00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

הפעם הראשונה שלי

17/10/2010

זה היה בגיל 11.

גיל מוקדם לכל הדיעות, אני יודעת. אבל איך אומרים, כשהתלמיד מוכן המורה מגיע? אז כנראה שהייתי מוכנה. לפחות ככה חשבתי, או יותר נכון- בכלל לא חשבתי.

נכון ש"המבוגרים" תמיד דיברו על זה בקונוטציה שלילית כדבר רע ומשחית, אבל זה תמיד נשמע לי כמו פטפטת צדקנית של בלה בלה בלה - אנחנו טובים יותר ממך - בלה בלה בלה - אנחנו מבינים יותר ממך - בלה בלה בלה - אנחנו מסוגלים יותר ממך.

ומצד שני, דעות צעירות יותר, הרפתקניות יותר, מתארות את זה כאחת החוויות הארציות החזקות ביותר שניתנו לבני האדם כדי לחוש במשך חייהם. שמעתי על פיצוצים, שמעתי על צבעים, שמעתי על שכרון חושים ושמעתי על תחושת משמעות.

אבל שום דבר לא יכול להכין ילדה בת 11 לתחושה האמיתית. לכאב הכרוך בעניין, לבושה בדיעבד. רק ברגע כתיבת שורות אלו אני פתאום מבינה- אולי זה המקור להתנזרות היחסית שלי מכל העניין? תמיד חשבתי שאני סתם עוף מוזר, אבל אולי מדובר בטראומה אמיתית שהזכרון הגופני שלי הטמיע טוב טוב? 

אה, כן- זה אפילו היה יותר חזק... כי זה קרה באירוע משפחתי.

הייתה זו שבת חתן של הצד התימני במשפחה (קרי- את רוב האנשים שם- אני לא מכירה. לא עקב חוסר משפחתולוגיה, חלילה. פשוט כשמגיעים לבני דודים מדרגה שלישית- אני מוותרת). הגענו, הורי, אחי ואני, למקום שלא הכרתי. ובאופן חריג- לא היה שם אף אחד שידעתי אפילו את שמו. ההורים, באופן טבעי, הלכו לפטפט עם המבוגרים. אחי מיד רץ למגרש ושיחק כדורגל עם הילדים שהיו שם (תמיד קינאתי בתכונה הזו של הגברים- הם לא צריכים לחבב אחד את השני, הם לא צריכים לתקשר. הם אפילו לא צריכים להכיר- תנו להם כדור וכמה מ"ר פנויים, והם כבר יעסיקו את עצמם).

אני לא אוהבת לשחק כדורגל, וגם מעולם לא הייתי הילדה הביישנית שמתחבאת מאחורי השמלה של אמא שלה. אז הסתובבתי לי לתומי וחקרתי את המקום החדש אליו הגעתי. אני זוכרת שהייתה שם תמונה מיוחדת שהייתי קטנה מכדי להבין (למרות שאם הייתם אומרים לי את זה אז, הייתם זוכים למבול טרוניות), מן מקהלת פעמוני רוח גדולים שנראו לי בעיקר מאוד לא יציבים ודי מסוכנים, והרבה דשא לא מטופח. החלטתי שאם אי פעם אגור בבית פרטי- הדשא יהיה מזוייף או ייגזם על בסיס יומי.

אחרי הסיבוב המתיש והסקת המסקנות הגורליות, החלטתי שאני מאוד צמאה. הלכתי לשולחן גדול וארוך שהיה עתיר בקבוקי שתייה מסוגים שונים. זכור לי שהעיצוב הרשים אותי מאוד, אבל מה שהכי תפס את עיני היה קערה גדולה מלאה נוזל ירוק שנחה לה במרכז השולחן. עכשיו, כשאת בת 11, נוזל ירוק משמעו תפוח או מנטה. אז... החלטתי ללכת על זה. לקחתי את הכוס המעוצבת של "קוקה קולה" (חצי ליטר, אם תהיתם) ומילאתי אותה עד הסוף.

המתיקות של הפונץ' גברה כנראה על חריפות האלכוהול, כי זה היה ממש ממש טעים. בכלל לא הפריע לי שזה היה שונה לחלוטין מכל טעם שפגשתי עד אז. ובצהרי שבת שמשית, ודי משעממת, מצאתי את עצמי מעמיסה עוד כוס ועוד אחת. אני זוכרת במפורש שלוש כוסות, אבל כל הסיכויים הם שהיו יותר, כי מפה והלאה- אני זוכרת רק את הבוקר שאחרי.

מסתבר שזגזגתי את דרכי לאמי וחברותיה, והכרזתי בטמטום "אתן חייבות לטעום את הירוק הזה". לקח לאמא שלי כמה דקות להבין שאני מדברת על אלכוהול. היא, כמובן, נבהלה מעצם המחשבה אבל כנראה הבינה שאין יותר מדי מה לכעוס עלי במצבי הנוכחי. איזו מישהי גאונה העירה משהו כמו "טוב, נו, אז היא לא תנהג הבייתה. לא נורא" (כאילו.. תמיד נראיתי יותר מגילי.. אבל בגיל 11 לא נראיתי בת 17 ;)), ומפה לשם גוייסו גם גברי המשפחה וחזרנו מיד הבייתה. כל הנסיעה ישנתי, מה שכנראה מאוד שיעשע את אחי, וההורים רטנו על חוסר אחריות- של בעלי המקום, שלי, שלהם, של המדינה...

בוקר המחרת היה... כואב ביותר. אני והאסלה התיידדנו מאוד, הגוף כולו רעד במחאה- זה בא לו לא רק מוקדם מדי, אלא גם בכמות שיכולה להרוג פיל קטן- ושידורי ה"מגיע לך" שקיבלתי ממאדר... הכי כאבו לי. באמת לא עשיתי את זה בכוונה!

אז... להשתכר פעם ראשונה בגיל 11- לא כיף גדול.
מה שכן, אח"כ- בסביבות גיל 16- כשכולם התגנבו, גנבו, רימו, הונו ופיברקו בשביל כל טיפת אלכוהול- אני די נמנעתי.
עד היום אני לא שתיינית גדולה, אבל כמו כל דבר- הזמן עשה את שלו. היום אני והאלכוהול ביחסי שלום-שלום.

אז... מי רוצה להזמין אותי לאיזה סמירנהוף אייס?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת