00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משהו אחר

יום הולדת (תרתי משמע!)

לפני שלושה חודשים- - -

התאריך 11/6/10, יום שישי, השעה 17:00 - מסיבת יום ההולדת של בן לילדי הגן שתוכננה מראש כחודשיים לפני תאריך היום הולדת האמיתי כדי שלא יהיה שום סיכוי שתתנגש עם הלידה.
אני אמורה ללדת ב-10/7/10 אבל לאורך כל ההריון מתמודדת עם ריבוי מי שפיר וצירים ויודעת שאין סיכוי שאגיע לתאריך הזה. למעשה, היה לי כבר תאריך לניתוח קיסרי ב-4/7/10.
כל הזמן אמרתי שאני רק רוצה לעבור את המסיבה ולא איכפת לי להתפנות לחדר הלידה כשאחרון הילדים יצא מן הבית.

כן. עשיתי מסיבת יום הולדת לבן בבית בחודש תשיעי להריון.
והיה שווה. היה מוצלח מאוד.
מי היה מאמין שזה הילד שלפני פחות משנה היה חרד ביותר ממסיבות רועשות ומתחפושות ססגוניות של מפעילים?

כבר בתחילת השנה בחרנו אני ובן מפעיל שהיה במסיבה אחרת וחשבתי שיתאים.
בסמוך למסיבה כבר לא דאגתי ביותר מענייין החרדה או התנהגותו של בן. דאגתי יותר שיבואו ילדים אבל גם הדאגה הזאת התבררה כמיותרת בדיעבד.

במהלך המסיבה ההורים שלי הגיעו הישר מנמל התעופה, חזרו מטיול בספרד.
אמא שלי העיפה מבט אחד בבן המחוייך, בזר הבלונים לראשו ובסלון המלא ילדים ופרצה בבכי.
דווקא אני הצלחתי לשמור על עיניים יבשות.

ובן? בן מאושר. מתרגש ומשתף פעולה בהפעלה, שמח בחברים שהגיעו.
בהפסקת האוכל הוא מזמין את המפעיל "אורן,אני רוצה שתכיר את המדריכות שלי" הוא מתכוון כמובן למשלבות שהגיעו גם הן.
אנחנו לא מפסיקים להתמוגג ממנו.

כל המסיבה אני עם צירים אבל מתעלמת. יעברו עוד ארבעה ימים עד שיצטרף דניאל לחיינו.

יום שני 14/6, ביקורת באסף הרופא עם החלטה נחרצת של הרופאים. אי אפשר לחכות לתאריך שנקבע לניתוח. התינוק גדול וכמות מי השפיר עצומה. חוששים מהיווצרות קרע ברחם, מדברים על סכנה ממשית לי ולתינוק.
נקבע תאריך חדש ל-17/6 - יום חמישי.

אין לנו שום דבר בבית לתינוק ואנחנו מתחילים להתארגן.
ביום שלישי אמא שלי מגיעה לעזור לי לסדר את החדר של בן שהבלאגן בו חוגג. אני כל הזמן עם צירים. כבר רגילה.
בערב אני יושבת מול הטלויזיה והצירים כבר כואבים. מתלבטת עם סיימון אם כדאי ללכת לחדר לידה. בסוף מחליטים ללכת. מזעיקים את אבא שלי שישמור על בן.

בחדר לידה אני כבר מתורגלת אחרי לא מעט ביקורים בשבועות האחרונים, בדיקת שתן,מוניטור,עירוי נוזלים.
שנינו עייפים. סיימון מתזמן את הצירים.
בטוחים לגמרי שעוד רגע שולחים אותנו הביתה כרגיל אבל החדר מתמלא רופאים ואפילו מתקשרים שם לרופא בכיר להתייעץ.
בהתחלה מודיעים לי שאתאשפז וככל הנראה ינתחו אותי בבוקר אך עד מהרה מתקבלת החלטה לנתח עוד הלילה.

דודתי שמויודעת על ידי אמי בדבר הלידה המתקרבת יוצאת מביתה לכיוון בית החולים ופוגשת בשכן, רופא בכיר בבית החולים שמוזעק מביתו על מנת לנתח אותי...

אני בחדר ניתוח רועדת בלי שליטה. זאת ההרדמה המקומית האפידורלית  וכנראה גם ההתרגשות. עוד מעט ההיריון המסויט הזה יגמר.
פתאום אני שומעת את מי השפיר נשפכים ממני החוצה. הרבה מים. אפילו הרופאים מעירים על זה משהו.
מיד אחר כך אני שומעת את דניאל בוכה וגם מראים לי אותו לשניה מעל הפרגוד, אדום ורטוב.

ההתאוששות קשה וכבר בחדר ההתאוששות נותנים לי מורפיום לכאבים.
סיימון ושאר המשפחה באים להראות לי תמונות והולכים הביתה לישון.

קצת אחרי שאני מועברת למחלקה מגיעה רופאה מהתינוקיה להגיד לי שלדניאל יש גודש בריאות והתחילו לו אנטיביוטיקה.
אחרי כמה שעות כבר מקימים אותי והכאבים פשוט משתקים. לגמרי.
אני מתחילה בשגרת המחלקה שכוללת בעיקר הליכות לחדר התינוקות ונסיונות לא מוצלחים להיניק.
על ביות אין מה לדבר כי דניאל מחובר לנוזלים,לאנטיביוטיקה ולמוניטור. כנראה בגלל שנולד בשבוע מוקדם יחסית.
מדהים איך שהקרבה לבני התינוק פועלת עלי כמעט כמו משכך כאבים. כשאני איתו אני כמעט ולא חשה בהם ולעומת זאת כשאני שבה לחדרי הם חוזרים ומכים בי ביתר שאת.
בניגוד למה שהיה אחרי הלידה של בן, לקטנ'ציק הזה אני מתחברת מיד, עוד כשהיה בבטן התחברתי אליו. אולי זה מפני שיש לי כבר "ניסיון" ואני יודעת מה היא אהבת אם לילדה. אולי זה ההריון הקשה אשר במהלכו עלתה גם האפשרות להפסיקו....מחריד אותי לחשוב על כך...

יום שישי בערב, אני עם גודש נוראי. מנסה קצת לשאוב.
מוקדם יותר רבתי עם אחות בתינוקיה שהתעקשה לתת לדניאל מטרנה בכמות מטורפת למרות שהוא מקבל נוזלים וכנראה שזאת הסיבה שאינו רעב במיוחד. כאילו כדי לתמוך בדברי, תוך שהאחות מאכילה את דניאל הוא מקיא את כל הארוחה ואני כועסת ומתוסכלת.
מחר נהיה בבית, אני חושבת. שם יהיה הרבה יותר טוב.
23:00 אני מקבלת טלפון, מבקשים ממני להגיע לתינוקיה ואני חושבת שבטח הוא בוכה. רעב. תוהה לרגע מדוע המתקשר היה גבר אבל התהיה הזאת מתפגגת מהר.
כשאני מגיעה האחות מפנה אותי לרופאה שרוצה לדבר איתי.
לדניאל היה אירוע של הפסקת נשימה. הוא הכחיל ואחת האחיות ראתה אותו, הזיזה אותו קצת והוא חזר לנשום.
אני מסתכל עליו והוא נראה בסדר גמור. מפחיד אותי שהוא כבר לא היה מנוטר.... לא מפסיקה להצטמרר והדמעות לא מאחרות לבוא.
מסבירים לי שמעלים אותו לפגיה שם יעשו בדיקות וינטרו אותו מספר ימים.

לוקח לי הרבה זמן להרגע מהבכי וגם את סיימון אני מפחידה בטלפון.
למחרת אני כבר מברכת על הרגע שהגענו לשם חוץ מזה שכמויות האנטיביוטיקה שהוא מקבל מזעזעות אותו, אני יודעת ששם הוא יהיה בטוח.
שוכב לו באינקובטור, מקבל הזנה דרך זונדה, נראה נינוח, חמים למגע.
בכל יום אנחנו מוצאים אותו גלוח חלק אחר של הראש עבור צינור הנוזלים.
אני נשאבת מהר מאוד לשיגרת החיים בפגיה למרות שהיינו שם פחות משבוע. כמעט ולא מפסידה זמני האכלה, מחתלת ומלבישה אותו ומשתעבדת לחלוטין למשטר שאיבת החלב.
בחדר השאיבה אני פוגשת אמהות לפגים זעירים. יש שם כבר הווי פנימי והומור שחור אבל מעבר להכל המון אופטימיות ואהבה אין קץ.

הצלחתי להשיג לי עוד יומיים במחלקה והשתחררתי יומיים לפני דניאל אשר הבדיקות לגביו לא העלו דבר
הפסקת הנשימה היתה ככל הנראה אירוע שיגרתי למדי ושכיח אצל תינוקות שנולדו מעט טרם זמנם.


בן מגיע כמעט בכל יום לבקר. מתקשה להבין מה קורה ולמה דניאל לא בא הביתה.
המשלבות הנפלאות שלו עוזרות הרבה. לא יודעת מה היינו עושים בלעדיהן.
סיימון נופל מהרגליים מרוב עבודות בית וארגון חפצי התינוק. גם אמא שלי עוזרת.

אנחנו משתחררים עם אזהרה שלא להיות בקרבת ילדים קטנים ועוד אזהרות שרק אחר כך אני מבינה שניתנות בשיגרה לכל  הורה שמשחרר תינוק מהפגיה ורלוונטיות יותר לפגים קטנטנים ויותר פגיעים.

דניאל בא הביתה. השמחה גדולה. גם של בן שבהתחלה קצת מתאכזב כשהוא לא מקבל ממנו תגובות. מסבירים לו שזה יקח עוד זמן.
בן מסיים את שנת הלימודים בגן החובה ומתחיל קייטנה.
אני מתרגלת להיותי אמא לשניים.
האמת?
הרבה יותר קל ממנה שחשבתי.

בן בן שבע וקשה להאמין אבל אוטוטו כיתה א'. שנינו בסוג של הכחשה אבל המציאות תשיג אותנו עד מהרה....
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל bisty אלא אם צויין אחרת