00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ארבעים ודקה

בתחתית

יש לי את הימים האלה, התקופות האלה שאני צוללת אל מדמנת נפשי, אל התחתית שאליה מושלכים כל עודפי הרגשות, כל אלו שאני לא מסוגלת או רוצה להתמודד איתם, כל הפחדים השחורים והאכזבות המדממות. היא בוצית וחשוכה ולפעמים ברגע הראשון אני נופלת על פניי, פי מתמלא בבוץ הסמיך ואני כמעט נחנקת. לפעמים כשאני למטה, עוד מושלכים עליי גושים מוצקים וחובטים בראשי ובגבי. פעם נהגתי לבלות שם לעתים קרובות יותר ולפרק זמן ארוך יותר בכל פעם, פעם הייתי מגרדת את התחתית ומעמיקה את הבור עוד ועוד.

 

הצלילה היא לא תמיד מורגשת, לעתים היא החלקה איטית כמו אל תוך בוץ טובעני, המושך אותך למטה-למטה וככל שאתה עושה יותר תנועות, אתה שוקע יותר ויותר. האבסורד הוא שלמרות שאני יודעת את זה היטב, אני לא תמיד מצליחה לעצור בזמן את תנועתם האובססיבית של גלגלי המוח שלי שנתקעים לפעמים על פול גז בניוטרל – טוחנים לריק, לרוב את אותה נקודה שנטחנה 700 פעם בעבר. ולעיתים אני פשוט מועדת על מכשול (סביר שגם הוא אחד כזה שתמיד מפיל אותי מחדש) ובבת אחת צונחת כמה מטרים פנימה ומאבדת כוח ואוויר.

 

שם, בתחתית הבור, אני לעתים רק שוכבת חסרת תנועה ולעתים נחבטת בקירותיו, שוב ושוב. אני רואה את הפתח למעלה, פס אור דק ובלתי מושג, אבל לא יודעת איך להגיע אליו. גם אם אני לא רואה אותו, מה שגם יכול לקרות, אני כבר יודעת שהוא שם ואני יודעת שעוד X זמן הכול ייראה לי אחרת אבל אני לא מצליחה לעבור ל"אחרת" הזה.

 

כשאני צוללת לבור העמוק שבתוכי, אני תמיד עוד מצפה שמישהו יגיש לי סולם שימשה אותי מהקרקעית הטחובה, שמישהו יאיר עם פנס את הדרך ואוכל להיתלות באלומת האור ולהיוושע. זה די מדהים איך אחרי כל השנים הללו, אחרי שכבר למדתי שרק אני יכולה באמת לחלץ את עצמי, אני עדיין מצפה, עדיין מתאכזבת כשזה לא קורה, עדיין כועסת. וכל זה רק משקיע אותי עוד יותר.

 

ואז, כשאני כבר נוגעת בתחתית, כשהאוויר נסגר ומתהדק, שכבר נדמה שהפעם באמת אין מוצא, רגלי נפגשת עם הקרקע והבעיטונת הקטנה הזו מעלה אותי כמה ס"מ למעלה. ואז אני מתחילה לראות על דפנות הבור, קצת מעליי, זיזים ובליטות שאפשר להיאחז בהם ולטפס כמו על קיר טיפוס, לאט לאט, יד פה, רגל שם, קצת לדחוף למעלה.

 

פתאום אני נזכרת מה עושה לי נעים וטוב ואני נאחזת בקטנים האלו ואוספת אותם אחד-אחד, מרגישה איך השחור מתפוגג לאיטו, איך צבעים אחרים נמסכים ברשתית עיני. הנה שיר שאני אוהבת ושעושה לי טוב בלב, הנה קטע מצחיק של הבנות, הנה זה עולה ומגיע, עוד קצת שברירי ומהוסס, לא נוסק לגבהים אלא נשאר על קרקע קצת יותר ממוצעת ובטוחה. אבל זהו, אני בחוץ. זה נגמר.

 

 

עד הפעם הבאה...

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

79 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דקה לארבעים אלא אם צויין אחרת