11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפחה בדרכים

סיפור על אישה אחת

יש אישה אחת. היא לא מכירה אותי. ראתה אותי בחטף, מזמן פעם או פעמיים. גם אני ראיתיה כך. אבל אני חושבת עליה הרבה בזמן האחרון. הלב שלי כל כך איתה, ובכל תפילה שלי, כזאת ביני לביני לפני השינה, אני כוללת גם אותה. היא אישה יפה. עד לפני כמה שנים החיים חייכו אליה. חייה ידעו אהבה גדולה, שפע כלכלי, משפחה מאושרת... אני מדמיינת את היום בו התהפכו חייה. ודאי החל כיום רגיל. מתי מגיעות הבשורות הרעות? בדרך כלל לא ממש על הבוקר. הבוקר ההוא, איך הוא התחיל? היא הכינה קפה, עלעלה בעיתון, הביטה דרך החלון לנשום את אויר הבוקר, להנות מהשמש?!... מתי זה קרה? האם צלצלו אליה מבית הספר שהילד לא מרגיש טוב? או אולי הוא חזר מבית הספר ואמר שמשהו כואב? אולי זה היה אחרי הצהרים כשחזר ממשחק עם חברים? ואולי התעורר כואב באמצע הלילה משינה? מכל מקום, בהתחלה היא חשבה שזה כלום. אולי כאבי גדילה? אולי מתח שריר? כשזה לא עבר הלכו לרופא. גם הוא לא דאג. אולי דלקת? נתן בודאי איזו תרופה. אך הכאבים לא עברו, ואפילו החריפו...וענן דאגה התיישב על הלב. עוד לא ברור לא בטוח, אולי צריך לדאוג? קרוב לודאי שלא...אך כשהכאבים לא עברו, והילד החל להימנע מפעולות שונות, אפילו הרופא כבר הרצינו פניו. הוא החל לשלוח אותם לבדיקות. בהתחלה לא מצאו כלום, והיא לא ידעה אם לשמוח או לדאוג. אם כואב, הרי יש משהו...

ויום אחד הגיע אולי טלפון. וקול של רופא, או מזכירת הרופא, אמר להם שהגיעו תוצאות הבדיקה האחרונה, ושעליהם להגיע למרפאה במהירות. כי גורמי רפואה לא אוהבים לבשר בשורות לא טובות בטלפון...ובכלל, למרות ניסיונם, הם לא ממש טובים בבישור בשורות רעות. האם יש מישהו שיודע לעשות זאת בצורה טובה?איך אפשר לבשר בשורה מדאיגה בצורה שלא תדאיג? כמה זה קזה במו פיך להפוך את חייו של אדם על פיהם? אתה בודאי מנסה לעשות זאת בצורה יובשנית, מרוחקת, כי גם אתה, המבשר בודאי כולא את רגשותיך שלך, לבל יתפרצו. לבל יציפו גם אותך הפחד והכעס והעצב והכאב...

ומרגע זה נכנסו חייה למערבולת. ואיום המוות התעבך מעל ימיה ולילותיה כענן שחור, כעשן מיתמר מלועו של הר געש ואומר להתפרץ ולגרוף את כולם אחריו בלבה הרותחת שלו. הכאבים הסתברו כרע מכל. כאותה "מחלה" איומה שעלולה להרוג בסבל ובייסורים. והיא ובנה החליטו להילחם במחלה הזו. הם היו צבא קטן של ילד ואם. בטיפולים הקשים, הכואבים, הטומנים בחובם סיכויי הצלה אך גם מלווים בתופעות לוואי קשות, המביאות סבל גופני ונפשי רב. והיא כאבה ןסבלה יחד עם בנה. שלובי ידיים ואצבעות. בכל מפגש עם רופא, בכל זריקה, בכל בדיקה. לילות שישנה על ידו, על הספה הלא נוחה בחדר בבית החולים. ניזונה מהרבה קפה מר מהקפיטריה של בית החולים. לפעמים, אולי, היתה צופה באורחים הבאים לביקור. פניהם מביעות דאגה, ואולי גם קצת רחמים שצבטו את ליבה. אולי חשבה עליהם, באים מהעולם המואר באור שמש שהיה פעם שלה, וחוזרים אליו כעבור שעה קלה. והיא נשארת מוארת באור הניאון החיוור, בחדרים המחניקים עם ריחות המחלה.

והם ניצחו אותה. היא ובנה. את המחלה הנוראה. וזכרה את הרגע הזה, כשהרופא אמר לבנה שהוא בריא. ואת התחושה הזו, שלא היתה לגמרי מאושרת ולא היתה בה לגמרי הקלה. כי המחלה הזו, היא הבוסית, והיא לא אוהבת להפסיד בקרב. וכמו בכל סרטי האימה, היא יכולה לביים לעצמה סרט המשך. ובינתיים הותירה צלקות ונכות בגופו של בנה. אבל הם התגברו על כל זה וחזרו לחיים. כל אחד חזר לענייניו, לתחביביו. היא לחברותיה, ולשגרתה. מטפחת את הבית, מפליאה במטבח...והילד חזר אל חבריו, אל בית הספר. אפילו נסעו שוב לנופש משפחתי בחו"ל...בהתחלה, כל כאב, כל חום, כל הבעת פנים לא שמחה של הילד הקפיצו אותה. כמו שעון מתוח יתר על המידה, מוכן לצלצל בכל רגע ורגע. רק הכוננות המתמדת הזו, היא לבדה, לרע שיחזור, התישה אותה...אך הזמן עבר, והיא רצתה לחשוב שאולי הרע מכל בכל זאת מאחוריהם...

ואז, כשכבר החלה לשכוח, כשכבר פחות נזהרה, כשכבר פחות היתה על המשמר, הילד התלונן שכואב לו. ומיד .היא ידעה. ורצה עמו לבית החולים, כדי לשמוע את שכבר ידעה, שהמחלה חזרה...וכמו סערה שמאיימת להטביע אותם, כאילו כבר היו שם, וכמעט טבעו, וברגע האחרון הצליחו לעלות על דוגית קטנה מתנודדת, וכבר חשבו שהנה הם קרבים אל חוף מבטחים, ואז הפך אותם הים שוב...והסערה הזו היתה קשה מקודמתה. ימים של בידוד. וחולי שלא נרפא. ואובדן תקווה.ותרומת מח עצם שהיתה כל כך נחוצה ולא נמצאה מזה זמן רב. ורופאים שחלקם לא נתנו תקווה, ורק אחד שאמר בביטחון: "נצליח" והיא החליטה לבטוח בו... וצדקה. והתרומה נמצאה. והילד שוב הבריא.והיא חשבה שזהו. בכמה ניסיונות עוד יעמיד אותה אלוהים?

ושוב היתה שנה של שקט. והיא התמכרה לתחביביה, לשגרה המתוקה, האפורה, זו שכל כך ייחלה לה...

ועכשיו המחלה חזרה בשלישית. והרופאים כבר נראים חלשים ומיואשים מולה. פותחים את תיק הרופאים השחור, ושום דבר מתכולתו אין בו מזור ומרפא למחלה הקשה מכולם המשתוללת בגופו של בנה ועושה בו שמות. והיא עומדת מעליו, חסרת אונים, ואינה יכולה עוד לעשות דבר. ולו ניתן היה, היתה רוצה להתחלף עמו. לינוק מגופו את הסבל והכאב אל תוך גופה שלה. אך אינה יכולה. והסערה הפכה לצונאמי, והדוגית הקטנה התנפצה לרסיסים. והיא נזרקה לקצה האחד של האוקיינוס, ובנה לקצה השני. וסף הסיפור, אולי כבר ידוע מראש...ואין בה עוד כוחות ללחום, להאבק, לאזור אומץ וכח, למקד המחשבה... אין בה עוד כח לשאול למה, למה אנחנו? אין בה עוד כח לקנא, לכעוס, לבכות... רק לשבת ליד מיטתו ולאחוז בידו. ללא הפסקה. לא עוזבת אותו לרגע.

ובא לי לאחוז בידה. ובא לי לחבק את כתפיה. ובא לי לבכות איתה. ובא לי לנסות וללחוש באוזנה משהו מעודד. על כמה שהיא אישה חזקה, ואמיצה. ושזכה בנה, באמת, לחוות במלוא העוצמה אהבת אם מהי...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

אני רק שאלה...

מתכננים טיול לצפון מזרח ארה"ב?

יש לכם שאלה? אשמח לענות! (כמיטב יכולתי )

שלחו את השאלה למייל:

dorit.rosenthal@gmail.com

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל barnoga אלא אם צויין אחרת