00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

בלאק אאוט

הנסיעה היתה ארוכה. היא היתה מתישה ושקטה. שקט שהפחיד קצת, סיקרן הרבה ובעיקר גרם לי לחשוב ולהיזכר במה שרציתי לשכוח.

קרני האור האחרונות שהאירו את היום, הציתו בי את הרעיון והסיפור מאחורי. שטפו בחמימות קלושה שעטפה והזרימה מילים מהרגש אל הנפש ומשם החוצה לידי ביטוי. פנקס קטן שמצאתי בתרמיל שסחבתי איתי ברגע האחרון התמלא די מהר בשרבוטים שהפכו ממילים למשפטים. קווים ודמיונות שיצרו וציירו את אותו רעיון מאחורי הדמות השחורה וחסרת החיים הזו שישבה שם. לא קרובה מספיק כדי שאראה בה את הפרטים הקטנים אך גם לא רחוקה, כך שאת קווי המתאר של סיפורה הקטן הצלחתי לזהות לבד. בלי הרבה מחשבה, עם קצת דמיון והרבה הבנה. 

היא היתה עצובה. עצבות כזו שצבעה אותה בצבע כחול כהה מעורבב בשחור וגוונים של אפור. העיניים שלה הביטו בי בשקט שלהן, אותו שקט שצעק את כל מה שלא יכלתי לשמוע. את כל מה שהיא מעולם לא הצליחה לבטא. הקשבתי לה. לא היה לי דבר אחר לעשות. האזנתי לדממה המדוייקת של הרִיק שמילא את נשמתה, חוסר שיווי המשקל שלה בין החיים שיתחילו מחדש בסוף הנסיעה הזו לבין היעלמות, אולי אפילו התעלמות, שיניחו וישכיחו את קיומה. מדוייק וברור ככל שיהיה. וכנראה שהוא בכל זאת לא כל-כך ברור.

הגענו. הירידה בדלת האחורית נמשכה כמה שניות שנראו והרגישו כמו הנצח. היתה לי הזדמנות להתקרב כדי להרגיש, להריח ולראות אותה מקרוב. לקבל במבט אחד מהיר ומדוייק את קווי דמותה הברורים, הכל כדי להנציח את קיומה ולחרות אותה בזיכרוני לעד. היא היתה קטנה ושברירית, הרבה יותר ממה שהצלחתי לראות בה מרחוק. שיערה אסוף לפקעת קטנה, נראה כהה יותר משהבחנתי, עיניה זהרו ושפתיה רעדו. מקור או מפחד. על פניה צנחה דמעה קטנה מעיניה הכבויות, שנמחתה במהירות לפני שיצאה מן הדלת. הכל כדי להעלים את הרגש האמיתי. היא השפילה מבט והסתירה ממני את פניה, הפנתה לי את הגב והתנתקה לגמרי ממי שהיתה שם בפנים וממני. היא התקבלה בזרועותיו שלו שציפה לה ליד התחנה, והוא הביט בה במבט שנראה מאוכזב, מנותק וקפוא. בלי מילים לקח ממנה את התיק הגדול ואחז בה בידה איתו לתוך רכבו. ירדתי אחריה, קיוויתי אך נכשלתי לראות איך פניה לצידו, כנראה בפעם האחרונה. כשהם התרחקו מעט, פתאום הבחנתי שוב באותה דמות קטנה וכהה נמשכת בכוח אל האופק לא שלה.

ברחתי משם. לא פסקתי מריצה עד שהגעתי למעוני המוגן. פתחתי את התרמיל והוצאתי את הפנקס הקטן מלא השרבוטים שלי מאותה נסיעה. קראתי שוב ושוב את הרעיון שלה. סיפורה של הדמות הכהה היה נראה מבולבל וגדוש, עמוס ביתר מסתורין ממה שקודם לכן הבחנתי בו ועצוב. הבטתי באותן מילים שחקקתי על הדף וחרתי בזכרוני ולא מצאתי בהן את אותה הדמות שידעתי מראש, תחת קרני השמש האחרונות של אותו היום שכבר כמעט נגמר לי.

מאוחר יותר, תחת אורו של הירח שמילא את השמיים, זכרתי רק דמות קטנה ושקטה בגוונים של כחול כהה מעורבב בשחור וגוון של אפור. עיניה נעלמו כליל מזכרוני וכך גם קיומה. בקצה העין הרגשתי דמעה אחרונה נמחית, מוחקת עקב אחרון ומשכיחה כל הרהור נוסף על האמת. ורק העצבות שלה נשארה כחלק ממני. עמוק בתוכי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

22 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת