00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

כשפולין הפכה למרוקו

כלת השמחה ואני. 13.10.10

 

שירלי שאלה אותי בלילה, דקה אחרי שנגמר טקס ה"חינה" שלה, אם אני ב"הלם תרבותי". עניתי לה בו במקום שאני מאד נהנית, מתרגשת וממש אבל ממש מרגישה חלק.. המוסיקה היתה חזקה מידי, אז אני לא בטוחה אם שמעה. אז בכל מקרה ויתר בטחון, דאגתי לשתף אותה בזה שוב, במועד מאוחר יותר ושקט. בעיקר שקט.

 

אמצע הלילה. השעה היתה 1:30. התישבתי על המיטה אחרי מקלחת ארוכה שהגנבתי באישון לילה בזמן שכל השאר כבר ספרו מאות כבשים, כדי לשטוף ממני את הזיעה ביחד עם ריח הסיגריות שנספג לי בבגדים וטשטש כל הרעננות. הפיזית, רק הפיזית. את הנפש משהו אחר העסיק...

 

השמחה הזו של תחושת הביחד, למרות שלא הכרתי אף אחד אחר סביבי מלבד המשפחה המצומצמת שלה, היא משהו שאני לא חושב שהכרתי עד היום. לפחות לא ככה, בכזו חופשיות מהירה וישירה. אני מכירה את זה אחרת, שקט יותר ומאופק, גם בשיאי ההתרגשות, ולא חסרים כאלה. אולי זה אותו הפיזמון שחזר על עצמו שוב ושוב, כל פעם בקצב וסדר אחר שסחף את כולם בריקודים מאולתרים ומחיאות כפיים מפוזרות. ואותי, כן גם אותי. אי אפשר היה להשאר אדישים. הצבעים העזים שמתפשטים ומתחלפים ומתמזגים עם רצף הקולות החזקים שנשמעים ומעוררים. החיוכים האינסופיים, והחיבוקים - גם מאלה שאין מושג מי הם עד הרגע שאחרי. האהבה נשבה שם בין הכתלים, נדמה היה שהדביקה את כולם במעין "High" טבעי ונינוח. אופוריה. והמוסיקה... אותה מוסיקה שהתנגנה ברקע ללא הפסקה, שכולם בלי יוצא דופן שרו לצליליה בשפה שאני לא בטוחה בזהותה ובטח שלא ניסיתי לשיר או לקלוט את מילותיה.. אבל נסחפתי אחריה. בשתיקה.. הכל הפך למערבולת של כל-כך הרבה חום שעלה במעלה הגוף, מכפות הרגליים הקלילות אל הלחיים הסמוקות, עטף ושאב לתוכו. זה לא משהו שניתן להתחמק או להתעלם ממנו. לא אני לפחות. לא שם. לא עם אנשים עטופי אור ושמחה ואהבה כמו זו.

ברגעים מסויימים אפשר היה להרגיש כמו בד משי צבעוני שיורד ועוטף את כולם. כל-כך ביחד ועם זאת כל אחד לעצמו, שקט ומבקש את שרצתה נפשו. אני לפחות הרגשתי את זה, ואני יודעת למה אני ייחלתי באותם רגעים כשהיא על גג העולם. יש שם קסם שקשה לי לבטא ולהסביר במילים. זו כמו מעין התגלות מחודשת של עצמך מול המוני אנשים אבל שלך. לבדך.

הם שמחים. הם ידעו לחגוג ולסחוף איתם את כל מי שהיה בסביבתם עד שאי אפשר להרגיש "לא קשור" או תלוש מהם. אני חלק מהם. אני שם. הם יודעים לעשות את זה תמיד. ה"משפחתיוּת" שלהם נראית לעין פי ארבע לפחות ממה שאני ראיתי עד היום, גם במשפחה המורחבת שלי. הם מורחים את ה"דבק" המשפחתי הזה על כל מי שרק מוכן, פתוח ויכול לקבל ולהכיל אותו. אני יודעת שאני נדבקתי. והם מקבלים אל חיקם בחיבוק את כל מי שרק רוצה. 

ואני? אני בכלל אשכנזיה. משני הכיוונים ובכל המובנים. יהיו כאלה שיאמרו שגם האופי שלי צועק "פוֹלַנְיָה שלום!", אבל אני מעדיפה לחשוב שזה לא עד כדי כך בולט. או שלפחות זה לא כל הזמן.  ולא שזה רע להיות, כן? אני חלילה לא מתביישת בשום דבר בהיותי בת לשני הורי, אנשים מופלאים שבאו ממשפחות נהדרות. אולי זה בכלל עניין של אופי וכל משפחה והדרך שלה לחגיגות בלי קשר לעדה, אבל כן, מרגיש לי שיש משהו קצת מפוספס בחגיגות ושמחות מהסוג "אצלנו" שמצטיירות בעיני כהרבה יותר מיוחדות "אצלם". יותר משוחררות, יותר מחבקות ובלי לחשוב יותר מידי.

למען הגילוי הנאות, אולי אני אפילו קצת מקנאה. (ואפילו אעז ואומר בחצי צחוק ש.. אני רוצה גם!)

 

קטנה מצחיקה לסיום: בסוף הערב אמרתי לשירלי ולאמה, שאני רוצה לאמץ אותם בתור משפחה. אמא שלה חיבקה אותי וצחקה ואחר-כך שאלה אותי אם להוסיף אותי כבר בתעודת הזהות כעוד בת, והבטיחה שכשאני אתחתן, היא תעשה לי גם חינה כזו... הכל נאמר בצחוק, אבל השמחה המרוקאית שלהם היא באמת מצווה. והיא הצליחה להפוך את הפולניה שלום שבי למרוקו, גם אם רק לערב אחד של כמה שעות בודדות...

עכשיו רק חסר שאתחיל ב"קולולולולולו".. אבל לא. טוב אולי רק אולי.. בחתונה בשבוע הבא אשקול להצטרף גם ולו לרגע..

(אגב, מתי הגעתי לגיל "עונת החתונות" בלי ששמתי לב? אומרים לי שמעכשיו זה רק מתרבה... ובאיזה שהוא שלב, אפילו מדבק)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

36 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת