00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיקטאק יוצא לאכול

סיור בהר הבית

06/09/2010
סיור בהר הבית – אוגוסט 2010

 

עליית יהודים אל הר הבית הופכת בשנים האחרונות נפוצה יותר ויותר. כבר לא מדובר בעניין אזוטרי, אלא בתופעה במימדים של עשרות ולעיתים אף מאות מבקרים מדי יום. לאחרונה החלטתי גם אני לעשות זאת. הצטרפתי לסיור מאורגן לשם מטעם ביה"ס שדה כפר עציון. למה עשיתי זאת? מסקרנות. כידוע זהו המקום בו פעם ליבו של עם ישראל בעבר, מוקד תורת ישראל ושורש היהדות. גם חילונים גמורים, חסרי כל זיקה דתית, לא יכולים להתעלם מהעובדה, שלאתר הזה השפעה דרמטית על חיי כולנו גם כיום. להלן הרשמים מסיור זה.

 

מסיבה כלשהי השתרשה בציבור הישראלי התפיסה, שביקור בהר הבית אינו אפשרי – ושאם כן ניתן לבקר בו, אז מדובר באקט מסוכן. בפועל, לפחות בבקרים באמצע שבוע, ההר הוא אולי המקום הפסטורלי ביותר בירושלים. המבקרים בו "נבלעים" ברחבה הגדולה, האוכלוסייה המוסלמית דלילה יחסית – וכוחות משטרה שומרים על הסדר. הסיכוי שתייר תמים יקלע פה למצב של אלימות הינו נמוך למדי.

 

אם בעבר הטילו פוסקי ההלכה איסור גורף על עליית יהודים לשטח הר הבית, הרי שכיום המציאות מורכבת. מי שעוקב אחרי התופעה, יכול לשמוע קולות בקרב הציבור הדתי, הקוראים לא רק לעלייה לשם, אלא אף לנקיטת צעדים מעשיים לקראת בניית בית המקדש. סקר שערך YNET ביולי 2009 חשף כי לא פחות מ- 64% מהיהודים בישראל תומכים בהקמת בית המקדש השלישי - כולל כמעט ממחצית האוכלוסייה החילונית!

 

התכנסנו ברחבת הכותל בשעה שבע בבוקר. הקבוצה מנתה בסביבות ה- 30 איש - ולהערכתי בערך כמחציתם היו מקרב הציבור הדתי. העלייה להר מותרת כיום ליהודים באמצע השבוע בלבד בין השעות 7:30 ל- 10:30 ובין 13:30 ל- 14:30. לפני שנכנסנו פנימה, לקח מאיתנו מפקד המשטרה את תעודות הזהות, זאת כדי לברר עלינו פרטים.

 

 

הוא פירט בפנינו את כללי ההתנהגות הנוקשים, החלים עלינו במקום: אסור לעלות לשטח ההר כל חומר כתוב – כולל תנ"ך, אסור להכניס תשמישי קדושה, אסור לחשוף סממנים דתיים חיצוניים (כמו ציציות לדוגמא), אסור להשתחוות ואסור לקרוע חולצות. להתפלל מותר רק בלב – זאת מבלי להזיז את השפתיים! הוא הבהיר בצורה חד משמעית, שמי שיפר את ההנחיות, יורחק מיידית מהמקום ואולי אף ייעצר ע"י המשטרה. בתמימותי הבאתי עימי ספר כיס קטן, מדריך תיירים של העיר העתיקה – ואנשי הביטחון רצו להחרימו. רק לאחר שוידאו שבין עמודיו לא מסתתרים פרקי תנ"ך, הם התירו לי להכניסו. לאחר התדרוך המשטרתי עלינו דרך גשר עץ אל ההר.

 

 

 

מהגשר צפינו על הכותל המערבי מזווית מעניינת ולא שגרתית.

 

 

במשך מאות שנים השתוקקו יהודים מכל העולם להגיע אל הכותל. בתודעה של כולנו הוא נחשב למקום הקדוש ביותר, כסמלו של העם היהודי. האמת היא, שהכותל היה רק קיר התמך של הר הבית, שבשטחו שכן בית המקדש. רוב היהודים כיום מתפללים לאבני הכותל, בוכים מולו, מטמינים בו פתקים – וקצת שוכחים, שהמקום הקדוש באמת ממוקם בכלל מאחוריו. ממשלות ישראל לאורך השנים תרמו ל"רימום" קדושת הכותל - אולי כדי שלא להצית אש בין יהודים למוסלמים, ואולי כדי להסיח את דעתנו מהר הבית ובכך "להציל" עצמנו מהרהורים על חידוש המקדש.

 

 

 

מקורו של המנהג היהודי להתפלל בכותל המערבי, הוא במסורת בת 400 שנים בלבד. עד תקופת השלטון העותומאני בארץ (שנת 1517 לספירה) התפללו היהודים באתרים שונים סביב החומה – לאו דווקא בכותל עצמו. בשל העובדה, שהכניסה להר הבית נאסרה ע"י המוסלמים, נאלצו היהודים להסתפק בקירות התמך מסביב. מהמאה ה- 19 כבר לא הותר ליהודים להתקרב לשום מקום פרט לכותל המערבי – ומאז הם מתפללים כמעט רק שם. האם הכותל קדוש? חז"ל אמנם כתבו: "לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי", אך עד היום חלוקות הדעות האם הכותל, המוכר לנו מימינו, הוא זה שעליו נכתב בגמרא.

 

 

קצת היסטוריה מודרנית: במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את ההר – ומרדכי גור, מפקד הצנחנים דאז, בישר במכשיר הקשר: "הר הבית בידינו". על מנת שלא לעורר סערה בעולם המוסלמי, מסרה ממשלת ישראל את השליטה על ההר לידי הוואקף. מאז נחשב המקום ל"חבית חומר נפץ" – ולאחד המתחמים הרגישים בעולם. האינתיפאדה השנייה פרצה בספטמבר 2000 לאחר שאריק שרון, ראש האופוזיציה דאז, עלה אל ההר, מתוך ניסיון להפגין את הריבונות הישראלית עליו. בעודנו הולכים על הגשר, חלפנו על פני מגיני פלסטיק, המשמשים את כוחות המשטרה בעת הפרות סדר - ומגנים עליהם מפני זריקת אבנים.

 

 

גשר העץ הוביל אותנו אל שער המוגרבים, שהוא שער הכניסה היחידי בהר הבית, ממנו מותרת כיום כניסת מבקרים שאינם מוסלמים.

 

 

נכנסנו פנימה ואת פנינו קיבלו 2 שוטרים ישראלים ואיש וואקף. השלישייה הזאת ליוותה אותנו בצורה צמודה במשך הסיור כולו. הם הקשיבו לכל מילה שנאמרה, בחנו את המשתתפים בקפידה – ובעיקר זרזו אותנו כל העת כדי שלא נתעכב. הם אמנם היו קורקטיים, אך נתנו לנו תחושה, שאיננו רצויים שם יותר מדי. מרגע עלייתנו להר, מטרתם היתה שנרד ממנו – זאת כדי לפנות מקום לקבוצה הבאה בתור. לא בדיוק תנאים אידיאליים לטיול תיירותי נינוח.

 

 

בביקורי הקודם כאן אגב, שערכתי לפני כשלוש שנים יחד עם מספר חברים חילוניים, הסתובבנו בחופשיות בשטח ללא כל ליווי משטרתי. למיטב הבנתי, חובשי כיפה "מסומנים" כאן מראש - והפיקוח הקפדני הצמוד חל בעיקר עליהם.

 

 

הדבר הראשון שראינו על ההר היה שרידים שונים מתקופות שונות שהתגלו בו במשך השנים. בשל קדושתו הרבה למוסלמים, מעולם לא התבצעה במקום עבודה ארכיאולוגית מסודרת. מסקרן לחשוב איזה אוצרות מדהימים חבויים כאן מתחת לאדמה. על-פי מסורת חז"ל, ארון הברית, ששכן בבית המקדש בתקופת בית ראשון, נגנז במחילות מתחת להר הבית – ורבים מאמינים שהוא עודנו שם.

 

 

 

בהמשך ראינו את מסגד אל-אקצא, הנחשב לשלישי בחשיבותו בעולם המוסלמי (אחרי מכה ומדינה). הוא הוקם לראשונה בשנת 710 לספירה – וכיום יכולים להתפלל בו כ- 5000 איש. לפי האמונה המוסלמית, במקום בו הוא נבנה, נקרא מוחמד אל השמיים על ידי המלאך גבריאל כדי לפגוש את אלוהים.

 

 

 

המבנה הבולט ביותר בהר הוא כמובן כיפת הסלע ("כיפת הזהב"). זהו המבנה המזוהה יותר מכל, עם קו הרקיע של ירושלים. הכיפה מגוננת על סלע גדול הנקרא "אבן השתייה". לפי המסורת היהודית מסלע זה הושתת ונברא העולם, כאן התרחשה עקידת יצחק – וכאן היה קודש הקודשים של בית המקדש הראשון והשני (לפי האמונה, על האבן עצמה ניצב ארון הברית).

 

 

 

בתקופת השלטון הרומאי בארץ נחשב בית המקדש למבנה הדתי המפואר ביותר בעולם כולו – ועליו נכתב בתלמוד: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו". עמדתי מול הכיפה, עצמתי את העיניים – וניסיתי לדמיין את תפארת העבר היהודי כאן בדיוק בנקודה הזאת. גם מי שלא ניחן בזיקה דתית כלשהי, יתרגש כשהוא ניצב במקום המפעים הזה.

 

 

 

מבנה כיפת הסלע נחשב ליצירת מופת אדריכלית. זהו המבנה המוסלמי העתיק ביותר בעולם, שנותר במתכונתו המקורית. למרבה הצער הכניסה אליו מותרת מאז האינתיפאדה השנייה למוסלמים בלבד.

 

 

לפי המסורת היהודית, באחרית הימים בית המקדש השלישי יירד לכאן בצורה פלאית מהשמיים. מאידך, בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות במגזר הדתי, הקוראים לבניית בית המקדש – מבלי לחכות לימות המשיח. ברור, שהקמת בית המקדש השלישי, משמעותה החרבת כיפת הסלע. ואכן בעבר התגלו מחתרות יהודיות קיצוניות, שתכננו לפוצץ את הכיפה באמצעות שיגור טיל מרחוק. לא קשה לנחש, שפיגוע שכזה עשוי להוביל את ישראל למלחמת דת מול מיליארד מוסלמים. לא סתם נחשב הר הבית למועד לפורענות - ולמוקד מתיחות תמידי בין ישראל לעולם הערבי כולו.

 

 

 

לפני שירדנו מההר התרשמנו עד כמה הוא שומם בשעות הבוקר.

 

 

ראינו גם כיצד עובדי התחזוקה הפלסטינאים משקים את עצי הגן.

 

 

לאחר שהסתיים הסיור, המשכתי לשוטט לבדי בסמטאות העיר העתיקה. נכנסתי למכון המקדש. זהו מוסד, העוסק בבניית כלים, שישמשו לעבודת השם בבית המקדש השלישי. חזיתי פה בעשרות רבות של כלי קודש (מצופי זהב, כסף ונחושת) שהוכנו לפי התיאורים המדויקים המופיעים במקרא – ובהתאם לדרישות ההלכתיות. ראיתי כאן, בין השאר, מזרקות לקבלת דם הקורבנות, כלים לניסוך המים – ואפילו כלי נגינה לשימוש הלווים (כינור, נבל וחצוצרות). העיסוק פה בבית המקדש השלישי אינו תיאורטי, אלא מעשי, יומיומי וטבעי לחלוטין. אני ממליץ לבקר כאן – ולו כדי להתרשם מהתופעה יוצאת הדופן הזאת (שעשויה להיראות ביזארית ואף הזויה לעיניים חילוניות), לחזות בכלים הנאים – ובעשרות ציורי שמן יפיפיים, הממחישים כמובן את עבודת המקדש. דגם מרשים של מנורת המקדש, שנבנה ע"י המכון, ניצב ברחוב יהודה הלוי – בדרך לכותל המערבי.

 

 

לאחר יום גדוש בחוויות דתיות, התחילה הבטן לקרקר. בשל העובדה, שהרובע היהודי אינו אטרקציה גדולה מבחינה גסטרונומית, שמתי פעמי אל הרובע המוסלמי. בכניסה לשוק הצורפים ישנו דוכן חלקי פנים, שבעבר חלפתי על פניו מספר פעמים. מכיוון שהייתי לבדי, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהיכנס פנימה (אף אחד מעולם לא הסכים לאכול איתי במקום הזה). מדובר בכוך קטן, חסר שם או סימן מזהה, שבו 2 שולחנות בלבד. תשכחו משטויות כמו סדר וניקיון – זוהי מסעדת שוק ערבית הארדקור.

 

 

כבר שנים רבות מגישים פה אברים פנימיים של כבש, אולי כסוג של תשובה מוסלמית למעורב הירושלמי ממערב העיר. בשל העובדה שהגעתי בשעה קצת מאוחרת, המבחר היה קטן יחסית. את הבשר ניתן לאכול בפיתה – ואפשר גם בצלחת בישיבה בפנים.

 

 

 

הזמנתי צלחת של טחול ולבבות (25 ₪). הבשר "נקצץ" מולי – והוגש עם תערובת תבלינים ורוטב חריף, שהכיל שום-לימון-פלפלים. חלקי הפנים היו בעלי טעם בשרי עז ועסיסי. הם לא נצלו למוות, לא תובלו בפראות, לא הוסיפו להם בצל מטוגן, עוף – או שאר קשקושים. פשוט חלקי פנים נטו. תענוג אמיתי.

 

 

 

בנוסף הזמנתי קציצה (20 ₪), שהכילה בשר טחון (כבש וטלה) – ואשר נעטפה בתפוח אדמה. מנה חביבה אבל פחות מיוחדת מקודמתה.

 

 

 

לא שמעו פה על כרטיס אשראי. התשלום הוא במזומן ובכולסטרול. אופציה טובה לחובבי חלקי פנים, המטיילים בעיר העתיקה - ומעוניינים בארוחה בשרית שונה ובחוויית אכילה מעניינת. חזרתי הביתה בשעת ערב, מלא רשמים וחוויות, אחרי עוד יום בעיר הקודש, שלא ישכח במהרה.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

60 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TickTack1 אלא אם צויין אחרת