33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

פשוט להתפתח – החוויות הנודיסטיות שלי

לכבוד ראש השנה החלטתי לעשות פוסט שונה על חוויה מיוחדת ולא שגרתית שעברתי לאחרונה. יש בנגב מקום מעניין שנקרא "אשרם במדבר", בין שאר הפעילויות שהם עושים ישנו את "פסטיבל פשוט". פעמיים בשנה, במאי ובספטמבר, באים לשם אנשים מכל רחבי הארץ , מכל השכבות והגילאים ופשוט נהנים ארבעה ימים... בעירום. כן, כן ללא בגדים והפעם ניסינו להצטרף אליהם גם אנחנו.

אנחנו הצטרפנו לזוג חברים שכבר מכיר את הפסטיבל ויום אחרינו הצטרפו אלינו עוד חבר וחברה גם הם בפעם הראשונה. ברגע שהם קנו כרטיס ונכנסו לפסטיבל מישהי זיהתה שזו הפעם הראשונה שלהם ואמרה להם שהם לא יצאו אותו הדבר כפי שהם נכנסו לפסטיבל הזה. והיא צדקה, כולנו הרגשנו שזו חוויה כל כך שונה עד שהיא משאירה רושם עמוק ומשנה משהו בך. או כמו שהחבר אמר אחרי הפסטיבל, "הכול פתאום נראה לי פחות 'אמיתי' אחרי סוף השבוע".

מה יש בחוויה הזו של פסטיבל עירום שכל כך חודר ונוגע בכולם? למה הכול מרגיש שם יותר אמיתי מאשר בחיים הרגילים? האם זו הרגשה רצויה?

לא חייבים ללכת עירומים בפסטיבל פשוט, זו רשות. כל אחת חופשייה לעשות מה שהיא מרגישה, וכל אחד חופשי להחליט כמה בגדים להסיר. לחיות פשוט חופשי, זה הרעיון של הפסטיבל. עם ההבטחה הזו הרגשנו הרבה יותר רגועים והגענו לפסטיבל. החנינו את האוטו בשעה 11 בלילה סחוטים מהדרך באמצע שום מקום ואז "וואו" נשארנו עם פה פעור. לידינו יצאו אנשים שהרגע החנו גם הם את האוטו, רק נראה שהם שכחו להתלבש! עירומים מכף רגל ועד ראש, הם צעדו בגאווה למתחם הפסטיבל. מבולבלים מעט נכנסנו גם אנחנו לפסטיבל. בדיעבד הבנתי שלכולם יש שוק ראשוני שעובר עם הזמן, גם לנו.. אני אישית הרגשתי שבעצם אני חולם. מה קורה כאן? כל כך הרבה דברים לא רגילים בבת אחת, בטוח שאני באמצע חלום. רק לא ברור האם זה חלום טוב או רע. הכול היה הזוי לחלוטין, מסביבי מסיבה בעיצומה, ורוב הרוקדים, כולל התקליטן, עירומים לגמרי. בנות ובנים מקפצים ונהנים כשכל גופם הקופצני מונח לפני. ההרגשה הראשונית שלי הייתה שזה יותר מדי בשבילי, אני לא בטוח שאני יכול להישאר כאן כמה ימים.

עירומים - שחר אבן צור

"חבל שאי אפשר ללכת עירומים"
אז זהו שכן אפשר, השאלה האם יש לך את האומץ?

אבל מה, המוח לומד מהר ומתרגל למצב מסביבו, לא משנה עד כמה המצב שונה ומוזר ממה שהכרת. מאד מהר עברה לי ההרגשה הרעה, למחרת כבר היה לי ברור וטבעי שיש מסביבי אנשים עירומים שבחרו ללכת בלי בגדים. היה לי טבעי שרוב האנשים בבריכה לא לובשים בגד ים ושרוב מי שאכל איתי באזור האוכל או שתה בבר, אכל ושתה בעירום. היה לי טבעי וברור שהמקלחות משותפות ולא מופרדות לבנים ולבנות וברור שבסדנאות היוגה והפילטיס המדריך והמתרגלים עירומים. ביום השלישי לא הבנתי ממה נלחצתי כל כך ולא מצאתי סיבה טובה למה לא להצטרף אליהם, אז החלטתי להצטרף..

יש אנשים שמתגברים מהר על הבושה והולכים עירומים לגמרי, יש כאלה שעושים זאת בשלבים, הרבה בנות לדוגמה הלכו בלי חלק עליון ורק חצאית קטנה מכסה  את החלק התחתון. ויש גם מיעוט של "בשר טרי" אנשים חדשים שעדיין מרגישים צורך לכסות את כל החלקים בגופם שנחשבים מבישים. לדעתי דרך נוחה להתחיל בתהליך היא בעזרת המקלחות או בעזרת הבריכה. פשוט נכנסים בלילה למקלחת להתקלח כרגיל ובין סיבון לסיבון שמים לב שיש כמוך עוד אנשים במקלחת מכל המינים, והכול בסדר, לא קרה כלום. גם הם נמצאים במקלחת כדי להסתבן, לשטוף את הסבון ולהתייבש. בדיוק כמוך. כל אחד עסוק בענייניו. גם בבריכה בתוך המים קל להוריד בגד ים ולהתחיל להתגבר על הבושה. זה עובד, מניסיון.

והרי זה מצחיק, למה בכלל אנחנו מתביישים להראות את האזורים הללו?
רק משום שכך חינכו אותנו. אם היינו חיים בשבט אפריקני בו הנשים הולכות חשופות חזה, הדבר היה נראה לנו טבעי. ציצים לא היו נחשבים לדבר מיני או מגרה, לא יותר מעיניים או כפות ידיים. שם לא היו מחנכים את הבנות להתבייש ולכסות את החזה שלהן, וכך כולם היו מתרגלים לשדיים כעוד איבר בגוף. פתאום לא הייתה בושה מלהראות שדיים.

אם כך, הבושה באה רק בעקבות החינוך.
ולמה בכלל מחנכים אותנו להתבייש להראות חלקים מסוימים בגופינו?
אלו כנראה שאריות מתוך המסורת הדתית. בדת כל כך פחדו מסקס, עד שעשו איסורים מחמירים לא רק על עניין עשיית המין אלא גם על חשיפת אברים שקושרו עם מין. לפני שהיו אמצעי מניעה זו הייתה הדרך שמצאה הדת להשליט סדר בכל הקשור לרבייה והבטחת צאצאים. בגלל התפיסה הקדומה הזו, עד היום המין האנושי מחנך דור אחרי דור להתבייש ולהסתיר איברים בגוף.

הדבר המצחיק והעצוב הוא שהתפיסה הזו מוטעית. כבר בפסטיבל רואים שאין צורך להסתיר איברים כדי שאנחנו לא נעשה סקס או נחשוב על סקס כל הזמן. ההיפך הוא הנכון, ברגע שמסתירים משהו הוא הופך להיות אגדי, הוא הופך למשהו שחייבים להשיג, משהו שיוצא מפרופורציות. התופעה הזו ידועה ולא רק בהקשר של המין. ניסוי מעניין שנעשה באנגליה בדק את ההשפעה של איסור על הרגלי תזונה של ילדים. בניסוי נתנו לילדים לבחור בקפיטריה בבית הספר שני פירות שהם אוהבים. פרי אחד נתנו להם לאכול כמה שהם רוצים ואילו את הפרי השני הם יכלו לאכול רק כאשר נשמע צלצול מיוחד. כשהתחילו את הניסוי הילדים אמרו שהם אוהבים את שני הפירות בערך באותה המידה. ככל שהניסוי נמשך, משום שאחד הפירות היה קשה להשגה, מאד מהר נוצרו תורים ארוכים ליד הפרי הזה והילדים ניסו לקחת כמה שיותר מהפרי וניסו לזלול אותו כמה שאפשר כשכל האמצעים כשרים, ללא שום פרופורציות. בסוף הניסוי שאלו שוב את הילדים איזה פרי הם מעדיפים, והפעם כל הילדים ציינו שהם אוהבים הרבה יותר את הפרי האסור.

הדוגמה הזו לקוחה מתחום התזונה, המסקנה מהניסוי הזה שלא כדאי לאסור על אכילה של אוכל מסוים משום שהאיסור הופך אותו למשהו מאד נחשק שקשה לעמוד מולו. בנקודה הזו הדת טעתה טעות גדולה וברגע שהיא הכריחה להסתיר איברים מסוימים היא גרמה להם להפוך להיות הרבה יותר נחשקים ומיניים ממה שהם היו אמורים להיות. ובאמת בפסטיבל פשוט, כאשר הכול היה חשוף לעיניים בכל מקום, כל האיברים נהפכו להיות רגילים ולא מיניים. הם איבדו מכוחם. הם יכולים להיות יפים, אך לאו דווקא מיניים. לכן נראה לי שכשנפסיק לחנך לבושה מאיברים מסוימים בגופינו, הדברים יהפכו לפתוחים יותר, טבעיים יותר ועוצמתם תרד למקומם הטבעי. זוהי, לדעתי, אחת הסיבות מדוע כדאי לפרק את הבושה ואת המגבלות המלאכותיות הללו מגופינו.

אבל לא הלכתי לפסטיבל פשוט בגלל הסיבה החברתית הזו, אלא בגלל סיבה הרבה יותר אישית. מבחינה אישית אני רוצה להיות כמה שיותר חופשי לבחור את דרכי. כדי להיות יותר ויותר חופשי צריך להשקיע. צריך להבין מה מפעיל אותך, להפוך תהליכים בלתי מודעים למודעים. רק אז אפשר להיות חופשי להחליט האם זו באמת הדרך בה אתה רוצה לנהוג או לא. אך הבושה מעירום שהחברה חינכה אותי אליו, אינה בשליטתי כרגע. אני לא חופשי לבחור האם להתבייש או לא להתבייש שזרים יראו אותי עירום, אני פשוט מתבייש. אני רוצה יותר שליטה על חיי, כך שאני אוכל לקבוע האם אני רוצה להיות עירום בחברה או לא ולא להיות עבד לבושה המלאכותית שהטמיעו בי בילדות. הלכתי לפסטיבל כדי לפרק את המוסכמה החברתית הזו של הבושה וכך להרוויח יותר שליטה וחופש בחיי. אני רוצה להגיע למצב בו אני יכול להחליט בצורה שכלית ומודעת היכן להיות עירום בחברה והיכן לא, ולא לתת לפחד ולבושה לשלוט בהתנהגותי. בשביל להגשים זאת, לא מספיק לדעת את כל המידע בצורה שכלית, אלא חייבים בנוסף לחוות זאת ולפרק באופן אקטיבי את מה שחונכת אליו.

פסטיבל פשוט אשרם במדבר

אחד הדברים המרשימים בפסטיבל הוא תחרות ציורי הגוף. במשך שש שעות אנשים מתנדבים שיציירו על כל גופם העירום. כל החלקים בגוף חייבים להיות מכוסים בציור אחד גדול. אחר כך שופטים עוברים על ציורי הגוף ויש תצוגה של הציורים והכרזה על הזוכים בתחרות. מאד הרשימה אותי העובדה שיש אנשים, בייחוד בנות, שיכולים לא רק להיות עירומים לחלוטין אלא גם להציג את גופם, לתת שיציירו עליהם ולהיות חשופים לחלוטין לאורך כל תהליך הציור והשפיטה ללא שום בעיה. מאיפה האומץ הזה? גם אני רוצה להיות חופשי כך, ללא בושה וללא שפיטה עצמית אלא רק עם בטחון וקבלה עצמית.

אני מרגיש שבזכות פסטיבל פשוט הצלחתי להתקדם לעבר החופש הזה. הבנות שהשתתפו בתחרות עזרו לי להתגבר ולפרק את החינוך לבושה ועל כך אני רוצה להודות להן. אם הן מסוגלות להיפתח כך ולהיות עירומות לחלוטין, מי אני שיהסס? לבנות, מן הסתם, יש מוסכמות חברתיות יותר מחמירות לגבי עירום מאשר לגברים. ובכל זאת הבנות הללו הצליחו להתגבר ולפרק את הבושה והנה הן עומדות לפניי בביטחון מלא. כמו לי, גם להן יש איברים "מוצנעים" ובכל זאת הן בחרו להראות אותם, אז למה שאני לא יצליח לבחור כך, למה להתבייש מהן? הרי כולנו באותה הסירה, מפרקים פחדים ישנים.

מקום שני בתחרות ציורי גוף פסטיבל פשוט ספטמבר 2010

ציור הגוף שזכה במקום השני בתחרות ציורי הגוף. צוייר ע"י רותם לוץ וצולם ע"י עמי שטיינר

לפני שהלכנו לפסטיבל צצו כל מיני תהיות, מה יקרה אם אני אראה בחורה יפה? לא נעים שכולם יבינו שאין לי צורך בוויאגרה.. האם אנחנו מוכנים לראות את חברינו ערומים? והם אמורים לראות אותנו ערומים? זה נשמע כל כך מוזר. מילא אנשים זרים, אבל אנשים שמכירים אותנו, האם זה לא יהיה מביך מדי?

אז מסתבר שלא. אין שום בעיה. אחרי שמתרגלים לעירום ועושים את הצעד הקשה ומתפשטים פתאום מבינים עד כמה הדברים פשוטים. עד כמה אנחנו מכבידים שלא לצורך על עצמנו. לפתע לא מבינים מה הייתה הבעיה קודם, הרי הכול כל כך פשוט. אחרי שעושים את הצעד הקשה, כל הסיבוכיות מתמוססת. הבושה, החוקים הנוקשים, חוסר הנעימות, ההגנות המיותרות, כולם מתמעטים או נעלמים. העירום חוזר למקומו הראוי, הוא הופך להיות דבר טבעי. לפעמים יפה יותר ולפעמים יפה פחות, כמו סוגי אוכל שונים שיכולים להיות טעימים יותר או פחות. העירום מופרד מהסקס, הפסטיבל כשמו כן הוא, פשוט. העירום פשוט, הוא לא הופך לאקט מיני. לכן אין בעיה ללכת ליד בנות ערומות או ליד בנים ערומים, וכשראיתי בחורה יפה, פשוט הערכתי את היופי. לגבי החברים, אני מצאתי שכשכולם באותו הראש זה רק מועיל שיש חברים לידך ושותפים למסע. כמו שחשדתי לפני הפסטיבל, התהליך מוסיף אינטימיות וכעת אני מרגיש הרבה יותר קרוב לחברים הללו. כולנו כבר החלטנו שאת פסטיבל פשוט אנחנו הופכים למסורת.

עכשיו אפשר לענות על השאלות מתחילת הפוסט ולומר שכן, מאד מומלץ ללכת לפסטיבל עירום שכזה, אם אנחנו רוצים להגביר את השליטה והחופש שלנו לבחור את חיינו בצורה מודעת ואם אנחנו רוצים לנצח את הפחד והבושה ולקבל את כול הגוף שלנו כמו שהוא. ובודאי שאחרי חוויה שכזו לא רק מרגישים גאווה ושליטה גדולה יותר בעצמך אלא פתאום גם מרגישים עד כמה החברה שלנו מסבכת את עצמה שלא לצורך, כמה התנהגויות שלנו מבוססות על ההפרדה המלאכותית הזו ועל ההסתרה הזו של איברים בגופנו. כשאנחנו הגענו לאילת אחרי הפסטיבל הצחיקו אותי כל הפרסומות שראיתי ברחובות. בכולן רואים איזה אישה מלאת איפור בפוזה כביכול נחשקת, מראה טפח ומסתירה טפחיים. כאילו זה אמור לגרות אותי. עכשיו אחרי שהייתי מוקף בבנים ערומים ובבנות ערומות, הפרסומת נראתה לי מגוחכת. היא פועלת רק כל עוד הכול מוסתר ועירום נשי נחשב קשה להשגה. היא הפסיקה לפעול ברגע שמצב העניינים חזר להיות טבעי ופשוט. ופתאום כל האנשים האלה שמסתירים את עצמם בתוך שכבות של בגדים, חליפות ואיפור נראו כל כך מלאכותיים, כל כך פוחדים להיות הם עצמם. כי הבגדים שלנו לא נמצאים עלינו רק כדי לחמם אותנו ולא מקשטים אותנו סתם, הם בעצם שמים עלינו תחפושת ומגנים שלא יראו עד כמה אנחנו בעצם מתביישים בעצמנו.

מאד ריגש אותי יום אחרי הפסטיבל, לקבל בסלולארי הודעה מהחבר שגם היה איתנו פעם ראשונה: "אתם יודעים, זה מוזר. הכול פתאום נראה לי פחות 'אמיתי' אחרי סוף השבוע. מרגיש יותר נכון להיות שם מאשר פה. מוזר נורא." גם החברה הנוספת שהייתה איתנו פעם ראשונה ענתה שהיא מרגישה כך. היה מרגש לגלות שכולנו, ולא משנה איפה היינו אחרי הפסטיבל, הרגשנו את הזיוף בחיי היום יום ואת המלאכותיות שאנחנו כופים על עצמנו לעומת המצב האמיתי שחווינו בפעם הראשונה בפסטיבל.

אז מה אני אברך לשנה הבאה? שנעז להיות פשוטים ואמיתיים, שנעז להוריד את ההגנות ולא להתבייש, שנחווה עד כמה זה קל וכך נחווה כמה סיבוך יכול לרדת מעל הכתפיים שלנו, וכמה חופש ואושר אפשר להרוויח מכך. ונתראה בפסטיבל פשוט הבא!

שנה טובה! 

Beloved - Sweet Harmony

זוכרים את השיר הזה מסוף שנות השמונים שקורא לנו לחיות בהרמוניה ושבקליפ כולם ערומים?
 זה מצחיק שהתשובה כל כך פשוטה, אין כאן משהו מסובך, רק הבנה אמיתית, כזו שבאה אחרי שחווים משהו ולא רק מבינים אותו שיכלית, שהכל תלוי בנו אישית, רק צריך את האומץ להתפתח בכל הכיוונים ושכולנו באותו מסע התפתחות בחיים,כל אחד במקום אליו הוא הגיע. אין כאן משהו מסובך, הכל פשוט עניין של חינוך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת