערה ותוחבת את ידיה המשתוקקות לתוכה, היא יודעת שהוא כבר נסוג לצל, יודע שלא היא האשה שתאסוף אותו בזרועותיה, ותציע לו קערית חלב ללוק, או קערת בצק ללוש

אין בה, בדבורה, רע כלשהו. זה רק סוג של תובענות עיקשת המציגה את המונח "תוצרת בית" כיומרה של שימוש שיא בידיים, והפחתת התיעוש עד לרמה מינימלית. וזה מה שמדהים במאפים של דבורה. משהו בהם מאד אמיתי. שושני השמרים שלה עשויות להכיל לעיתים מן נקבוביות נפוחות בתוך הבצק, אשר בתוכן נכלא לו קמח שלא התערבב היטב לפני האפיה עם שאר המרכיבים, וזה יוצר כעין פצפוץ קטן בפה, כשהשיניים מגלות את המרקם הלא אחיד והמשכר, ולפעמים דווקא עובדה זו היא שמוסיפה את עיקר הטעם לחוויה. חווית החושים המענגת שהמאפים של דבורה מעניקים לציבור.

עוד כשהיתה דבורה עלמה דקיקה, עת באה בברית הנישואים עם בחור ישיבה רציני, כבר יצא לה שם של אופה בחסד עליון. היא לעולם לא תודה בכך, אך אפילו ביום חתונתה, עת הגיע החתן לכסותה בהינומה טרם החופה, אפילו אז היו מעייניה נתונים למאפים שתכין מחר לארוחת הבוקר המשותפת הראשונה שלהם, הרבה יותר מלבעל הוושט עצמו, אותו ראתה אך פעם אחת בפגישה היחידה טרם נישואיה. זו היתה הסיבה לכך שהיא גם לא זכרה במדויק את תווי פניו אחד לאחד, אם כי יש להניח שבמבדק זכרון בסיסי היתה מצליחה לשער בהצלחה אי אלו מהם, ואולי אף לשבץ אותם במקומות המתאימים על המסך.

ברגע בו נכנסה דבורה לביתה החדש, עוד לפני שהסירה את שמלתה הלבנה, היא פתחה לרווחה את כל חלונות הבית, הדליקה את התנור החדש, ולשה מהר שלוש צמות ארוכות, דקיקות ומסוכרות, של עוגיות שומשום וסילאן. בעלה הטרי אשר חש בעובדה שאיננו רצוי ברגעים אלו, פנה לסלון ועיין בכובד ראש בספרי הלכה שונים, בעוד הריח מתפשט ובא בכל הבית, מסמן שבילי טריטוריה קסומים בחדרים ואף מלקק ברכות את התקרה. הריח לא עזב אותו גם בעת שהחליף את הפראק המהודר שלו בחלוק בית יותר כביס, גם כאשר התיר למי הברז להתאסף בעדינות סביב הכיור, בעוד הוא מרענן את פניו ואת שפמו ואת פיאותיו, ואף כששימש את מיטתו.

בבוקר קמה דבורה כאילו כלום לא היה. דחתה בעדינות את העוגות והמאפים של השכנות, אשר שלחו יחד עמם את איחוליהן הלבביים לזוג הטרי שבא להשתכן בבנין, ופנתה לארונות הלבנים החדשים.

הררים של קמח קרטעו ובאו אט אט לתוך הרזומה של דבורה, עם מלאי של שמן שקדים, אלף הין של יינות וחומץ, בריכות סוכר, והיא אף לא הסתפקה בקורט מלח. בלנדרים נבוכים הלכו ובאו, שכנות חטטניות טעמו פה ושם פרוסות עוגה, והציצו בחשאי לספריה המרובבים, כדי לקלוט עוד מסר מופלא ממטבחה הסודי. וכך הפכה דבורה למלכת השמחות של השכונה. שלוש הצמות הדקיקות שחנכו את תנורה התפשטו עם הזמן לכדי מפלצת ענקית, עטורת ידיים ורגליים, בטנה מחמדים וכולה ממתקים, שיניה כעדר בצקים שעלו מן הגלבוע, עיניה בריכות שמן, כפלח המלית רקתה מבעד לצמתה, שני שדיה כשתי חלות, וכעוגת קומות צווארה הבנוי לתלפיות

העסק הקטן של דבורה גדל ושגשג, אברכים זריזים וקטני קומה נהגו לחלות את פניה  בבקרי שישי ובפיהם תחינה לשלושים לחמניות ועשר קערות של תפזורת מאפים בשביל אירוע פתאומי של "שולעם זוכער". נעליהן של מחותנות עבות בשר ליחכו את מפתנה בבואן להזמין עוגות שוקולד מעוטרות עבור חגיגות האירוסין של ילדיהן, ובעלי "קיטרינג" חדי לשון בחרו אצלה מתוקים לבופה שלפני החופה.

לא פלא שבאותן שנים נדברה דבורה עם ערבי שכוח אל ובלתי חוקי, שניקה בפרוטות את חדר המדרגות בבית המשותף בו דרה, וכבר למחרת היום הוא הביא זוג חברים, כדי להגשים עבורה את הפנטזיה הרטובה שלה.

במקום לקרא תיאור מלבב על אורגיה עם ערבים, ישמעו קוראי הנאמנים הלמות פטישים ודפיקות לומים, ויבינו שכבר אין קיר במקום שבו היה אחד קודם.

באותו לילה גדל מטבחה של דבורה באופן רשמי, תנור פלדה מזוגג ומחוסם הוצב במרכזו, משטחי עבודה נוספים נוצרו, מתלים מאורכים עיטרו את הקירות, ומהם השתלשלו כפות ומצקות ותרוודים ומזלגות ומרחשות ועוד ועוד.

****

היה זה ערב יום ההולדת של דבורה. חמישים שנים כבר מאחוריה, ומתוכם שלושים ושתיים שנות נישואים. מטבחה של דבורה כבר היה ריק מהמון, מלבד הכלה הבודדה והחיוורת שהגיעה כדי לקחת ארגזי מאפים לקראת ה"ווארט" שלה באותו לילה, אותה חגיגה הנערכת לאחר ששידוך נסגר, בדרך כלל מיד לאחר הפגישה עם החתן המיועד.

דבורה הביטה בה, בפניה החורות ובידיה הקטנות אשר לא עזרו לה להתמודד עם המרובעות החלקלקה של תבנית הקרטון, ובגוף הצנום, העטוי חגיגית בשמלה שחורה וקטנה.

"ככה היתי נראית", היא חשבה לעצמה, ונתהרהרה נוגות עד שכחכוח קל לצידה הזכיר לה את המזלף המטפטף שבידיה, אשר הספיק באותן שניות לעטר את המרצפות ביצירה סבוכה ומפותלת למדי של שוקולד.

"פתאום נזכרתי בעצמי, כשהייתי בגיל שלך", היא סחה לאותה בחורה, שבליבה כבר קראה לה "המיועדת", כמו שקוראים לבחורה בשידוכים. היה לה פרצוף של מיועדת, והוויה של מיועדת, והיא היתה כל כך מתאימה לסיטואציה של עמידה נבוכה בסלון עתיק, תחת עציץ פארות ענק, כשכל הדודות מנטפות סביבה רירין ותשבחות, והנה הנה כבר עולץ לו החתן הטרי בחדר השני. ובום, נשברת לה צלחת או כוס, דבורה כבר לא זכרה איך זה עובד, ואז הכל נגמר, נהיה חושך.

"מה זה המחשבות האלו?", כיהתה דבורה בעצמה

"הקופסה האחרונה מוכנה עוד שניה", אמרה בקול למיועדת חסרת האונים, וזו, הלבינה בפתע כאותו הקמח שעמד בחיוך לבן ליד הדלפק

"את רוצה כוס מים? הו, אללי, הידיים שלך רועדות, את נופלת, בטח שאת רוצה כוס מים! אויה, קחי קחי לך כוס מים ותשתי אותה עד תומה. את רוצה אולי עוד כוס מים?"

"אני כבר בסדר", מחתה חלושות זו שהיתה המיועדת, לפני שהפכה לתלולית שחורה וקטנה על הרצפה

"ועכשיו אעזור לך לקום", אמרה דבורה בנמרצות

"אולי תתני לי עוד כמה דקות?" בקשה המיועדת בעיניים ספק של גדי מפוחד, ספק של עובר המציץ באכזבה לעולם מתוך המסך של הסקירת מערכות

דבורה התיישבה לידה על הרצפה, הבזקים מטושטשים מן העבר כפו עליה להתבונן בהם בחדות מרושעת. דבורה עם השיער הקצר והפוני הצהוב, שיצאה מהחדר אחרי הפגישה עם שלמה, ואז כולם כולם התנפלו עליה בנשיקות וחיבוקים וקריאות מזל טוב, דבורה הקטנה והתמה שכל כך פחדה להתחתן, שהיתה בטוחה שאף אחד לא יאהב אותה, שנתנה את כל כולה, את ליבה ואת נשמתה לכולם, שאפתה ומילאה ורידדה ומשחה, באטרף של אשה מושלמת, שהביטה בעינים שמחות במאפים המתכלים בפיהם ואז בליבם של כולם, שמרב מעש היא שכחה בכח את הילדה עם השיער הקצר, אותה ילדה שפחדה פחד מוות מהאיש שלקח אותה אליו הביתה, ולא עזרה כמות השנים אשר בלתה במחיצתו, ולא עזרו תודותיו לה ותשבחותיו למאפיה הרבים, בשבילה הוא תמיד היה ונשאר האיש הזר והרחוק שלא הכירה אותו אף פעם, שבא לגור אתה ולקח כל חלק מהנשמה שלה. רק במטבח הוא לא אהב להיות.

 

"אל תעשי את זה שוב", היא אמרה למיועדת בליבה

"שיהיה לך המון המון מזל טוב", היא אמרה בקולניות והושיטה למיועדת את התבנית האחרונה, מלווה אותה בעיניה עד לטווח שבו דלת המעלית סגרה עליה כגרדום בהתהוות

***

זה ערב יום ההולדת ה 50 של דבורה. עוד מעט יבוא שלמה עם המתנה הנצחית שלו. ספר בישול כלשהו. שלושים ושניים ספרים כאלו יש לה לדבורה. כשכל פעם היא שואלת את עצמה בשקט מה הטעם, ובאותה נשימה מנסה לסנגר עליו, יכול להיות שהוא לא יודע שבישול ואפיה הנם תחומים שונים בתוך המטבח, ולכן כוונתו היא לטובה, ומכאן ייתכן כי הוא מנסה להתאמץ ולשמח אותה בדבר היחיד שהוא משיג בשכלו, אשר אותו היא אוהבת, מתוך המציאות המוכרת לו: משהו מתחום המטבח.

היא מביטה במראה, צמוקת לחיים. חוטים של פתשן מבצבצים ממטפחתה, שולי סודרה עקוצים בלכלוכי בצק שנתקשחו, אמרת חלוקה מסוללת בשאריות ביצים, ידיה הלשות מנוקדות בבהרות, בכיס החלוק בליטה מוזרה. חפיסה של כדורי שינה, מגולגלת ומהודקת באינספור גומיות.

אולי היום, ואולי מחר, הן התקווה שלה כבר שלושים שנים.

דלת הבית נפתחת בחריקה. בטח שלמה מגיע. היא כבר רואה בדמיונה חבילה מלבנית וקשה, עטיפה שחורה עם פסים אדומים, ומזל טוב וכמה זה נפלא ולא היית צריך ותודה רבה ואני הולך לתפילת מעריב

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מקודשת לו אלא אם צויין אחרת