00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

בעיניים של אלוהים

העיניים שלו עצרו את השקט עוד לפני שהספקתי להתקרב לגמרי. לא ראיתיו כל-כך הרבה זמן, עוד מלפני החגים (במונחים שלנו זה היה הרבה), והוא כבר התחיל בשינוי בחזותו. הוא, רק ישב שם ושתק, בקושי הצליח להרים את מבטו אליי מבלי שאחוש את אותו זעם מנוכר ממנו ולא בלתי צפוי שעבר בי, שכנראה עוד היה שם ביננו. ביחד עם הבלבול והתקווה הקלושה שנותרה בעינה. קיוויתי שאוכל, קיוויתי שאצליח לרכז את כל כוחותיי ולומר לו, לבקש ממנו לסלוח על שהיה ומה שנאמר, ושנוכל שנינו לפתוח דף חדש כדי להתקדם יד ביד אל עבר הביחד. הכל, רק להפסיק להיות לבד. קיוויתי שלא יצתחק לי בפניי כשאומר לו שאני מקווה שזה לא ישפיע על הקשר שלנו ושנוכל לעקוף את המכשולים ולפצות על הפערים. קיוויתי שאשמע ממנו את אותה המילה, חוזרת כמו בומרנג המגיע בחזרה לידיו של השולח וגורם לאותה התרגשות משגעת לאחר ששחרר אותה אל זה שהרגיש כי מגיע ולוּ רק לוֹ, להוות את מטרת הפורקן הזה..  יעוד הסליחה.. 

קיוויתי...

 

"הסליחה היא אינה תפקידו של האדם. אנו יכולים לחוש בה כהדבר הנכון לעשות או לבקש מאחרים, ומאלוהים. אך עיקרה מעצמינו. אך לסלוח- רק 'הוא' יכול לנו. ורק אנו לעצמינו.

המחילה היא תכלית מבוקשנו בעצם. הרצון הוא שאיפה היא המשכיות, במסע חיינו בין קשת הצבעים שמצטיירת לרגלינו, על אותו שביל החיים המשותפים בו אנו מדלגים קדימה (אין רוורס, זוכרת?) עם יקירנו, אוהבינו, חברינו, מכרינו.. אנחנו וכל שאר העולם.

את אותה יכולת לסלוח, הפקדנו בידי ההוא אותו קראנו 'אדון עולם', ביום שהגחנו מבטנה של אימנו לעולם החיים. בעיניו הוא רואה את צרכינו ואת דרכנו בין הבריות ומחליט: למי למחול, מתי לאפשר לנו לסלוח לעצמינו, מתי לשנות עבורנו כיוון והכי חשוב- כיצד.. (..להמשיך הלאה).

'הוא'. הוא כוח פנימי כזה שנרגיש בזמן הנכון. הוא מכיל אותנו בידיו ובעיניו ובדמותו (אחרי הכל נבראנו בצלמו) ודרך עיניו הוא מביט בנו לתוכו ומחליט. למי לסלוח. והכי חשוב - מתי לאפשר לנו למחול.."

 

הייתי מבולבלת. ניסיתי למצוא את התשובה במילותיו, בעוד הוא בכלל חוזר בה בעצמו. הוא הביט בי במבט כן ונבון, זה שהכרתי ביום שבו הכרנו לראשונה. לרגע אחד הבנתי את חיפוש התשובה בתקוותו וראיתי את בלבולו כהילה מתחלפת מעל ראשו. כל שאיפותיו ורצונותיי שלי התנפצו כגלים אל שוברם, זה שהיווה מחסום בין רגשותיי האמיתיים של פעם אל מבוקשו כיום. אותו פער שלא ניתן לכפר ולצמצמו, שבכל זמן שעובר הוא רק משתנה ויתעצם.

 

"אתה רוצה לומר לי, שלא אוכל לעולם לבקש את סליחתך האמיתית והכנה ובו בעת לסלוח? לעולם לא תוכל אתה להתוודות בפניי על האמת כפי שידעת אותה, מבלי לכופפה ובו בזמן לחכות לתשובתי הכנה של הסליחה שבאה מתוכי?"

"סליחתך אינה נחוצה. לי וגם לא לך. כי אם מחילתך היא תקוותי כעת. את הסליחה ביקשתי ממנו, "אדון עולם", בזמנו שלו והתפללתי בו בזמן כי יסתכל עליי בעיניו דרכך ויראה לי את הצד הנכון, את הדרך הנכונה לי אל ליבך. אני סבור שבכל זמן מעתה ועד עולם, כשתביטי בדמותי, כתם יראה לך על הרקע שילווה אותי ואת תמונתי מאחור. אותו כתם שידהה אם תרצי רק, ואם תחליטי ישאר כגוש שחור. אין אני יכול לסלוח לך על מילותייך כפי שנאמרו. הזיכרון, הוא האויב והוא גם אוהד. הוא בונה את מערכת הקשר הגלויה והנסתרת באחת בין שתי נפשות, והוא גם הסלע היושב מאחור שעליו נחרטים דברי המציאות העוברים ומצטברים..."

"אם כך, לעולם לא אדע מתי. ומתי אדע איך? ומה צבען של אותן עיניים בעלות אותו מבט צלול אשר יורו לי את דרך המחילה אליך? אין לי אלא לשער, לנחש, להרגיש בלבד בעצמי את אותה תחושה שמכסה על הכאב ועל העצב שבדברים. אין לי אלא לאחל לך וגם לי שנצליח לגשר על הפערים בדרכים הנחוצות לשנינו, אותו פער שתמיד יותר שומם ביננו ובו בעת חסום אל כיוונים נוספים, אולי אפילו חדשים."

 

לאחר מחשבה קצרה נוספת, שתקתי. גם הוא שתק ונאלמו מילותיו. הבטתי בעיניו שסוף כל סוף ישרו מבט לעברי מאז הגעתי אליו. הוא חייך את אותו חיוך נבון ושובב, שעם כל חזותו המשתנה לטובת התשובה שחיפש בתוכו, נשאר כאותו סמל לאהבתו שבפניו. חייכתי אליו בחזרה.

בעיניו יכלתי לראות זיק של אושר מתפרץ. למאית השנייה היה נדמה לי שעיניו מנצנצות בחשיכה, כמו כוכב נופל שמעד בדיוק למרכז אישוניו הגדולים. שפתיי נעו בחוסר קול. ניסיתי לומר את שראיתי, וטרם יצא קול אלום מגרוני, אותו נצנוץ היה כנעלם.

נדמה לי, שאת סליחתו שלו 'הוא', ראיתי באותו הרגע משתקף מעיני בתוך עיניו. ובו בעת את תשובתי קיבלתי מליבי בו בעת עבורו. הוא רעד. חיוך נמתח על פניו והוא הביט בי. באותו מבט מוכר זה זמן כה רב של היכרותינו.

 

"השתיקה שלך בעיניים. בזה הרגע קיבלתי את תשובתי שלי לשאלותיי. ואתה, כמכירה אותך יותר מידי, אתה יודע מהי עוד לפני שאומר..."

 

הוא ניסה להתיישב ומעד על האספלט עד שעצר על ברכיו, מלכלך את מכנסי השרוול הלבנים שלו. אחז בראשו ונראה כאחד שטרם התרגל לחבישת הכיפה עליו. הוא הביט אל על וחייך את אותו חיוך רגיל לכשידע אודותיי עוד לפני שדיברתי, ומחה דמעה מעינו. "תודה", הוא לחש. לי ולו..

"הוא שסלח והתיר לך למחול. לעולם לא אשכח... אותך ואותו.."

 

* * * * *

 

זהו סיפור אמיתי על אהבה אמיתית וגדולה שהיתה לי, ועודנה קיימת (במובן מסויים).

אחרי אותה שיחה שהתקיימה, הוא שהלך בעקבות חיפוש התשובה בעצמו המשיך והתיר לי, דאז, את החופש לבחור את הדרך כפי שנראתה לי.

אני, את שלי בחרתי שונה משלך, ואתה.. אם אי פעם תהית לגבי כך או אני לא אמרתי כראוי - מחלתי וגם סלחתי לך. כי ראיתי בעיניך את סליחתך העמוקה אל ה"הוא", ודרך עיניך שלך, אני קיבלתי אותה ואת משמעותה. ועל כך - תודה.

 

* * * * *

 

גמר חתימה טובה, סליחה ומחילה לאלה המבקשים וחפצים בה וצום מועיל למי שצם (לא, אני לא בינם). 

לילה טוב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת