00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

"קללת האמנים"

13/10/2010

או - "מה היית עושה אם לא היית כותב?"

 

יורם קניוק אמר אתמול בהרצאת הפתיחה מול הסטודנטים של מחלקת הכתיבה של מכללת מינשר, ואני בינהם, שאילו היה יכול שלא לכתוב, אולי היה עדיף לו (ואז אנחנו היינו מפספסים סופר גדול), אבל זה יותר חזק ממנו. הרבה יותר. הוא סיפר שניסה פעם ולמד להיות מסגר, אך היה ונשאר התלמיד הכי גרוע בכיתה אז ויתר. הוא רצה להגדיר את מקצועו כמַלח, אך הפעם האחרונה שעבד כימאי היתה בשנת 49'. הכתיבה תמיד היתה שם. אם ברגעים של אושר או מלוּוַה בייסורים, היא לא נמנעה ממנו והוא לא ממנה.

הכתיבה היא צורך קיומי, היא התנפלות מבפנים והשתלטות הנפש על הגוף. היא יותר חזקה מהכל. גם ממך וגם מהרצון עצמו.

"אם אתה לא צריך את זה, אל תכתוב, זה עדיף. לך. אל תכתוב מרצון אלא מצורך." 

 

יש משהו קצת מבלבל ואולי אפילו מסתורי, במחשבה לעומק על הכתיבה ומאין היא נובעת. מה היה קורה אילו אני לא הייתי כותבת? איפה הייתי כעת? מה הייתי הולכת ללמוד במקום ספרות וכתיבה? מה היה על החלומות והרצונות שלי? יותר מזה- מה הייתי עושה במקום אותן שעות ארוכות של ישיבה מול הדפים עם העיפרון השחוק ביד? וההשתפכות הזו על גבי המקלדת עד השעות הקטנות של הלילה? מי הייתי לולא הכתיבה?

האם אותה חווית חיים "חוץ גופית" שאותה חווים, אני והכותבים וכלל האמנים בחיינו היא משהו שנעשה בכלל בעל כורחנו, ואין לנו באמת שליטה עליה?

עד היום, ראיתי והאמנתי בזה יותר כ"רצון". או אולי תשוקה זו ההגדרה הנכונה יותר. כששאלו אותי פעם מה אני כותבת כל-כך הרבה, עניתי שאני כותבת את החיים ולא על החיים, כי לא היתה לי תשובה טובה יותר. ויש הבדל. אמא שלי אמרה לי פעם שמהצד זה נראה שאני מכורה. כמו מסוממת מעצם קיום המילים בתוכי. שכשאני חושבת על, או לפני שאני כותבת, זה נראה לה כמו מסומם בקריז. (ואז היא מספרת לי שאני מזכירה לה את עצמה, עם התשוקה לציור ולצבעים של פעם. ויכול להיות שהיא "נגמלה"?)

כשנמנעה ממני הגישה למחשב, כתבתי על נייר בעפרונות שחוקים וכשנגמרו לי הדפים כתבתי על גב כפות הידיים שלי בעטי דיו כהים. מילאתי את עצמי, הוספתי והעמסתי איתי עוד מחשבות במילים ושורות שהפכו למשפטים ארוכים שמכילים בתוכם אוסף של רעיונות ודמויות. מה יהיה עליהם אחר-כך? את זה תשאלו אותם, לא אותי. מסתבר שיש להם חיים משל עצמם.

 

קניוק, קרא לזה אתמול - "קללת האמנים". כולם צחקו וגם אני ואז נשתררה שתיקה רגעית. שקט כבד של מחשבה, כזה שהיה מאפשר לכל מי שהיה מנסה לשקוע בו מספיק, להקשיב לכל גלגלי השיניים שבראש היושבים שם, עובדים קשה ומסתובבים, מגלגלים בנפשם את התגלית המפתיעה על עצמם ולא מצליחים להפסיק. אני יודעת שאני שקעתי בזה. פתאום הבנתי שיש משהו באמנות שגונב לי חלק חשוב מהחיים. הרי לא סתם אומרים על אמנים שהם "נפשות מיוסרות", שהם לא חיים באמת ובפשטות. אני עסוקה בניתוח של החיים, בתיעוד מחשבתי, מדמיינת איך הדברים נראים מהצד, מתעכבת ומציירת כל חוויה ומחשבה במילים, מחפשת דמויות, חורזת רגשות, נוצרת תחושות וממיינת חושים, ולפעמים נדמה לי שיש הרבה יותר מחמישה. גם כשאין לזה באמת זמן. באמצע חוויה ספונטנית וסוחפת של ביחד, אני מתנתקת לעיתים, או למשל תוך כדי סקס מטריף חושים וגופים, אני יוצאת מההתאחדות הנשגבת הזו לפרקים, קצת כדי להביט על עצמי מלמעלה ולחוש מהצד, לאסוף את המילים שאני חיה בעצמי ולמלא בהן צורך. תשוקה קיומית, קבועה ובלתי נשלטת. לפחות לא על ידי.

(תארו לעצמכם אותי רגע, בשיאו של אימון קפואירה קשה וגדוש במיוחד, עוצרת הכל ורצה פתאום אל התיק, פותחת את הפנקס הקטן בכיס הקדמי, רק כדי לכתוב בזמן אמת את אותה תחושה שהרגשתי ברגע הזה.. או באמצע שמירה בטירונות במחנה שמונים, קרוב לשעה שתיים בלילה כותבת עם אבן גיר שמצאתי על קיר העץ של עמדת השמירה, ואז מתפללת שעד השמירה הבאה של מחר בבוקר זה ישאר שם ואוכל להעתיק כדי לא לאבד את אותו רעיון ודמות.. סיפור אמיתי! אגב, לפי תגובתם, אנשים סביבי חשבו באותם רגעים שאיבדתי חלק משפיות דעתי..)

 

והרי, מה קורה כשלא מצליחים ליצור את אותו סיפור והדמות לא קמה לתחיה ומוליכה אותי אחריה? או שאולי אין מספיק זמן באותו רגע לכל מלאי המחשבות הגוֹאֶה ועולה על גדותיי. התסכול הזה גורם להפסד אך רק מול עצמי בתחרות הזו, כי רק עם עצמי אני באמת נלחמת ברגעי האמת האינטימיים האלה של ההיווצרות. ואז נפתחים הפתחים אל אותה דרך שמובילה אל נבכי הנפש הכמוסים ביותר, אלה שקיויתי ולא רציתי להכנס לתוכם, לא עכשיו ולא כאן, רק כדי לחוות וליצור מציאות חדשה מהקיימת. הצורך הזה מדלג על הרצון לרוב, ואני מוצאת את עצמי מחטטת בכל התחושות, הזיכרונות והרגשות שסופסוף קיויתי להצליח לשכוח.

אני עדיין לא בטוחה ש"קללה" זו ההגדרה המדוייקת, אבל כשסופר שנון וציני בן 80 קורא לה בחצי צחוק ושלושת רבעי אמת כואבת בשמה זה, ומספר לי איך זה מרגיש אצלו, אניח שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר.

ואולי בדיוק כמו המכורים לאלכוהול, סמים, אוכל או סקס, ההדחקה היא השלב הראשון. ובכל זאת, מההתמכרות הזו אני לא בטוחה שאני יכולה או רוצה להיגמל... (ואולי פשוט אני צריכה להפנים שזה הרבה יותר חזק ממני...?)

 

זכיתי להקשיב אתמול להרצאה מרתקת מפי הסופר יורם קניוק. למשך כמעט שעתיים, ישבנו מרותקים, כל הסטודנטים, החדשים וגם הותיקים יותר של המחלקה כדי לקבל קצת ידע על חוויות הכתיבה בעיניו, ואולי להתחיל להבין ולתאר איך יראה העתיד שלנו. או של חלקנו. להרגיש אילו תחושות מלוות סופר בן 80 שהוציא עד היום כשלושים ספרים, כתב כמויות של מילים והמציא אינספור דמויות מרתקות, שאת חלקן הוא אפילו לא זוכר בעצמו (ציטוט שלו..).

 

אני זוכרת את עצמי כותבת כבר בגיל 10. אז גיליתי את חיבתי למילים, ושם זה התחיל. מאז זה רק התגבר ואם להודות רגע בָּאֶמת וּבֶאֶמת - היו תקופות בגילאים שונים שהרגשתי שהכתיבה טעונה וקשה לי, שהיא יותר מידי בשבילי. ניסיתי לברוח ממנה ולשכוח אותה ולא לכתוב כדי להמנע. לא להתאמת עם המציאות פנים אל פנים מול המילים. בכל זאת, המציאות לרוב ולא תמיד קלה לעיכול. אף פעם לא ממש הצלחתי.

אתמול שוב הודיתי בפני עצמי שזה לא תמיד הרצון והרבה מעבר ליכולת. הכתיבה שלי היא צורך. יורם קניוק לימד אותי אתמול שיש דברים שאף פעם לא משתנים וכנראה שלעולם לא ישתנו.. (ואולי כדאי לי פשוט להשלים עם זה.. ולהנות כמה שיותר מהתשוקה הזאת!)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

62 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת