00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

השכנה שלא ישנה

21/09/2010

על מה מדוע ולמה היא לא ישנה? עניין של השקפה. אם תשאלו אותה- בגללי. אם תשאלו אותי- האשה צריכה טיפול תרופתי. אבל אני מקדימה את המאוחר. בואו נחזור להתחלה:

סיפורנו מתחיל בליל אוגוסט חמים לפני ארבע שנים. בדיוק עברנו דירה ואני שקדתי בקדחנות על הוצאת דברים מארגזים ואכסונם במקום המתאים בחדר היפיפה שרק ימים ספורים קודם לכן היה תוכנית שהתקיימה רק בראשי (לא יפה לטפוח לעצמך על השכם אבל... טפיחה טפיחה). התיישבתי על הכסא ותליתי עיניים מעריצות ביצירת המופת שארגנתי. כבר שבועות היא עוצבה ושונתה במוחי, היה זה תענוג לראות אותה קורמת עור וגידים (או יותר נכון- צבע ועץ) מול עיני וכעת היא ניצבה מולי במלוא תפארתה. חדר שמהפרט הכי קטן עד הכי גדול נעשה על ידי, וכל כולו זה מי שאני. הרגשתי שייכת. זה הפתיע אותי כי לא עברתי דירה מימיי, וחששתי מאוד שארגיש לא בבית. אבל פה? זה המגרש שלי. (טוב... אני יכולה להמשיך ככה שנים ואנחנו באמת רוצ'ות להתקדם...)

לפתע נפתחה הדלת ודרכה נכנס אחי, שיחיה, יחד עם שלושה חברים כדי להראות להם את החדר שלי (טפיחה טפיחה). הבחור התרשם, הבנות התחילו להתפעל בקול רם (עשה לי המון טוב), ומאחר ולא היו לי תוכניות לאותו לילה כי סיימתי מוקדם לסדר הכל- לא ראיתי בעיה עם הבקשה שלהם לראות סרט אצלי בחדר. מתענגת על היכולת שלי לארח ארבעה אנשים בלי בעיה מרחבית מיוחדת- צפינו יחדיו בסרט המעולה "דוגמה". כשפתאום טוק טוק טוק דפיקה בדלת. שוטרים!!! (במחשבה לאחור באמת שמענו כל מיני צרחות עמומות מבעד לחלון הפתוח)

זו הייתה הפעם הראשונה ששכנה מסוימת בבניין ממול הזמינה לי משטרה. השוטרים קיבלו דיווח על מסיבה, וכשפתחנו להם את הדלת וראו בית חשוך עם חדר ער אחד ומסך עובד על ווליום מאוד חלש- הם התחילו למלמל "טוב אז... תנמיכי קצת, בסדר?" ואני הייתי בהלם מדי בשביל להבין שהם בטח ציפו למוזיקה תולשת תקרה ומלא אלכוהול. מלמלתי חזרה "בסדר..." וסגרתי אחריהם את הדלת. הנמכנו, אבל הצרחות המשיכו. הפעם חזק יותר וברור יותר (או שפשוט התעניינו בתוכנן) "חולרות!", "חוליגנים!"... "שקט!!!"

מאז זרמו הרבה מים מתחת לגשר ושוטרים על מפתן הדלת - כל פעם כי היא החליטה שאני שומעת מוזיקה חזקה מדי או רואה טלוויזיה בקול רם או וואטאבר דה פאק היא אומרת לעצמה בכל תקרית מביכה כזו. היום אני כבר יכולה ליהנות מהמבוכה של השוטרים. היום אני מזמינה אותם פנימה שיגידו לי מה בדיוק מרעיש מדי. מסבירה להם שההתנהלות הזו גובלת בהטרדה ושמדובר במישהי ספציפית ומאוד בעייתית שקוראת להם שוב ושוב ושוב.

למען ההגינות אנסה להסביר גם את הצד שלה (אני בספק שאצליח). יותר מ20 שנה הדירה הזו עמדה כמעט ריקה. כל השכונה כולה היא שקטה מאוד. אין פה כמעט בכלל ילדים קטנים ולפחות בבניין שלי אין בכלל צעירים למעט אחי ואני. כלומר, היא פשוט לא רגילה לרעש. בכלל. מדובר באשה זקנה ואני מניחה שמבחינתה זה באמת מאוד לא בסדר שבאנו ואכלסנו את האזור השקט שהיא כל כך אהבה בדברים נוראים כמו מוזיקה, סרטים או חברים. גם אוסיף שהאקוסטיקה הבין-בניינית שלנו נוראית. שומעים הכל. באמת. קול הכי חלש מהדהד למרחק. אני בטוחה שמבחינתה ובהתאם למה שהיא הורגלה לו באמת רועש פה מאוד. 

השיא, מבחינתי, היה כשלילה אחד היא התקשרה אל אמא שלי וניהלה איתה שיחה ארוכה ביותר על כמה אני לא בסדר. "הבת שלך לא נותנת לי לישון!", היא צרחה, ואני והחברה שהייתה אצלי באותו רגע שמענו את הצרחה מהצד השני של הסלון. "אני לא יכולה לישון!". מאדר ניסתה להסביר לה שאם המוזיקה חזקה מדי היא מעירה לי ואני, עם פנים זעופות וקיטורים רבים, מנמיכה מיד- אבל שהרמות עליהן היא מדברת הן מגוחכות. אח"כ נמאס לה והיא העבירה אותה אלי. הרגשתי נורא לא נעים, בכל זאת אשה מבוגרת... אני לא רוצה להפריע לה לישון. בעודי מנסה להסביר שאני ממש משתדלת לא להפריע, היא אמרה לי באלו המילים "אתם מדברים חזק מדי". הרמתי גבה,"מה זה חזק מדי? אנחנו מדברים רגיל לגמרי. אם יש אצלי חברים את לא יכולה ברצינות לדרוש ממני שנשב ונשתוק." "אני לא יכולה לישון!!!" היא צווחה לי באוזן וגרמה לחרשות בת דקה וחצי. שם נשבר לי. עם כל הכבוד, ויש כבוד, אני לא אפסיק לחיות בגלל הפסיכית הזו.

השיא של אח שלי, לעומת זאת, הגיע באופן פתאומי עם בואו של שוטר רנדומלי ובלתי מזיק. הוא יצא למלחמה פתוחה ובמשך תקופה די ארוכה עד השעה 11 בלילה בדיוק היה שם את המוזיקה בווליום מחריש אוזניים (אחשלי, כפרה עליך!) אבל זה גרר כמה ריבים פנים ביתיים קשים, ובסופו של דבר הגיבור האמיץ וויתר על העניין. וכל פעם שהיא פותחת את הפה המסריח שלה וצורחת עלינו קללות באמצע הלילה אני מצטערת שקשה לי להלחם עם מבוגרים. הלוואי שיכולתי לעשות לה דווקא- ולהתמיד עם זה.

התקרית האחרונה הייתה באיזה לילה כששני חברים ליוו אותי הבייתה ועמדנו לדבר בחניה // הבהרה: פיקחים לגמרי, לא צועקים, בלי איזו מוזיקה מהדהדת מהאייפון או משהו כזה// ואחרי איזה חצי דקה, כשהלכנו לכיוון הדלת, היא התחילה לצרוח- "טינופות! נבלות! באתם הנה כדי לעשות לי שחור!!!". הו, כמה שמחתי כשפתאום התחילו להדהד קולות מכל כיוון "אולי תסתמי כבר?" "נמאס ממך!" "את זו מפריעה לכולם לישון, לא הם!" "די כבר!!!"

יאיי 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת