00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

סיפור קצר על פמיניזם

מאתיים תלמידים ישבו בכיתה, מסודרים בשורות עד קצה האולם.

"פנימיסטית?", שאלה יסמין, שישבה בשורה הראשונה, כשהיא עוצרת את ההקלדה על גבי לוח המקשים המובנה שבשולחנה ומביטה במורה בעיניה הגדולות, הכהות.

"לא", חייכה מינג, "פמיניסטית. המהפכה הפמיניסטית. זהו נושא שיעור ההיסטוריה שלנו להיום – המהפכה הפמיניסטית ושקיעתה של התרבות המערבית". היא הביטה על שאר הילדים שבכיתה, והם הביטו בה בחזרה, דוממים. 200 פנים צעירות, שקטות, מקשיבות לדמות הסמכותית העומדת מולם. "אפשר להמשיך?", שאלה. אף אחד לא ענה.

"יופי. לפני שנתחיל, אני רוצה שמישהו יספר לי על האינדיבידואליזם המערבי".

עומאר הצביע; "אינדיבידואליזם אומר שהפרט הוא מעל המדינה" אמר לאחר שהנהנה לעברו. אחריו הצביע צ'אנג, שהוסיף כי "הוא היה נפוץ באירופה ובצפון אמריקה".

"נכון, ובאילו תקופות?"

צ'אנג התלבט, ויסמין הצביעה, "אלף תשע מאות ומשהו, אני חושבת. אולי אלפיים ומשהו".

"טוב, לגבי נקודת ההתחלה של האינדיבידואליזם הדעות חלוקות, אבל מרבית החוקרים מסכימים שלאחר המאה ה 21 נותרו בעולם רק שרידים מעטים לערכים אינדיבידואליסטים מערביים. מדוע אתם חושבים שזה קרה?"

"המשבר הכלכלי", אמר עומאר. "המלחמה הגדולה!", קראה פאטמה. ילדים אחרים זרקו לחלל האוויר תשובות נוספות, כגון התפרצות הר הגעש בילוסטון, הפיגוע הגרעיני בלונדון, ושינויי האקלים הקיצוניים.

"כן", חייכה מינג, מלטפת את בטנה ההריונית. היא לחצה על כפתור בשלט הבקרה, והכיתה החשיכה. מאחוריה על הקיר הוקרן סרט, בו נראו אסונות טבע, מלחמות, כלים משוריינים עולים בלהבות, פיצוצים, ונאומים של מנהיגים במדים צבאיים.

"כולכם צודקים, אבל אתם בסך הכל נוקבים בשמם של מאורעות שונים. אולי המאורעות הללו הם בעלי חשיבות רבה, אך עצם קיומם לא מסביר דבר. מדוע התרחשה המלחמה הגדולה? מדוע ארצות הברית הפסידה בה? מדוע התרחש הפיגוע הגרעיני בלונדון? מדוע מדינות מסוימות שרדו את שינויי האקלים ואת המשבר הגדול ללא פגע, ואילו אחרות התפרקו לחלוטין אחריהם ונקלעו למלחמות אזרחים?"

לילדים לא היו תשובות לשאלות אלו.

"ובכן, התשובה פשוטה: בסופו של דבר, היו פחות מדי אנשים מערביים, ויותר מדי אנשים לא מערביים. בכל ארץ, גם בארצות המערביות. גלי הגירה גדולים הביאו איתם אנשים בעלי מערכות ערכים שונות, ובגלל הכמות שלהם הם לא התערו בחברה אלא שמרו על מערכות הערכים הנפרדות שלהם. נוצר מצב לא יציב, בו האידיאולוגיה השלטת הייתה קשורה למיעוט בקרב האזרחים. האידיאולוגיה הייתה חייבת להשתנות"

פאטימה נראתה בלתי מסופקת, "אבל גם זה לא הסבר. למה היו פחות מדי אנשים מערביים בכל המדינות?"

"יפה מאוד, את צודקת! זה אכן לא הסבר. למה היו פחות מדי אנשים מערביים בכל המדינות? בגלל שזוגות מערביים לא הביאו מספיק ילדים לעולם, ביחס לזוגות לא מערביים. למה הם לא הביאו מספיק ילדים לעולם? בגלל האינדיבידואליזם והמהפכה הפמיניסטית".

המורה לחצה שוב על שלט הבקרה שבידה, ובמקום הטנקים הדוהרים על פני המדבריות הופיע טור של נשים, כשהן צועדות ואוחזות בשלטים.


 

"כמעט כל הנשים היום, כפי שכולכם יודעים, אינן עובדות במשרה מלאה. חלקן בוחרות בתפקידי הוראה, כמוני, אחרות פשוט נשארות בבית ומגדלות את הילדים בזמן שהבעל עובד. זה היה המצב במהלך רוב תקופת קיומו של המין האנושי – מלבד תקופה קצרה מאוד של מאה עד מאתיים שנה, התקופה שבה פרחה התרבות האינדיבידואליסטית המערבית והחלה המהפכה הפמיניסטית. בתקופה זו, נשים קיבלו זכויות רבות שלא היו להן לפני כן – זכות הצבעה, זכות ללימודים גבוהים, ועוד. שיפורים טכנולוגים כגון מכונות כביסה ומדיחי כלים אפשרו להן לבצע את עבודות הבית ביתר יעילות, ולמצוא עבודות מחוץ לבית. נחקקו חוקים נגד אפליה במקומות עבודה, נגד הטרדה מינית, והחוקים האלו גם נאכפו. ממשלות רבות החלו לעודד נשים להתקדם בקריירות שלהן מחוץ לבית, להפלות לטובה נשים בקידום לתפקידי ניהול, ועוד. במשך אלפי שנים, כמעט בכל התרבויות, נשים נחשבו נחותות ביחס לגברים – עד המהפכה הפמיניסטית".

יסמין הצביעה. "זה נשמע כמו דבר טוב. אנחנו לא נחותות. גם אני הייתי רוצה להיות מנהלת יום אחד. למה שרק הבנים יהיו מנהלים?"

"את צודקת, והיום כולנו מסכימים כי נשים אינן נחותות מגברים. אין ספק שאת מוכשרת לתפקידי ניהול בדיוק כמו הבנים. ובכל זאת, בעולם של היום, הסיכויים שתבחרי להיות מנהלת נמוכים. התגמולים שהממשלות נותנות על ילודה, בכל העולם, פשוט הופכים את החיים להרבה יותר נוחים אם האישה נשארת בבית ומטפלת בילדים והגבר עובד".

"למה שלא הגבר ישאר בבית והאישה תעבוד?", שאלה יסמין.

"מסיבה פשוטה מאוד: הגבר לא מסוגל להניק. כל ההתפתחות הטכנולוגית של המאות האחרונות עדיין לא הצליחה להניב מוצר שיכול להחליף את חלב האם. כמו כן, רוב הנשים ממילא מעדיפות להישאר בבית, ורוב הגברים מעדיפים לעבוד. הממשלה בסך הכל מעודדת סידור שרוב הפרטים מעדיפים".

"והממשלות של אז לא נתנו תגמולים כאלו?", שאלה פאטמה.

"לא, ההפך – הן ניסו לגרום לנשים לצאת מהבית, לעזור להן להתקבל לעוד מקומות עבודה".

"אז מה הייתה הבעיה עם כל זה?".

"הבעיה החלה כאשר גברים ונשים הפסיקו להביא ילדים לעולם - תחילה באירופה, ולאחר מכן בשאר העולם המערבי של אותה התקופה. ברגע שהשתרשה בחברה התפיסה האומרת שעל נשים לשאוף לקריירה מכובדת, זוגות הבינו שהם לא יוכלו לתחזק שתי קריירות ומספר גדול של ילדים. על כן, גברים ונשים השתמשו באמצעי המניעה המתקדמים שפותחו באותה התקופה על מנת להפסיק להביא ילדים לעולם. הילודה הממוצעת ירדה משלושה לשני ילדים, לאחר מכן לילד אחד, ולקראת סוף המאה ה 21 רוב הנשים המערביות כלל לא הביאו ילדים לעולם. ישנם מחקרים המתארים איך הבאת ילדים לעולם באותה התקופה נחשבה מעשה פרימיטיבי, מגונה, איך הורים היו צריכים לנסות ולתרץ בפני חסרי הילדים את הבחירה המוזרה שלהם להביא ילדים לעולם".

"אז הנשים שלא הביאו ילדים אשמות בנפילת התרבות המערבית?", שאל עומאר.

"לא, יהיה נכון יותר לומר שהתרבות המערבית אשמה בנפילת התרבות המערבית. האידיאולוגיה הפמיניסטית לא הייתה נחלתן של נשים בלבד, אלא של החברה כולה, כחלק מתפיסה אינדיבידואליסטית האומרת שעל הפרטים למקסם את האושר האישי שלהם, שלא ייתכן שחלק מסוים מהחברה יופלה באופן שיטתי. ההחלטה לגבי מספר הילדים היא בסופו של דבר החלטה של שני בני הזוג, גם הגברים וגם הנשים לא היו מוכנים לגדל כמות גדולה של ילדים".

התמונה מאחורי מינג התחלפה; במקום הנשים הצועדות הופיע העמוד הראשי של אתר וויקיפדיה, משם נכנסה המורה לאחד הערכים, והקריאה את הכתוב בפני הכיתה:

"מחלה היא פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש. מחלות יכולות להיגרם כתוצאה מגורם פנימי, כגון פגם גנטי או שינוי כרוני בגוף, או כתגובה לגורמים חיצוניים, כגון חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים.

לא מעט חוקרים מודרניים מגדירים את הפמיניזם בתור סוג של מחלה, אולי מחלת נפש, שאחת מתופעות הלוואי שלה היא ילודה נמוכה. מערביים בני המאה ה 21 היו כמובן נעלבים ולא מסכימים עם הגדרת אמונותיהם בתור מחלות נפש, זאת מכיוון שהגדרת 'תפקוד לקוי של הגוף או הנפש' הייתה שונה אצלם בהשוואה אלינו. מבחינתנו, אי הבאת ילדים לעולם היא בהחלט תפקוד לקוי".

"אבל מה כל כך גרוע בזה שלא הביאו ילדים לעולם? למה הן לא יכלו להישאר מדינות עשירות וחזקות?", הקשתה יסמין.

"החברות המערביות הלכו ונעשו יותר זקנות, ויותר תלויות במהגרים צעירים מארצות העולם השלישי, בעלי גישה שונה לחלוטין למקומן של הנשים בחברה. מדינות מערביות נקלעו למשברים כלכליים כשלא יכלו לממן את האוכלוסייה המבוגרת שלהן. בשלב מסוים הסינים הבינו זאת, הסירו את מגבלת הילד האחד למשפחה, והחלו לייצא אל מחוץ לארצם כמויות עתק של מהגרים שישליטו את התרבות הסינית בכל מדינה אחרת".

"טוב, אבל הנשים של אותה התקופה הרוויחו מכל העניין, לא?", שאלה פאטמה. "הן יכלו לבחור, להתקדם עם הקריירה שלהן... הייתי רוצה לחיות בתקופה ההיא".

"כן, וזו הנקודה החשובה", ענתה מינג. "הנשים הרוויחו, אבל החברה שלהן הפסידה. ישנם הרבה מצבים בעולם בהם כל פרט פועל על מנת למקסם את האושר האישי שלו, וכתוצאה מכך החברה כולה מפסידה. מכיוון שלמדינות המערביות הייתה תפיסה אינדיבידואליסטית, גברים ונשים חשו כי מקסום האושר האישי שלהם עולה על הנזק שנגרם לחברה. הם חשבו שזה כלל לא ראוי כי המדינה תתערב בהחלטות הזוגות להביא או לא להביא ילדים לעולם – בדיוק כפי שהם דחו את התערבות המדינה בשלל תחומים אחרים.

המהפכה הפמיניסטית נתפסה כהישג אינטלקטואלי ורוחני. טענו, במידה מסוימת של צדק, כי ניתן לייחס אליה חלק גדול מהקדמה הכלכלית והמדעית של המערב ביחס למדינות אחרות. טענו כי היא מהווה סמל לעליונות המערב. הם האמינו כי גם המהגרים החדשים יאמצו את התרבות הפמיניסטית, ולא העריכו את עוצמתה של המסורת.

הם טעו – המהפכה הפמיניסטית הפכה להתאבדות הקולקטיבית של ארצות המערב. עד מהרה עלה מספרם של מהגרים מארצות לא אינדיבידואליסטיות, כגון ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ומזרח אסיה, על מספרם של המקומיים בעלי התרבות האינדיבידואליסטית. אם היו מהגרים שקיבלו על עצמם את הפמיניזם, אז הנשים שלהם הפסיקו עד מהרה להביא ילדים, ואלו שהתרבו היו אלו שנשארו שמרניים. לא במקרה לרובכם כאן יש שמות שמקורם אינו אירופאי, למרות שאנחנו יושבים בבית ספר במרכז לונדון. כשההרכב הדמוגרפי של המדינות השתנה, האנשים הצביעו בהתאם, הממשלות השתנו, ואופי המדינות השתנה גם הוא. במקומות מסוימים השינוי עבר בשקט, ובאחרים הוא עבר דרך מלחמות אזרחים ומהפכות אלימות. שימרנו את המרכיבים של התרבות המערבית שלא עמדו בסתירה לערכי המהגרים – כגון מערכת כלכלית קפיטליסטית. המרכיבים שכן עמדו בסתירה – כגון האינדיבידואליזם, הזכות לפרטיות, ועוד – נכחדו ונעלמו מהעולם".

"והאינדיבי –", החל עומאר לומר באיטיות, ומינג השלימה אותו "האינדיבידואליסטים".

"כן, הם. הם לא ניסו להילחם בזה? לעודד איכשהו את הילודה? להקים גני ילדים בחינם?"

"אולי הגברים היו צריכים להתגייס ולעזור יותר עם הילדים?", הציעה פאטמה.

מינג לחצה שוב על השלט - תמונת האתר וויקיפדיה הוחלפה בתמונותיהם של ילדים. המוני ילדים - משחקים, אוכלים, לומדים, ישנים. רובם עם עיניים מלוכסנות, או עור שחום, מיעוטם לבנים. אף אחד מהם לא היה בלונדיני; לכולם היו עיניים כהות.


"הם ניסו, אבל ילדים דורשים יותר מכסף. ילדים דורשים גם זמן, אותו הם צריכים לבלות עם הוריהם, לא עם מטפלות. ולא רק עד גיל שנה, אלא גם לאחר מכן. הם נוטים להידבק במחלות, הם לא ישנים לילות שלמים, זה פשוט לא עובד. כל מי שהביא ילדים לעולם בסופו של דבר נוכח באמת המכאיבה הזו. גברים ונשים נקרעו בין הרצון להיות עם ילדיהם לבין המחויבות לעבודותיהם. תופעות כגון עייפות יתר ודיכאונות נעשו נפוצות. כשהגברים היו עוזרים יותר, זה היה בא על חשבון הקריירות שלהם ולא תורם דבר. בסופו של דבר הפיתרון הנוח עבור גברים ונשים נשאר להביא פחות ילדים לעולם, וזאת בזמן שחברות לא מערביות החלו להבין את כוחה של הילודה כנשק אסטרטגי ולעודד את הפרטים להביא כמה שיותר ילדים.

לא משנה כמה ואילו תמריצים המדינות ניסו להעניק, הן לא הצליחו ליצור מצב בו נשים וגברים יכלו לשמור על רמת חייהם הגבוהה ועל קריירות של ממש, וגם להביא לעולם יותר מילד אחד".

"אז למה הם לא הפסיקו עם הפמיניזם הזה בשום שלב?", שאל צ'אנג.

לחיצה נוספת על השלט, ומאחורי המורה הופיע תמונתו של איש מזוקן נואם בתקיפות.

"אני אענה לך במילותיו של הוגה דעות מפורסם מסוף המאה ה 21", אמרה מינג. המזוקן נאם באנגלית, אך הילדים יכלו להבין את דבריו תודות לכתוביות סימולטניות בסינית.  

"מוות הוא חלק טבעי מהעולם. יצורים חיים נולדים, מכלים את זמנם בעולם, ובסופו של דבר פורשים ממנו. גם תרבויות הן כאלו.

חשבנו שאנחנו חזקים. חשבנו שאנחנו מתקדמים. חשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים. אבל הפסדנו בדיוק לאותם הערכים שבהם זלזלנו כל כך, לערכים שמעמידים את המדינה הסמכותית מעל הפרט, לערכים שדורסים את החופש היקר לנו כל כך.

חשבנו שהחופש הזה יקסום גם להם, לאותם המונים שממלאים כעת את ערינו. חשבנו שהוא העתיד, השלב הבא באבולוציה האנושית... אך הסתבר שהחופש אינו אלא עוד סממן תרבותי, המועבר מהורים מסוימים לילדיהם על ידי חינוך, אחד מתוך סממנים רבים שיכולים לאפיין את תפיסתו העתידית של הילד וככל הנראה גם לא נעלה בהרבה על סממנים אחרים. הסתבר כי דורות על גבי דורות של צעירים יכולים לגדול במדינה חופשית כשהם עצמם אינם אוחזים בערכים חופשיים. הליברליזם שלנו גרם לנו לכבד אותם ואת ערכיהם, והדמוקרטיה שלנו אפשרה להם לכבוש אותנו. ניסינו להילחם נגד אויבינו בנשקים שרק נתנו להם יתרונות הולכים וגדלים.

ישנם כאלו שמציעים שנהפוך להם. שמציעים כי נכריח את נשותינו להישאר בבית ולהביא שישה ילדים בממוצע למשפחה. שמציעים כי נוותר על הדמוקרטיה ולא ניתן להם ייצוג בפרלמנטים שלנו. שמציעים כי נוותר על זכויות האנוש, נצוד אותם כמו חיות ונגרש אותם.

אני אומר, באופן חד משמעי, לא. הצעות אלו יאיצו את נפילתנו, ויגרמו לנו להיות זהים להם. המטרה היא לא הישרדותם של אנשים לבנים בעלי חזות אירופאית, אלא הישרדותם של אנשים בעלי אידיאולוגיה מערבית אינדיבידואליסטית – ואלו ייעלמו מהעולם ברגע שנאמץ את ההמלצות האלו. אני אומר שעל הלפיד לבעור במלוא עוזו עד הרגע האחרון, בו ראשי הממשלה וסיעות הרוב בפרלמנט יתחלפו, הרגע שבו החוקים החדשים יחלו לצוץ, מדינה לאחר מדינה, הרגע שבו המהומה תחל. אני אומר, שאם נגזר עלינו ליפול, ניפול כפי שחיינו – כפרטים חופשיים, המאמינים שבשלב עתידי כלשהו ערכיהם יהוו את הבסיס למהפכה גלובלית יותר, כוללת יותר, לתקופת רנסנס עתידית שתהפוך את המין האנושי כולו לחופשי, אחת ולתמיד."

"אתם מבינים?", שאלה מינג. "לא היה לזה פיתרון. המערביים פשוט לא היו מסוגלים להשתנות, לבטל מאות שנים של חופש, לוותר על ערכים שהיו מושרשים היטב במחשבתם. שיעורי הילודה המשיכו לרדת, עד הנקודה שבה התמריצים הפסיקו להיות מכוונים על מנת לאפשר לנשים לוותר על הזמן עם הילדים ולתגבר את הקריירות שלהן, והתחילו להיות מכוונים על מנת לאפשר לנשים לוותר על הקריירות שלהן ולתגבר את הזמן שהן מבלות עם ילדיהן. אבל זה קרה רק אחרי שהחברה עצמה השתנתה, כשהציפיות מהנשים השתנו, עקב גלי ההגירה הגדולים והשינויים הדמוגרפיים".

"זה מוזר", אמרה יסמין, "אני קוראת הרבה ספרים ומעולם לא שמעתי על הפמיניזם הזה".

"יש סיבה טובה לכך שלא שמעת עליו עד כה", אמרה המורה. "קל להסביר לילדים קטנים מדוע הנאציזם הוא מרושע, מדוע הקומוניזם לא עובד, מדוע אינדיבידואליזם פוגע במדינה ומדוע מדינות דמוקרטיות לא מסוגלות לתכנן לטווח ארוך. יותר מסובך להסביר להם מדוע אידיאולוגיה שאומרת שנשים צריכות לצאת ולעבוד כמו גברים, שצריך לבטל את חלוקת התפקידים המגדרית בין המינים, יכולה להוביל לנפילת החברה. הרעיון הזה פשוט מושך מדי, אפילו בחברה לא אינדיבידואליסטית כמו שלנו. רק בכיתות מתקדמות יותר, כמו הכיתה שלכם, מותר להזכיר את הנושא, מכיוון שאתם מספיק מבוגרים על מנת להבין את הנזק הטמון בפמיניזם".

"אבל מה אכפת לי מהנזק?", שאלה פאטמה. "אם אני לא רוצה להביא שישה ילדים לעולם, אז זו זכותי".

"נכון, זו זכותך. אף אחד לא יגיד לך דבר. המדינה המודרנית לא כופה עלייך להביא ילדים רבים לעולם, היא רק תעניק לך תמריצים כספיים אם תעשי כך. למדנו מההיסטוריה שכפייה לא תועיל בדבר, רק תיצור תנועות נגד שעלולות להחזיר את המהפכה הפמיניסטית. על כן, אתן יכולות לראות פה ושם נשים שבחרו ללכת נגד התמריצים ולהתקדם לתפקידי ניהול, חלקן עם ילד אחד או ללא ילדים בכלל. אבל לרוב, גברים ונשים כיום מוותרים על החופש, העצמאות ואיכות החיים שמאפשרים מספר נמוך של ילדים, וזאת על מנת שהחברה כולה תשגשג ותגדל. חברות שלא הבינו את זה, נכחדו בסופו של דבר והוחלפו בחברות שכן הבינו את זה - ערבים, סינים, החרדים היהודיים... זה אולי עצוב, אבל כך מתנהל העולם".

מינג ליטפה שוב את בטנה ההריונית. היא תקרא לו יאן, חשבה. בקרוב הוא יצא, ויוכל להצטרף אל תשעת אחיו ואחיותיו. משפחה ממוצעת, בדיוק כפי שהיא ובעלה חלמו להקים, לתפארת הקונפדרציה האירו-סינית החדשה.



הערה:

זו הגרסה השנייה של הפוסט הזה. התגובות לגרסה הראשונה הפתיעו אותי, הן בעוצמתן והן בחלוקה המגדרית הברורה שלהן; נראה היה כי נשים תפסו את הפוסט כהאשמה חד משמעית של המין הנשי בנפילת התרבות המערבית, וכי הן האמינו שהפיתרון שאני מציע הוא ביטול המהפכה הפמיניסטית.

הכוונה שלי רחוקה מאוד מכך. בעתיד המתואר כאן, שהוא עתיד אפשרי אחד מתוך עתידים רבים, האשם בנפילת התרבות המערבית אינו נופל על הנשים, אלא על האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית המאפיינת גברים ונשים. אני גם לא מציע שום פיתרון, בטח שלא משהו הזוי כמו ביטול המהפכה הפמינסטית, ואין לי שום רצון אישי להיות אב לשמונה ילדים...

ראוי לזכור כי הבדלים בשיעורי הילודה לבדם אינם מספיקים על מנת שעתיד זה יתממש – נדרש גם כי חברות לא מערביות יישארו לא מערביות בכל הקשור לשיעורי הילודה שלהן. אצל הערבים הישראלים, למשל, שיעורי הילודה יורדים ומתקרבים לשיעורים של היהודים הישראלים ככל שהזמן חולף והחברה שלהם נעשית יותר מערבית. מצד שני, לא נראה כי האוכלוסייה המוסלמית באירופה הופכת ליותר פמיניסטית.

אני כן חושב שיש כאן כמה נקודות עקרוניות חשובות, ומעל כולן האפשרות שערכים שנחשבים קדושים בעיני כולנו עלולים להתגלות כהרסניים עבורנו במאבק מול תרבויות שאינן אוחזות באותם הערכים.

 


 

נ.ב.

התפרסם מאמר בעיתון כלכליסט שרלוונטי לנושא הפוסט. מומלץ מאוד לקריאה לכל מי שמתעניין בהשלכות של הדמוגרפיה על עתיד האנושות.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת