00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

מההתחלה אל הסליחה (וחסרה לי בינהן מילה)

היא התחילה. עם "פוּל גז" וטנק דלק מלא, בלי הודעה מוקדמת, הכרזה ברורה ("היכון הכן צא?") או יכולת להתעכב גם אם נורא נרצה לחזור לאחור. היא שם והיא כאן, בלי שהתכוננתי אליה בכל גוניה ובלי שלמדתי להבין את המשמעויות המלאות שלה. היא נוסעת על אוטומט ולא הולכת לעצור. הא וגם אי אפשר להכניס ל"רוורס", הוא פשוט לא עובד..

יש נטייה כזו, יאמרו חלק נכונה וחלק יאמרו אחרת, לקחת התחלות כחשבון נפש כדי לנקות את הכל. בבסיסה אני מסכימה עם הטענה ואפילו בעד התחלות כאלה, בייחוד שמדובר על הבין- אישיות שבינהן, אך מה קורה כאשר על גבי אותו "דף לבן" יש כתמים עיקשים שלא מסכימים להתנקות ולא מתכוונים סתם כך להיעלם? יש בזה מן הסימן שיש שם משהו לפני, ובין לבין שצריך להתהוות. משהו צריך לקרות, אחרת זה יהיה סתם כמו לטאטא מתחת לשטיח את אותן פיסות האבק שעם הזמן יתפסו ויגדלו ויהפכו לגושים כאלה דוחים כמו שמצטברים לך מתחת למיטה אם לא ניקית מספיק זמן, גושים שכבר אי אפשר יהיה להסתיר. לפחות לא מתחת לשטיח.

ביחד עם ההתחלה הזו וההתחדשות וכדי להדביק את הקצב הנכון שלה (זו היא שמכתיבה, נכון שהייתם מתים שזה יהיה אחרת?), יש שם חשבון נפש הדדי ומדוייק שצריך לעשות, מלווה בכמה תחושות ששנינו נצטרך להבין בעצמינו וללמוד על עצמינו, לפני שנסלח (ואולי גם נשכח, אבל כל דבר בעיתו).


מָחְנַק. בחיי, אין לי קנה מידה להגדיר עד כמה החסיר לי האוויר באותה נסיעה. טעונה. הידיעה שמשהו בלתי פתור שרק הולך ומתגבר נמצא שם מתחת לפני השטח, מאיים בהתפרצויות ורעידות קטנות ומנסה להרחיק אותנו משני צידי הלוֹע, כך שאם הוא יפרוץ (וברור לשנינו הרי שכן), שנינו לא נספוג את הכוויה ברמה ישירה שכזו.

האמת? אולי צפיתי את זה מגיע. זה לא חדש שחסרים שם כמה פתרונות דרושים וכמה דברים שטרם נאמרו. אני גם לא בטוחה שהם יכולים להיאמר כרגע. לא ככה. לא עכשיו. כרגע כל מה שהם יעשו יהיה ללבות את אותה אש חמה עד שהיא תשרוף. והפעם, היא תשאיר רק פחמים אחריה. לא יותר.

אנחנו צריכים ללמוד כמה דברים לפני שהכל יוכל להיאמר. אני לא נוטה לטפוח לעצמי על השכם, במיוחד לא במצבי שתיקה כאלה, אבל אני לפחות עשיתי את הצעד כדי ללמוד איך לצעוד לכוון, כנראה הנכון.

 

כַּעַס. מישהו מוכן להסביר לו שנכון, למרות שאני בת 24 בעוד שבועיים, יש דברים שלא אומרים לי?? או יותר נכון, יש דברים שאני לא יכולה, ולא שלא הייתי רוצה, אבל פשוט לא מסוגלת לשמוע ולהכיל? מילים כמו שנזרקו בפיסת הזמן הקצרה המטושטשת הזו פשוט סגרו עליי. הכניסו אותי בחזרה לתוך הבועה שלי, לא מדברת ולא מקשיבה. לא רוצה לשמוע. כלום. הודפת ממני כל מילה זרה שאפילו לא מצליחה להכנס באוזן ולצאת בשנייה. התכנסתי חזרה אל אותה תנוחת עובר, דקלמתי לעצמי מנטרה מפוברקת כדי לנסות להתמקד במשהו אחר, לנשום עמוק, להתעלות מעל העצמי השבור שהונח שם בדיוק כדי שימטירו עליו מטח של חיצים שיפגעו בדיוק במטרה ה(לא) נכונה. ולא משנה כמה בוגרת הוא "תופס" ממני, כל שיחה בה הוא מנסה לשים את האמת הכואבת במרכז, הוא רק פוצע ולא מצליח ללמד מעצמו מאום.


עלבּוֹן. הוא אמר לי שמאז שהתחלתי ואני מנסה להבין את הצעד לפני שהוא קורה, הדרך נראית לו עכורה יותר, לא נכונה. היא רועשת ולא בטוחה לדעתו בזמן שהוא עומד באותה נקודת פתיחה ובטוח שהיא היעד, שהוא כבר חצה את קו הסיום. והיא מנסה גם, ללכת ולעקוף וללמוד דבר או שניים לפני החילוף. ואני בצעדים אחרים שונים וגם מקבילים אליה. בחיי שלא העזתי להאמין שהוא יעז בכלל לבטל את התהליך שלנו בצעד גרוטסקי כזה.


שְתִיקה. התכנסות לתוך עצמי היא הדבר היחיד שיכלתי לעשות ברגע שאחרי. והיו לי, כמובן שהיו לי כל-כך הרבה דברים שרציתי לומר. לומר? לצעוק התכוונתי. אבל כדי להמנע מצעקה שלא לצורך פורקן אמיתי שתקתי. ולא מתוך פרנציפ אלא מתוך חוסר יכולת. כי הסתכלתי בעיניים שלו וראיתי את התבוסה של עצמי. את ההקטנה הזו שהוא זרע שם וחיכה שהיא תגדל שוב ושוב וחוזר חלילה. לא היו לי כוחות יותר להתמודד איתו באותה נקודה. ואולי זה פשוט הרגיש לי מיותר.


הִתְפַּכְחוּת. אלה היו כמה ימים של שקט מתוח. העסקתי את עצמי בכל הדברים הנכונים לי. כתבתי. כתבתי כי זו הדרך שלי להתמודד עם החיים, להבין רגשות ולקבל תמונת מציאות שתיראה לי בפרספקטיבה נכונה בעיניים שלי. רק ככה אצליח להבין ואולי גם להודות, בפניו ובפני עצמי שיש פה מה לתקן. שחשבון הנפש הזה צריך להתחיל עכשיו אם לא התחיל לפני, ביחד עם השנה הזאת. קראתי. הזנתי את המוח שלי בכל המשמעויות הנכונות של אותם רגעים מוצפים במילים ומשמעויות. דברים שגדולים ממני ידעו לבטא הרבה לפני ומי חשב עליהם בכלל? טוב שיש אותם.

 

אחרי ועם כל אלה שעשו לי טוב ופתחו לי את כיוון המחשבה למה שמתחיל להרגיש נכון, בלילה במקום לישון פצחתי במרתון של "מחוּברִים" (מרתק!). איפשהוא בין הפרק הרביעי של הסדרה על האח ש"בחר בחיים" לפרק השישי על "הבן הטוב", הזכיר שי גולדן את הרגש "חמלה" שהוא צריך לגלות יותר כלפי אחיו רן. וגם אל אביו. ונראה לי שאז זה קרה והבנתי. את כל מה שלא הצלחתי מאז שהוטלה הפצצה האחרונה ולפני כן להפנים לגבי הוא, לפצח את הקוד הבלתי אפשרי על אותו רגש שחָסַר לי. לעצמי ואיתו.

 

בין שלב ההתחלה אל סליחה. חסר היה לי שם משהו שנשכח.. ואי אפשר לסלוח בלעדיו.

 

הדרך אל ההבנה לוותה בכתיבה. כל-כך הרבה מילים שרציתי ולא יכלתי לומר. כרגע אין למי והשתיקה יקרה לי יותר. אז אני מסתגרת ופורקת בלי לחשוב יותר מידי במקום היחידי ש(כמעט)תמיד יצליח להכיל אותי מבלי לאכזב. הסליחה עדיין אי שם, בדרכה נגררת ונסחבת מאחור. היא תגיע בזמנה, לזמן אני לא דואגת (ובכל זאת יש עוד כמה ימים עד ליום ההוא של הסליחות). בינתיים הנסיעה ממשיכה על אוטומט ואין רוורס. ולי, יש עוד כמה תחנות בדרך..

 

(ותודה למי שנשאר בלי להתיאש ועבר וקרא אותי בין כל התחנות המוזרות האלה באותה נסיעה. מקווה שהן לא מידי מתישות)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת