00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מועדון המיליון

מועדון המיליון

Steve Austin, astronaut. A man barely alive.

ובעברית :

סטיב אוסטין, אסטרונאוט. אדם שבקושי חי.

אני זוכרת את עצמי בת 10 כשהתחילה הסדרה להיות משודרת בטלויזיה הישראלית (בערוץ הראשון והיחידי של אותם הזמנים).
שלוש שנים שודרה הסדרה, ואני... אני הערצתי את סטיב כמו שלא הערצתי אף אחד אחר. אפילו  לא את ac-dcולד זפלין ודיפ פרפל.
אני זוכרת איך התפעמתי מכושר ההישרדות שלו, מעצם זה שלמרות כל מה שאין לו (בו) הוא יותר מאחרים ובסתר לבי אמרתי לעצמי שהלוואי שגם לי יהיו רגלי מתכת שיישאו אותי מהר יותר למרחקים, או עיניים שיאפשרו לי לראות הכל, או ידי על שיכולות לסחוב הכל.
כן, זו הייתה המשאלה או החלום הילדותי האינפנטילי שלי, אבל מאז עברו ימים רבים ומאותה סדרה אהובה נותר רק השם :"האיש השווה מיליונים", שזה מכבר נדחק למחסני השכחה שבמוחי.


אני מודה שלא הייתי נזכרת בסדרה  לולא נבחרתי ביום שישי בתואר: בלוגרית השנה  בקטגוריה של "מועדון המיליון - הבלוגרים שעשו את זה בענק".
וואלאק, אני?
טוב, נכון שיש לי כניסות ונכון שהן לא מעטות, אבל תואר?  ואת זה???
למה לא נתנו לי את תואר :"בר רפאלי של הבלוגים"?
למה?
ואל תגידו לי :"למה את מקטרת" כי מצווה לקטר! אני אישה ואני בלונדינית ולפני הכל אני  בלוגרית אז אני מקטרת ( בדיוק כמו שאתם מקטרים)....

אז כן, בזה זכיתי ולמרות שאני לא בר ולא רפאלי אז אני שמחה.
מאוד מאוד שמחה, כי כן, עשיתי את זה.
לא יודעת עד כמה "בגדול" ואם בכלל, אבל לחלוטין i did it my way.

ורגע, לפני שיתברר שרק אני ועוד קומץ בלוגרים מבינים במה דברים אמורים אתן הסבר קצרצר גם לקוראים הנאמנים שלי מה פה קורה פה....
אז הכל התחיל לפני כמה שבועות, בצלאל , מנהל הבלוגיה של תפוז הודיע שבמסגרת  ה-BlogDay2010(שהוא בעצם יום שבו בכל שנה ב- 31 לאוגוסט בלוגרים מכל העולם יכתבו את המלצותיהם על בלוגים אחרים) ייערך מעין טקס אוסקר של תפוז  שבו קהילת הבלוגרים תבחר בבלוגרים שהם אוהבים/מעריכים ע"פ קטגוריות קבועות מראש.
אז זהו, אני נבחרתי בקטגוריה הזו ואני שמחה.
אני גם שמחה שנבחרו בקטגוריות האחרות בלוגרים שאני אהבתי ובחרתי בהם בעצמי במסגרת הליך הבחירה והיו גם כמה שלא נבחרו, אבל הם עדיין זוכים מבחינתי, כי התעודה היא לא זו שחשובה, אלא ההכרה שמישהו חושב שאתה ראוי (ובמקרה הזה אני חשבתי שהם ראויים) ואני חושבת שארוע שכזה מראה עד כמה אנחנו, הבלוגרים, חשובים לתפוז ונכון שלא תמיד קל להיות כאן וכמעט תמיד יש בעיות טכניות ושאר עניינים, אבל אנחנו חלק ממערכת אכפתית וזה מה שמשנה (לפחות בעיניי), ואני אומרת את זה כאחת שהלכה "לרעות בשדות זרים" וחזרה והכי חשוב: נשארת.

וכעת אני רוצה קצת לדבר על נושא שתמיד מעסיק בלוגרים חדשים ואין אחד שלא שואל עליו (אותי, לפחות).
האמת היא שתכננתי לומר את זה לכשנקראתי לשאת דברים בבמה, אבל כל כך התרגשתי והתבלבלתי וגמגמתי שלא יצא שום דבר ממה שרציתי, אז הנה, אנצל את הבמה הפרטית הזו שלי  ואגיד את הדברים, וזה מכוון אליכם, חבריי הבלוגרים:


שאלת השאלות היא :"איך עשית את זה? מה הטיפ לבלוג טוב שעובד ומושך אליו הרבה קוראים קבועים"?


אז חברים וחברות, אין כאן שום טיפ.


אני לא אתייפייף ואומר לכם :"תהיו אתם עצמכם" , כי זה טריוויאלי וברור, שהרי אם לא תהיו אתם מהר מאוד הקוראים הרגישים יקלטו שיש פה זיוף ויצביעו ברגליים ויחפשו את מי
שהוא – הוא.

מה שאני כן אומרת זה שנקודת המוצא היא זו שחשובה.
ונקודת המוצא האישית שלי היא - נתינה.
ואני לא מתכוונת ל-"נתינה" כמילה רוחנית פלצנית, אלא כמהות אמיתית.
אם תכתבו  בלוג וכל מה שיעניין אתכם מלכתחילה זה כמה צפיות, כמה תגובות וכמה קידומים תקבלו -  אז פספסתם את כל המטרה, כי צפיות, ותגובות וקידומים הם תוצר נלווה לדבר האמיתי והדבר האמיתי הוא – הנתינה שלכם לעצמכם.
אז חברים - לכו על כתיבה ככתיבה, אבל לעצמכם.
הנתינה הזו שדיברתי עליה צריכה להיות עבורכם.
אך ורק לעצמכם, וכשתדעו לשים את עצמכם בראש אז הכל יבוא מאליו, בלי מאמץ ובלי התכוונות.
וזה מה שהופך בלוג רגיל לבלוג טוב.

הרעיון שהקורא ייכנס דרך "הפתח הוירטואלי" וירגיש מצד אחד מציצן ומצד שני חבר ושותף הוא המפתח להצלחה של בלוג.

קורא לא צריך להיות חבר של בעל הבלוג, הוא צריך להיות איזשהו סוג של אורח – שותף, כי רק כשהקורא חש שותף, אך יחד עם זאת לא מחויב לשום דבר - היחסים הנכונים נשארים מאוזנים ולאורך זמן.
אז נכון, יש סוגים רבים של כותבים וסוגים רבים של קוראים, אך האיזון הזה בכל מקרה חייב להישמר  וניתן להשיגו אך ורק אם אתה ככותב - כותב לעצמך, כאילו אף אחד לא קורא אותך, לא עכשיו וגם לא בעתיד ,ואז כל האמת שלך, כל האותנטיות , כל המיוחדות שלך לא תפחד לצאת. וכן, אני מדברת על פחד, כי כשאתה כותב מתוך ידיעה שמישהו קורא אותך אז הראש מתחיל לחשוב ודוחקות ומסרסות את הרגש והאצבעות לא מרקדות  חופשי על המקלדת כפי שהן היו עושות לולא השכל נכנס לזירה, אבל אם אתה כותב לעצמך, לציפור הנפש שלך, למהות שבך,  אז התוצאה היא אחרת לחלוטין כי האצבעות פורטות על נימי הנשמה עוד לפני שהן פורטות על מקשי המקלדת וזה בדיוק מה שצריך להיות. זה בדיוק הפוסט שיצליח לגעת בנימי נשמתם של הקוראים כי נשמה מדברת לנשמה ונשמה מזהה נשמה (אחרת), אבל כשקורא נכנס לבלוג ומזהה משהו שהוא לא הדבר האמיתי, אלא משהו שדומה ל... או קרוב ל... אז זה פשוט לא יעבוד  ובטח שלא לאורך זמן.
וכשאני אומרת "נשמה" זה לא חייב להיות רק ברמת הכתיבה, כי גם פוסט עם תמונה אחת בודדת, או מתכון בלי סיפור נלווה- נושאים עמם מטען אנרגטי שכל כולו חלקיק מהנשמה שלכם, אבל זה כמובן בתנאי שאתם מכניסים בפוסט הזה חלק מאותה נשמה, אם אתם עושים :"אללה באב אללה" רק כדי להספיק לפרסם עוד פוסט ( אחד מיני מיליון, בערך) וכדי להכניס את תגית ה"נושא החם" כדי למשוך אליכם עוד קוראים (גם אם לפוסט שלכם אין בכלל קשר לנושא החם)- אז מהר מאוד יהיו אלו שיבינו איזה פסאדה אתם "מבשלים" ויצביעו ברגליים, אז הישארו נאמנים לעצמכם והאמינו לי- זה שווה.

אז תזכרו- רוצים בלוג מצליח? תעשו אותו לעצמכם.

אני זוכרת את הימים הראשונים של הבלוג שלי. הייתה לי רק תגובה אחת או שתיים בכל פוסט, אבל התשוקה שלי הייתה זהה לתשוקתי היום.
שום דבר לא השתנה.
נכון, היו מקרים שלא הייתה לי השראה ולא היה לי חשק וגם לא כוח, אבל בימים האלו פשוט חתכתי כיוון ולא עשיתי כלום. לא היה מצב שכשלא בא לי עשיתי משהו שהוא "בערך". הטוטאליות הזו שלי הובילה אותי לאורך כל הדרך , שוב, כי עשיתי את זה לעצמי.

אז נכון שאני מתרגשת שיש לי כמות כזו של כניסות , אבל מה שבאמת עושה לי את זה זו העובדה שעשיתי את זה במו ידיי , ואם כבר מדברים על הצלחה עצמית אז עוד כמה מילים , ברשותכם, על הנושא הכי שנוי במחלוקת כאן, בבלוגיה.
ה-נושא בה"א הידיעה הוא נושא הקידומים.
כולנו יודעים שיש בלוגרים שמקודמים יותר ויש כאלו שפחות ויש כאלו שמשום מה- בכלל לא.
לא אתם ולא אני עובדים כעורכי התוכן בתפוז.
 כולנו בלוגרים וכולנו באים מנקודת מחשבה שמה שאנחנו עושים אנו עושים מעולה, א-ב-ל מי שמחליט אם אכן כך הדבר הם עורכי התוכן ואך ורק הם יודעים מה השיקולים לבחירה.
האם עולמו צריך להיחרב כי לא קודמנו ? לחלוטין לא. בדיוק כמו שלא נצא בתופים ובמחולות כי כן קודמנו ( לפחות לא אני).

כן בול, לא בול- זה לא מה שיגרום לי לחייך חיוך רחב יותר (במידה וכן) , ובטח שלא יזיל  דמעות מרמור מעיניי (אם קרה ולא).
אני יכולה לומר לכם שאני מהבלוגריות שקודמו כאן בבלוגיה הכי פחות (בדוק!).
לא מזמן ספרתי כמה קידומים קיבלתי וצחקתי. זה היה נתון מביש . על אמת מביש, אבל לאחר מחשבה נוספת הבנתי שמה שמבייש אותי יותר זה שהקידומים שכבר כן קיבלתי היו  דווקא על הפוסטים הפחות טובים שלי בבלוג.  הפוסטים המעולים שלי לא זכו לקידום, אבל אתם יודעים מה? הם גם לא היו זקוקים לכזה דבר כי מעצם היותם מעולים הם זכו להצלחה של עצמם בעצמם וזה כל מה שיפה בקטע,  אז חברים- עזבו אתכם מקידומים ועזבו אתכם מבולים ומשטויות, בואו נחזור לנקודה שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים בשביל עצמנו ואם אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים אז דיינו.

הרי אין אחד מתוכנו שלוחץ על כפתור ה-"שלח" לפני שהוא חושב שהפוסט שלו מושלם, נכון? אז בול כזה או אחר הוא לא זה שישנה את העובדה שאתם שלמים עם הפוסט, אז חאלאס....

נכון, בול בחירת העורך הוא אות להוקרה, או הערכה, אבל לא תמיד נקודת המבט שלנו עולה בקנה אחד עם נקודת המבט של העורך ומכאן מתחיל , אבל גם נגמר הסיפור.

אני מאוד מסכימה שיש בלוגים שקצת מוזר להיכנס אליהם כי כל פוסט שני ( במינימום) אצלם מקודם, אבל אם יש משהו שלמדתי ולא ממש מזמן, (אני מודה), זה להישאר נאמנה לעצמיות הטוטאלית שלי, הן ברמת הנתינה והן ברמת הקבלה (נתינה וקבלה הרי נעות על אותו ציר אנרגטי והן דבר זהה לחלוטין).
אני מקבלת מה שאני צריכה לקבל ושום דבר מעבר לזה, ואם השכן שלי מקבל יותר זה עסק שלו. אין לי עניין במה שאחרים מקבלים , צריך להיות לי עניין רק עם מה שאני מקבלת.
 זה הכל.
ברור שכשמישהו מקבל יותר ( או הרבה הרבה יותר) ממך - זה גורם לתחושות תסכול, מרמור וקנאה, אבל כשאתה מחליט שמה שמגיע לך מגיע לך ומה שמגיע לאחר זה כבר לא עסק שלך אז החיים יפים על אמת.

ואני לרגע לא שוכחת  שנכון ובריא וקל יותר להסתכל על מה שכן יש לי ולא על מה שאין או היה יכול להיות לי ....
וזה המוטו שלי כאן בבלוגיה. אני מברכת על כל קידום אישי  ולא כועסת על  קידום של אחר, גם אם הקידום ( או הקידומים)  האלו נראים לי תמוהים ולא ראויים, כי שוב- מה ששלי שלי ומה שלא שלי – לא מעניין אותי.

וזהו.

זוהי משנתי הסדורה בקשר להצלחה בבלוג.

אז נכון שלא ממש את כל זה התכוונתי לומר, שם, בארוע התפוזי המושקע, אבל אתם יודעים- כשאני נותנת לאצבעות שלי ללכת במקומי- כולכם בצרות....

ואיך אפשר בלי קצת תודות ....

תודה ענקית קודם כל לדן חן שהזמין אותי לשיחה אישית כשהייתי עם שתיים וחצי רגליים מחוץ לתפוז ובחן האישי ( תרתי משמע) שלו  ידע להחזיר אותי לבית שכולו – בית.

תודה עוד יותר גדולה למיטל ש.... שאין בכלל מילים שיוכלו לתאר את הערכתי ואהבתי אליה.  מיטל- אני הכי מאמינה בך בעולם וכשאת פה- אני רגועה, כי אני יודעת שגם אם לא הכל הולך חלק- את לא תוותרי עד שהכל יתקתק כמו שאך ורק את מסוגלת לגרום לו לתקתק. רק את ואך ורק את ! בשקט שלך, בצנעה ובענווה שלך. אצלך אין דיבורים ו"נצנצים" , את מדברת מעשים , ואין דבר יותר מרשים  בעיניי מזה, שתדעי.

תודה לאהובת לבי- לי, שפעם, כשעוד לא היית המנ"שית שלי בפורום התפללתי שאקבל אותך ככזו ואת ההוכחה שחלומות מתגשמים. באבוהה מתגשמים !
 אני אוהבת אותך וכשאת איתי קל לי להיות טובה.

ותודה אחרונה לבצלאל שבלעדיו לא הייתי היכן שאני היום.
תודה על השיחות, הדאגה, העידוד, האהבה, האכפתיות, ההשראה , ו... בעצם  על הכל (כן, גם על זה שכשאני באה לו בהתקף "תשומי" היסטרי ובוכה לו על עשרת הקילוגרמים שיושבים לי יופי בתחת אז הוא באקט אבירי הורס פוער עיניים ותוהה בקול רם על מה אני בכלל מקשקשת, כי אני הרי התשובה היפה והמושלמת וגם החכמה לבר רפאלי...)
 בצלאל הוא נכס לתפוז בכלל ולבלוגיה בפרט, אבל לי הכי הרבה !!!

וגם לך יוני תודה, שבתכלס אין לי מושג מה אתה עושה בתפוז, אבל עשיתי כזו פאדיחה בארוע עם העובדה שלא זכרתי את שמך אז אני מודה לך  כאן, גם אם איני יודעת מהי הגדרת תפקידך...

זהו !!

אוהבת אתכם, מודה לכולכם על שבחרתם להיות כאן עמי וגם אם בעתיד תבחרו שלא- אז זה גם בסדר....

מאחלת לכולם גשם של זהב !

אריאלה אוסטין.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

54 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת