00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

וידוייה של קולרופובית

10/10/2010

שלום, קוראים לי גל, ואני קולרופובית.

לאלו מכם שלא יודעים- קולרופוביה זה מונח המתאר פחד משתק טוטאלי ובלתי נשלט מליצנים.

מישהו אמר לי פעם שפחד מליצנים נתפס בעיניו כפחד מצביעות ומקושר גם לפחד ממסיכות, כי ליצן תמיד מחייך, וכך אין כל אפשרות לדעת מה באמת קורה מתחת לפני השטח.
מצד אחד הטיעון על צביעות נשמע לי הגיוני, אבל מצד שני אני לא מפחדת מתחפושות ככלל. הדבר היחיד שמזכיר את הפחד שאני חשה מליצן זה בובות או פסלים... בעלי הבעת פנים... אמיתית מדי.

מישהי אחרת הסבירה לי פעם שמדובר בהחלטה של האדם עם עצמו, ואין באמת דבר כזה "פחד ליצנים". ואכן בדקתי, ומסתבר שפחד ליצנים בכלל לא מוכר כפוביה. לא יודעת למה או מה אותם פסיכולוגים או פסיכיאטרים שאמונים על ההכרה בפחדים כפוביות חושבים לעצמם... שאנשים משקרים? מגזימים? 

ובכן, התיעוד הראשון של פחד הליצנים המזוייף שלי הוא מגיל שנה, כשהגננת התחפשה לכבוד יום הולדתי ואני בכיתי ללא סוף (אם אמצא את התמונה אעלה אותה לכאן). לאורך כל הילדות שלי אני זוכרת שתמיד הרגשתי את הקיבה שלי קופאת ומתהפכת בשנייה שראיתי ליצן. אף פעם לא ביקשתי כזה ליומולדת, ויותר מזה- בדקתי שלא יהיה אחד במסיבה שאני הולכת אליה. אין מילים שיכולות לתאר את הפחד העמוק והמושרש מהחיוך הרשע הזה... או את תחושת חוסר האונים והשיתוק המוחלטים שאני חשה באופן מיידי כל כך.

הייתי בת 8 כשהעניין לגמרי יצא משליטה. קצת רקע- אני חולת קולנוע, וכשהייתי קטנה בערך אחת לשבוע הלכתי לסרט- סוף רקע. יום בהיר אחד, הלכתי עם חברתי הטובה לסרט, ראינו, נהננו, סיימנו... יצאנו החוצה והחלטנו שבא לנו משהו לאכול. מייד עשינו דרכנו למתחם האוכל של הקניון. לשנייה לא חשדתי, כשחלפנו על פני חנות ה"הפנינג" שליד המתחם, שזה עומד להיות יום מכונן בחיי. מתוך ריפלקס זרקתי מבט לעבר חלון הראווה של החנות כשפתאום נגלתה בפני בובת ליצן ענקית. נעמדתי במקום, הרגשתי את הגוף שלי קורס תחתי, נלחמתי בלי הצלחה יתרה בשטף הדמעות שפרץ כאילו בזה הרגע חטפתי מכות רצח, ולא ממש יכולתי לענות כשהחברה נכנסה קצת להיסטריה - מה, לעזאזל, קרה לי?!

רצתי הבייתה, נכנסתי לחדר, זינקתי על המיטה, התעטפתי בשמיכה ובכיתי כאילו כל עולמי חרב עלי. אני זוכרת שההורים שלי נבהלו ושאלו מה קרה, אבל לא רציתי לדבר עם אף אחד מרוב שהתביישתי. הפער האדיר בין התחושה של "אני ילדה גדולה והגיונית" והתחושה הבלתי נשלטת הזו... הביך אותי. מה אני אגיד להם? שאני בכיינית? שאני מפגרת? שאני ילדה קטנה? שבובה גדולה בחלון ראווה יכולה לעשות לי מה שאף איש בעולם לא מסוגל?! לא זוכרת מה עניתי להם בסוף... שנפלתי, או לא הרגשתי טוב או שקר צולע אחר כלשהו.

בשבועות הבאים כל פעם שהלכתי לסרט- אכלתי סרט. באותה תקופה בנתניה היה רק קולנוע אחד, ולא היה איך להתחמק מהקניון הספציפי הזה. הרבה פעמים אחרי הסרט מי שהייתי איתו רצה לאכול, או להסתובב או ללכת לראות מה חדש בהפנינג. ואני, שהחלטתי שהחוויה המביכה הקודמת שעברתי הספיקה לי לכל החיים, תמיד מצאתי איזה תירוץ דבילי למה אי אפשר.

בערך חצי שנה זה נמשך כשיום אחד, נשבעת שאין לי מושג למה, החלטתי שדי. לא ייתכן שבובה מפגרת תנהל לי את החיים. חברים שלי חושבים שנדפק לי השכל, אני חרדה כל פעם שאני יוצאת להנות בקולנוע, מלא זמן לא ישבתי באיזו מסעדה שאני אוהבת ונמצאת רק במתחם... ולמה? בגלל בובה?! חפץ דומם חסר חיים שיש לו כוח עלי בדיוק עד כמה שאני נותנת לו?! גמרתי אומר בנפשי- אני הולכת לקנות את הבובה הזאת, ולהתגבר על העניין. חלאס!

לקחתי כסף, והתחלתי לצעוד בנחישות לעבר הקניון. עם כל צעד וצעד הרגשתי את האומץ והנחישות הולכים ופוחתים. ברחוב של הקניון- כבר לא הלכתי כל כך מהר, בקומה התחתונה הלכתי פחות מהר מהרגיל, בקומה העליונה- שתזכר לעד כמקום משכנו של הליצן מהגיהנום- כבר ממש גררתי את רגלי. נראה לי שאת החמישה מטרים האחרונים לחנות לקח לי איזה 5 דקות לצלוח. נשמתי עמוק, הכנתי את עצמי ונעמדתי מול חלון הראווה...

הליצן לא היה שם.

בהיתי ממושכות בכל הדברים הורודים, פרוותיים ומצועצעים שהיו שם... אבל לא היה שום זכר לבובת ליצן בגודל ילד. נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכרת איפה הוא. המוכרת לא ידעה מה אני רוצה מהחיים שלה- כל זמן שהיא עובדת שם, שזה כבר כמה חודשים טובים, היא לא ראתה אף פעם בובת ליצן בחלון הראווה. הייתי נסערת מדי כדי לקבל את דבריה והתחלתי להסביר שאני יודעת בוודאות שהייתה בובה! את מבט ה"איזו ילדה מופרעת, אולי כדאי לקרוא לאבטחה" שהיא נתנה לי אני זוכרת היטב גם היום... ואז המוכרת השניה התערבה- היא קצת יותר ותיקה בחנות, וחושבת שזכור לה איזה ליצן שהיה שם... אבל נראה לה שקנו אותו כבר באותו שבוע שהוא הגיע... היא לא זוכרת.

פלטתי אנחת רווחה אדירה. חיי הושבו לי- אני חופשיה שוב להנות מהקניון בלי חרדות. הודתי להן, ביקשתי סליחה מהמוכרת הראשונה (היא הייתה לא נחמדה אלי- אבל מגיע לי), ויצאתי אל מחוץ לחנות כולי שמחה וטובת לב, כשפתאום נחתה עלי ההבנה- אז מה בעצם עשיתי בזה? באתי לפה כדי להתמודד עם גורם לחץ עיקרי בחיי, ועכשיו על עניין טכני אני מתחמקת מזה? חצי שנה לא נשמתי בקניון בגלל בובה שהייתה שם גג שבוע... כמה זמן ייקח לתקרית הבאה לנהל את חיי?

בלב כבד חזרתי לחנות (המוכרת הראשונה נראתה במצוקה), ושאלתי איזה ליצנים יש להם. הייתה בובת נר ליצן בינונית כזו- לא ענקית, ולא קטנה. הסתכלתי על הליצן, ריסנתי את עצמי, קניתי אותו, ארזו לי אותו ושמתי פעמי לביתי... שם נתתי לו מקום של כבוד בקדמת המדף העליון בספרייה.

אשקר אם אומר שאת שלושת הלילות הבאים ישנתי בחדר, או שלא הכרחתי את אחי לישון איתי בשבוע שאחרי... אבל הזמן חלף... והוא עדיין שם, כלומר... כבר לא מקדימה, ולא במדף העליון... אבל הוא שם. אני רואה אותו. אני ישנה איתו בטווח ראייה. יש לנו הסכם כזה- הוא לא מפריע לי ואני לא מפריעה לו. אבל הוא שם.

האם זה עזר? תלוי איך מסתכלים על זה. אני עדיין שונאת ליצנים, הקיבה עדיין מתהפכת והגוף מגיב- אבל לא באותה עוצמה. לא קרה לי מאז שלא הצלחתי לתפקד עקב הפחד הזה- ועד כמה שאני מבינה את הפוביה הלא מוכרת הזו- מדובר בהישג אדיר.

כי עוד לא נולד ה המניאק שינהל לי את החיים!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

37 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת