00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

אמונה במלכודת

אדם אחד אמר לי השבוע שאני אחת הבחורות הכי חזקות שהוא מכיר. אני לא יודעת מה הוא רואה שם מהצד אבל כשאני הבטתי במראה באותם רגעים ראיתי דמות שמנסה להיאחז בכל כוחה, ואם להודות- הרגיש דל ביותר באותם רגעים מטושטשים, בכל דבר יציב שקיים סביבה. אחד אחר אמר לי פעם שכמו שהוא מכיר אותי (והוא מכיר טוב נראה לי), שום דבר לא באמת ישבור אותי אף פעם. מה הם רואים שם שאני לא?

*

התחתית הזאת. לו היו לי מילים מדוייקות לתאר את תחושת האשמה והגועל שניפצו לי כל שארית כח אחיזה שמצאתי בעצמי, הייתי וודאי יודעת איך לסלול בקלות את הדרך למעלה והחוצה ממנה. אך כמו כל מלכודת מתוכחמת ביער שאת הולכת בו בפעם הראשונה בחשיכה מוחלטת, תועה ומגששת את מיקומך עפ"י כוכב יחיד שנראה לך לעין ומתחזה לצפוני וגדול ומבטיח ביותר, אולי רק כדי לתעתע בך, את לוקחת את ההימור הטוב ביותר שהצלחת למצוא ברגע של חולשה. החושך שם בין כה וכה, ומה יש לך כבר להפסיד? הרי לא יכולת להעלות על דעתך (או שכן?) שבדיוק כשתרגישי שאת מתחילה לשלוט בדרך, להתחבר ולהבין את הטבע סביבך והתרגלת כבר לחושך- ערימת העלים הסמוכה לעץ הגדול, זו שמעבר לסלע הזה שמולך ונראית די מבטיחה כדי להעביר עליה את הלילה, דווקא היא זו שמסתירה את התחתית הזו.. עמוקה וחשוכה פי מאה שלא משאירה לך אלא להתרסק אל תוך עצמך, להשתתק, לשחרר אחיזה, לתת לאדמת הקרקעית הארורה שנחתת עליה אחרי נפילה לא קלה בכלל, לחבוט בך ורק אחריה למצוא שוב את הכוחות כדי לקום ולצאת. למרות העייפות והחושך, זה לא בדיוק המקום האידאלי בשבילך להישאר ולהעביר בתוכו רגע אחד מיותר הלילה. כי מכאן, אם לא לעלות זה רק להמשיך לשקוע...

 

כל הכבוד! עבר קצת זמן והצלחת לצאת מהמלכודת. כמה שפשופים בידיים ועל הבטן והרגל עוד קצת כואבת מהמאמץ, אבל זה יעבור במוקדם או במאוחר. עכשיו יש לך בעיה גדולה יותר וזה הכאב הפנימי. ההתשה הנפשית, זו שמכילה את החשיפה והחולשה בפניו ובעיקר בפני עצמך, ששיחררו בך כאבים שהתכחשת להם עד עכשיו וברחת מהם. זה היה ברור שיגיע הרגע וזה יחזור אלייך כמו בומרנג. אז אולי פעם אחת ולתמיד תתמודדי עם עצמך עד הסוף ותלמדי איך להאיר את אותה חולשה שוב בכוח הזה שכולם אומרים שיש לך? בתוך תוכך, גם את יודעת שהוא שם. הוא שם! את רק צריכה לתפוס ולהעיר אותו, לשחרר אותו בתוכך ולתת לו להתבטא במילים או במעשים או... מה זה משנה איך? (אלה כבר יהיו זמנים של- מה שיוצא אני מרוצה!)

 

רק אל תיבהלי כל-כך. את לא לבד ואת יודעת את זה. גם ברגעים שהלבד נראה לעין.. זה שהם שותקים לא אומר שהם לא שם, מושיטים לך מאה ידיים בדיוק כמו שאת מושיטה לאחרים כשהם צריכים אותך. את צריכה ללמוד ולהפנים שהשקט לא מרמז דווקא על בדידות או חוסר אונים. הם מכירים אותך, אולי יותר טוב ממה שאת מכירה בעצמך. הם חייבים בתור האהובים ואוהבים אותך, לתת לך לנסות קודם בעצמך. אם לא תצליחי, ברור שהם לא יהססו ולא יתנו לך להתרסק. אבל הם מאמינים בך. תפנימי את זה. הם שם, הם לא הולכים לשום מקום וגם ברגעי החושך המוחלטים ביותר, אם תסתכלי טוב, תראי את זוגות העיניים שלהם עוקבים ובודקים שאת לא מאבדת את זה, שאת מתמודדת. הם תמיד יוכלו לעזור לך, אבל הם אף פעם לא יוכלו להתמודד במקומך.

 

נדמה שיצאת מזה. או שאולי את כבר רואה את השלט "יציאה" מאיר בצבע ירוק זוהר מולך ומכאן החושך כבר קצת פחות מאיים. את עוד שומעת קולות עמומים מאחורייך שמזכירים לך את הטראומה ואת עצמת הכאב אבל האור מתגבר ואת כבר מרגישה את הידיים מחזקות ומחבקות ובאות לקראתך. את מבינה ומפנימה איפה החולשות שלך ואולי גם לומדת על עצמך עוד דבר חדש ועוד הכוונה עצמית ל"על מה צריך לעבוד".

*

הם, ידעו על מה הם דיברו. ועכשיו גם את כבר יודעת את זה ויותר חשוב- מאמינה בזה. כי אם הצלחת לצאת מהתחתית המטונפת והמפחידה הזו, שלא באשמתך נפלת לתוכה (ותפנימי את זה שהפעם באמת לא יכלת לעשות נגד זה הרבה וזו לא אשמתך!), את באמת לא תישברי מכלום, אף פעם. בטוח שעוד תיפלי, אבל גם בטוח שתצליחי לקום. לצאת מזה.

אז הגיע הזמן שתתחילי כבר להאמין בעצמך...!

 

 

(תודה לדקה לארבעים הנפלאה על ההשראה וההרשאה. ותודה לאלה הקוראים, יודעים ושקטים איתי על כך שהם פשוט שם..)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

45 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת