00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

שוב ?

שוב ?

-שלום דוקטור, למה קראת לי 'דחוף דחוף'? 

- תראי, גברת פיקסלר, הגיעו תוצאות הבדיקות ויש לך שם חגיגה.

- חגיגה זה יופי, דוק. אני אוהבת חגיגות.

- את מבינה שאני לא צוחק?

- נו, פ'סדר, מה הסיפור?

-ניתוח.

-מה חדש? אולי תרגש אותי ? נסה אולי לחדש משהו ?

- הפעם אנחנו מורידים.

-גם זה לא חדש, אמרתי שתרגש ...

-זה צריך להיות דחוף.

- כמה דחוף?

-  מיידי.

אבל אני עסוקה .

-גם אני, ותאמיני לי שאת  תיק שאף אחד לא בדיוק רוצה להתעסק איתו.

-אז מה עושים?

-עושים ומהר.

-טוב, דוק.

- זה לא בדיוק טוב, צריך להתכונן לניתוח הזה טוב טוב.

-וזה אומר מה בדיוק?

- צריך לארגן את כל הצוות לרבות כל הצוות המיתולוגי שלך.

-הבנתי, הם דווקא ישמחו.

-אני לא בטוח.

-הם כן, סמוך עליי.

-אם הייתי צריך לסמוך עלייך.... פה כבר לא שמעתי את ההמשך כי יצאתי מהחדר (היה לי טלפון והוא היה חשוב יותר מהירידות של הדוק).


אז בעוד שבועיים אני נכנסת לניתוח (זה ה'במיידי' של הדוק, בהתחשב בכל ההכנות שהוא דורש).

 האיבר השביעי שיוצא מגופי והולך להצטרף לששת חבריו שכבר נמצאים על המדף באבו כביר הוא הרחם.

פעם אמרתי למישהו  שבסוף אהיה אישה עם לב.  אז, זה היה בצחוק, אבל זה מסתמן כהולך להיות נכון...

אז זהו, כורתים עוד איבר.

ואיך אני עם זה? בסדר,  מינוס פלוס..

הייתי בטוחה שאני לגמרי אחרי כל הבלגן וזה די בא לי בהפוכה . אשקר אם אומר שלא היה לי רגע (או שניים...) של באסה, כי זה יהיה שקר , באמת חשבתי שאני אחרי כל הבלגנים , אבל מהר אספתי את עצמי כי כדי לצאת למלחמה צריך להיות חזקים ולא "מושיים".
וכשאהיה "אחרי"- ארשה לעצמי להישבר. עכשיו אני חזקה, גם אם זה קצת פסיאודו.

החיים הם דבר מוזר.
לגמרי מוזר.

יש פעמים שאתה בטוח שאתה הוא זה שמושך בחוטים , אבל ברגע אחד הכל מתהפך והכול יוצא לך משליטה.

זה בערך מה שקורה לי עכשיו.

ב-14 השנים האחרונות אני חיה במציאות כאוטית של מחלה. היא באה בצורות שונות , אבל מחלה היא מחלה היא מחלה. אין זה משנה היכן ואיך היא תוקפת, מחלה היא דבר שמחייב אותך 'לשנות מסלול מחדש' ולפעול בהתאם.

לאחרונה חשבתי שזהו, סיימתי עם מסכת המחלות שלי לגלגול הזה, אבל זהו, שלא, כי עכשיו יש לי שם 'חגיגה'.

אבל טוב שלפחות זה שם.

אני חושבת שיש פה משהו סימבולי.

את הסרטן הראשון שלי התחלתי בצוואר הרחם. אני מאמינה (רוצה להאמין) שכדי לגמור אחת ולתמיד את הנושא הזה (הסרטן) אני חייבת לחזור למקום שממנו (שבו) הכל התחיל. ממש כמו שפושע חוזר לזירת הפשע.   
 ולמה? כדי לסגור מעגל.
גם אם זה באופן סימבולי וגם אם אני כותבת את זה כאן כדי לשכנע את עצמי, כי אולי אם אסגור את הפרק (הספציפי) הזה אז כנראה שסיימתי את פרק השרימפס בחיי. ולמה 'כנראה'? כי אני מציאותית, לצערי, כי  מזמן הייתי בטוחה שכבר סיימתי והנה התברר שלא סיימתי, אז אני חייבת להוסיף את ה'כנראה'.

אז זהו, אני חייבת לסגור מעגל ואני חייבת להוריד את הרחם ואת כל האינסטרומנטים שנלווים אליה, לרחם הרקובה הזו שרק עושה לי צרות מהרגע שהיא כבר לא שימושית לי יותר , ואני מצטערת שלא הורידו לי אותה בלידה הקיסרית ו...אני כועסת. כן, אני מאוד כועסת שזה חזר ואני כועסת שלא הורידו אותה אז, כי אין לי זמן עכשיו לניתוח, ויש לי המון תוכניות עכשיו על הפרק, אבל זה טוב שזה בא עכשיו, כי כשאני כל כך עסוקה לא יהיה לי זמן להיות ממש חולה אמיתית ו...זה מצוין ! זה בא לי בול בזמן, למרות שאני חושבת שלא, כי אף פעם אין זמן מתאים לכזה ניתוח מסריח, אז... יופי, אני שמחה על זה ויאללה, נעבור את זה כמו שאני יודעת לעבור ניתוחים ונגמור עניין.

אני פסיכית, אה?

בטוח שכן, אבל מזל שאני כזו, אחרת לא הייתי יוצאת מכל הסמטוחה הזו עם ידי על העליונה....

אבל רגע, ... מה יהיה על האוכל?

אני שונאת אוכל של בית חולים !

כן, אני ממש שונאת !

אז מה יהיה?

יהיה בסדר, אני אעשה טייק אוויי מסאקורה של בועז, סושי זה הכי טוב לאחרי ניתוחים, ככה שמעתי פעם (זה קל לעיכול, באמת ככה שמעתי), אז זהו, אני מוכנה לניתוח, והכל בסדר.

נגיד....


התמונה לקוחה מכאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

105 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת