00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

"חם, שטוח וצפוף" - על משבר האנרגיה-אקלים העולמי

חם, שטוח וצפוף

בספר "חם שטוח וצפוף", דן תומס פרידמן (בעל טור משפיע בניו-יורק טיימס) בעתידו של כדור הארץ ובדרך שבה ארצות הברית צריכה להשתלב בעתיד הזה. הספר כולל שני חלקים מרכזיים:

  1. תיאור כיצד שילוב של שלושת המגמות – ההתחממות הגלובלית, הגלובליזציה, וגידול האוכלוסין במדינות מתפתחות – מוביל את כדור הארץ בכיוונה של שואה אקולוגית.
  2. הסברים מפורטים לגבי הצעדים שארצות הברית צריכה לנקוט על מנת להצליח בעידן ה"אנרגיה-אקלים" החדש שמפציע, איך אפשר להפוך את ארצות הברית לירוקה ולמה זה כדאי.


הפוליטיקה של הנפט

תוך כדי הספר, פרידמן נוגע בנושאים מעניינים רבים אחרים – למשל הפוליטיקה של הנפט. הוא מראה כיצד ניתן לזהות קשר ברור אצל המדינות יצרניות הנפט הגדולות בעולם בין מחירי הנפט לבין החירות והדמוקרטיה: כאשר מחירי הנפט נמוכים הממשלה מעודדת רפורמות שוק חופשי ודמוקרטיה (כי נגמר לה הכסף וצריך למשוך משקיעים זרים), כאשר המחירים גבוהים כוחות בעלי אופי דיקטטורי משתלטים על המדינה והרפורמות נעצרות. הקשר הזה קיים לא רק במדינות ערביות, אלא גם באפריקה, בדרום אמריקה וברוסיה. כל עוד העולם לא עובר לאנרגיות חלופיות, משטרים רודניים מתחזקים עקב מחירו הגדל של הנפט. המדינה הכי מתקדמת בעולם הערבי מבחינת רפורמות דמוקרטיות היא בחריין, וזאת משום שלשליטיה התברר כי עתודות הנפט שלהם הולכות להיגמר, בניגוד לעתודות הנפט של מדינות אחרות במפרץ ושל ערב הסעודית. מעבר למקורות אנרגיה אחרים, בסופו של דבר, יקדם את הדמוקרטיה בעולם.


תכירו: סוחר הסמים שלכם ושל שאר העולם המערבי, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, מלכה של ערב הסעודית

כשל מרכזי בדיון הסביבתי

הספר שופע בעובדות מספריות ובתיאורים מרהיבים של תנופת הבנייה בסין, בהודו, במצריים, ובמדינות נוספות. אנחנו חיים לנו כאן במדינת ישראל הקטנה וחושבים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חשוב לעולם, אבל זו טעות. אני בספק אם ההיסטוריונים של עוד מאה או מאתיים שנה יזכירו בכלל את הסכסוך הזה בתור משהו משמעותי שקרה בתחילת המאה ה 21. רוב הסיכויים שהם ידברו על מאות מיליוני האנשים שעוברים מהכפר לעיר במדינות המתפתחות, בגל ההגירה הגדול ביותר בתולדות המין האנושי. הם ידברו על עשרות המיליארדרים הסינים שצצים בכל פינה. על ערים בנות 10 שנים שהן כבר גדולות יותר מניו יורק, ומשופעות ביותר גורדי שחקים מלונדון. על כפרים מנומנמים שהופכים לחממות היי-טק. על המחיר העצום במשאבים מתכלים שהעולם משלם על מנת לבנות את כל זה, על מדינות דיקטטוריות המרוויחות מהעסק, ועל חממות האיסלאם הקיצוני אליהן חלק מהכסף הזה מתנקז. לכדור הארץ אין בעיה עקרונית עם מיליארד סינים; הבעיה היא עם מיליארד סינים שרוצים לחיות כמו אמריקנים, לצרוך כמו אמריקנים. הם אלו שהופכים את סין למן מגנט ענקי שכל המתכות בעולם נמשכות אליו, דרך גנבי מתכות שמפרקים מכסי ביוב ואנטנות באירופה, ישראל ואמריקה.

כמובן שפרידמן צודק מבחינת תיאור המגמות, והסכנות הנובעות מהן. ההתחממות הגלובלית היא דבר מפחיד. אך ישנו פגם אחד שאני רואה פעם אחר פעם בכל דיוני האקלים והסביבה האלו אצלו ואצל אחרים: שתיקתם של הסינים, של ההודים, של הברזילאים. פרידמן מביא את דבריהם של עשרות מומחים במהלך הספר, מכל מני מדינות, אבל כשהוא מראיין מישהו שמדבר על הצורך להשתמש בפחות דלקי מאובנים – תמיד יהיה מדובר באמריקאי או באירופאי. לא באחד מאנשי העסקים או הפוליטיקאים של המדינות המתפתחות שהוא מזכיר. מבחינתם, כל עניין האקלים הוא אירופאי-אמריקני. הם מוכנים פה ושם לומר איזה קשקוש דיפלומטי בנידון או לקיים איזה כנס, אבל לא יסכימו לקצץ ולו באחוז את התעשיות הרלוונטיות או להטיל מיסים גבוהים יותר על דלק. ואתם יודעים מה? הם צודקים.

מה שקרה במאות האחרונות מאוד פשוט: אירופה וארה"ב קידמו את רמת החיים שלהם תוך כדי פגיעה בסביבה. יערות נכרתו, נהרות יובשו, דגים נעלמו, כל אלו הוחלפו בשלל מסילות ברזל, ערי ענק ומפעלים. זה לא היה נראה נורא כל כך בזמנו – עדיין היה "מספיק" טבע בכל שאר העולם. עכשיו, כאשר מיליוני סינים והודים רוצים גם הם להגיע לאותה רמת החיים, פתאום קופצים האירופאים והאמריקאים ומתחילים לדבר על איכות הסביבה ועל ההתחממות הגלובלית. כפי שתיאר שר מצרי באוזניו של פרידמן: "המדינות המערביות אכלו את המנה הראשונה ואת המנה העיקרית, הזמינו את שאר העולם למנה האחרונה בלבד, ואז ביקשו ממנו להתחלק בתפריט באופן שווה".

אז עכשיו, אחרי שהאירופאים והאמריקנים הגיעו לשם, לכו תאמרו לכל האחרים שלהם אסור. לכו תאמרו לברזילאים שאסור להם לכרות את יערות הגשם שלהם. לכו תאמרו להודים לא לפתח מכוניות זולות לכל עניי ארצם שיגבירו את הזיהום. לכו תאמרו לסינים להפסיק לבנות. בצדק רב התגובה שלהם תהיה עצה ידידותית בדבר המקום שאליו אנחנו יכולים לדחוף את כל האמנות והדוחות המדעיים שלנו מבחינתם.


בריכת שחייה טיפוסית בסין. וזה הולך להיות רק עוד יותר צפוף בעתיד.

אז מה כן אפשר לעשות?

אני לא יודע. אני רק יודע שכל העצות בדבר קניית נורות חסכניות באנרגיה או מכוניות חסכוניות בדלק הן קשקוש, טיפה באוקיינוס. פרידמן מתאר איך בכל יום הסינים בונים קניוני ענק שהאנרגיה שהם מבזבזים אוכלת לארוחת בוקר את כל האנרגיה שאירופאים טובי לב מצליחים לחסוך בזכות טיולי האופניים שלהם. כל פחי המחזור האלו של בקבוקים ופחיות, כל מכוניות הפריוס שטויוטה מייצרת (שבכלל לא ברור אם הן חוסכות אנרגיה לאור תהליך הייצור הבזבזני של הבטריות), כל האנשים שאוספים בטריות או סוגרים את האור לשעה ב"יום כדור הארץ"... פשוט קשקוש (ולא רק אני חושב כך).

בפרקים מאוחרים יותר בספר קוטל פרידמן את "המהפכה הירוקה" שמתמצה בשלל עצות בסגנון של "10 דרכים קלות להפוך לירוק יותר ולהציל את העולם", או בכל מני חברות גדולות שמצהירות על עצמן כעל "ירוקות" לצרכי תדמית, כשבפועל הרפורמות הירוקות שלהן נובעות מרגולציה חדשה במקרה הטוב (כלומר הממשלה ממילא מכריחה אותן לבצע רפורמה), ופשוט שקריות במקרה הפחות טוב. הוא קורא לה "מסיבה ירוקה" במקום "מהפכה ירוקה" - כולם נהנים ואף אחד לא נפגע. כל האנשים שמקשקשים על ההאמרים האמריקנים לא יודעים ששריפות היערות בברזיל מזהמות את הסביבה הרבה הרבה יותר. כל הדברים האלו שאנשים עושים בבית שלהם לא קרובים אפילו למספרים שיכולים לדגדג בקצת את המגמה העולמית, שמושפעת בעיקר מהצמיחה במדינות מתפתחות ומכמויות האנשים ההיסטריות שחיות שם. אתם יכולים להמשיך ולהשליך את הפחיות למיכלי המחזור, אם זה גורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם. זו ככל הנראה ההשפעה היחידה שיש למאמצים האלו.

פרידמן רוצה שארצות הברית תוביל שינוי עולמי. אני לא חושב שזה יקרה. ארצות הברית היא מדינה מבוזרת מדי, קפיטליסטית מדי, לממשל אין הרבה כוח. השינויים שהיא הובילה בעבר היו שינויים שצמחו מלמטה, מהשוק החופשי, כמו טכנולוגיות המידע. לא רפורמות שהממשלה מובילה. מהפכה ירוקה לא יכולה לצמוח מלמטה מפני שהיא לא משתלמת ללא רגולציה מתאימה, וקשה מאוד מבחינה פוליטית להעביר את החוקים הנדרשים לרגולציה מתאימה. נכון להיום שוק החשמל האמריקאי מעוות לחלוטין, והתמריצים רק מעודדים את החברות לעודד את הציבור לצרוך יותר ויותר דלקי מאובנים. הוא כמובן כותב על כל זה, אבל איכשהו אני מתקשה להידבק באופטימיות שלו.

אבל גם אם פרידמן או מישהו אחר יצליח למכור לאמריקנים את המהפכה הירוקה האמיתית, השאלה, כפי שכתבתי לפני כן, היא מה סין והודו יעשו בנידון. אם האמריקנים והאירופאים יהיו לבדם בשינוי הזה, המגמה העולמית לא תשתנה בהרבה. לכל היותר נדחה מעט את הקץ.

אולי המדענים יצליחו למצוא אילו שהם פתרונות קסם שיהיה אפשר למכור בזול למדינות המתפתחות. לא נראה לי סביר במיוחד. על פי נתונים שפרידמן מביא לטכנולוגיות אנרגיה חדשות לוקח עשרות שנים להגיע לנתח משמעותי מהשוק, זה פשוט מאוחר מדי. יש כיום ממש מעט מו"פ בנושא האנרגיות המתחדשות, בהשוואה לנושאים אחרים במימון ממשלתי כגון טיפול בחולי סרטן. ברגע זה, נראה לי שהאינטרסים של כל השחקנים שעל המגרש מובילים אותנו ישירות אל הגיהינום, ושאין דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לכך.

אני מסיים לקרוא עוד פרק בספר הזה, מעביר את מבטי אל יותם, שמשחק בלול שלו, ותוהה – האם העולם שבו הוא יגדל יהיה באמת גרוע בהרבה מהעולם שבו אני גדלתי? האם רמת החיים שלו תהיה נמוכה יותר עקב עלייה במחירי האנרגיה והמזון? האם הוא יאלץ להתמודד עם תנאי מזג אוויר קיצוניים? האם הוא יסבול ממלחמות על משאבים שיפרצו בין המעצמות הגדולות? מפחיד לחשוב שייתכן כי אנחנו חיים עכשיו במן "תור זהב", שאחריו מחכה לכולנו הידרדרות הדרגתית אל עבר ימי ביניים חשוכים.


בקיצור, הספר - שווה קריאה או לא?

בסך הכל מדובר בספר נחמד, מעניין וזורם, אולי קצת משעמם יותר מספרו של פרידמן "העולם הוא שטוח" וקצת יותר מכוון כלפי אזרחים אמריקנים. ייתכן שזה נובע מהעדפותיי האישיות, אבל גם בספר הנוכחי החלקים האהובים עלי היו אלו שתיארו את הגלובליזציה והצמיחה במדינות המתפתחות, בזמן שכל הדיונים על סוגי אנרגיות מתחדשות שיעממו אותי מעט. חלקם גם נגועים בפופוליזם.  

עדיין, רצוי שכל אדם שרואה את עצמו כמשכיל יקרא לפחות את אחד הספרים – "העולם הוא שטוח" או "חם שטוח וצפוף" – על מנת לקבל מעט רושם על התהליכים החשובים ביותר המתרחשים בעולם היום. רמז: 99% מהדברים שאתם רואים בחדשות או קוראים עליהם בעיתונים כלל לא קשורים אליהם (באופן כללי אני ממליץ לוותר על חדשות ועיתונים ולקרוא יותר ספרים, אבל רק ספרים טובים...).

 



נ.ב

מסתבר שמיהרתי מעט לפרסם את הפוסט, מכיוון שבפרקים האחרונים של הספר חבויות עוד מספר תובנות חביבות, בין שלל חזרות משעממות על מה שנאמר לפני כן או קטעים פופוליסטים שנועדו לשכנע אוזניים אמריקניות.

אחד הפרקים האחרונים עוסק בסין, ובמאמציה של ממשלת סין בנושא. מומחה שפרידמן מצטט משווה את סין לאוטובוס מהסרט "ספיד" שהיה חייב להמשיך ולנסוע במהירות, אחרת יתפוצץ; המפלגה הקומוניסטית כרתה עם העם הסיני חוזה בלתי רשמי, בו כתוב שהיא מבטיחה את המשכה של הצמיחה, והעם הסיני מצידו מרשה לה להמשיך לשלוט בו. סין חייבת להמשיך לצמוח בקצב הנוכחי המטורף - כל האטה בצמיחה תהיה הרסנית לכלכלה הסינית ותיצור גלי אבטלה חסרי תקדים ואי יציבות פוליטית מסוכנת באחת המדינות החזקות בעולם. אבל הצמיחה הזו לא מגיעה בחינם.

כפי שכתבתי, לסין לא אכפת משאר העולם. לא אכפת לה משימור קופי אורנג אוטנג במלזיה, מכריתת יערות הגשם בברזיל, או משוניות האלמוגים של האוקיינוס השקט. בקושי אכפת לה מבעלי החיים שלה – רק לאחרונה נודע על דולפין נהרות סיני נדיר שככל הנראה נכחד כליל. אבל למנהיגי סין כן אכפת מזיהום האוויר המטורף בבייג'ינג. אכפת להם מזיהום נהרות שמשמשים כמקור פרנסה עבור חקלאים. אכפת להם ממחירי אנרגיה גבוהים. ובניגוד לאמריקנים, לסינים אין בעיה להעביר אילו תקנות שירצו, מתי שירצו, והיכן שירצו.

הבעיה היחידה של הממשל הסיני היא הממשל עצמו. הכלכלה הסינית היא לא קפיטליסטית ולא קומוניסטית, אלא מה שנקרא "קפיטליזם של מקורבים", או "קפיטליזם של קאובויים". פקידי ממשל ואנשים שקרובים לפקידי ממשל הם היזמים הקפיטליסטים העיקריים, ואלו שהופכים במהרה להיות מעמד שלם של מיליונרים ומיליארדרים. לרוב הם אלו שמכשילים יוזמות "ירוקות" שמגיעות מלמעלה, או פשוט מתעלמים מהן ועושים מה שהם רוצים באזור עליו הם אחראים. על מנת להילחם בהם, שחרר הממשל הסיני מעט את רצועת הצנזורה הקושרת את כלי התקשורת, והרשה להם לכתוב כתבות סביבתיות המבקרות פקידי ממשל מושחתים במקרים מסויימים.

פרידמן קצת מגזים, לדעתי, כשהוא ממשיך ומתאר כיצד לדעתו הצורך להיהפך לירוקים חייב לגרום לממשל הסיני לשפר באופן כללי את חופש הדיבור בסין. בכל מקרה, הוא כותב כי סינים רבים עדיין מאמינים שההתחממות הגלובלית היא קונספירציה אמריקנית-אירופאית שנועדה למנוע מסין לצמוח. התכנית שלו היא לפתח מיזמים של אנרגיה ירוקה בארה"ב עד לדרגת ייצור המוני שתוזיל את מחירם ותאפשר למכור אותם לסין והודו, כשהם יהיו ממש משתלמים כלכלית עבור המדינות האלו בטווח הקצר, כי הן לא יסכימו לוותר על צמיחתן על מנת להציל את שאר העולם.


בפרקים שלאחר מכן הוא חוזר לארצות הברית. אחד החלקים שחיבבתי, הוא החלק שבו פרידמן מפנטז על האפשרות להיות "סין ליום אחד". כל כך קשה לקבל החלטות ולהניע תהליכים ארוכי טווח במדינות דמוקרטיות, יש כל כך הרבה אינטרסים סבוכים ומדיניות האנרגיה האמריקנית לא קרובה אפילו לתהליך של קבלת החלטות רציונאלי. לו רק נשיא ארה"ב היה מסוגל להיות דיקטאטור ליום אחד, לו רק היה מסוגל להעביר את כל התקנות והרפורמות הנחוצות בבת אחת בלי שום התנגדות מצד חברות אינטרסנטיות, גופים ממשלתיים ואיגודי עובדים למיניהם...

בסך הכל אני מחבב את הראייה המפוקחת של פרידמן, מבחינת גודל האתגר והדרכים להתמודד איתו. הוא לא חי באשליות לגבי שינוי האנושות, וכותב "תחליפו את הפוליטיקאים שלכם, לא את הנורות שלכם", מתוך ידיעה ששינויים מערכתיים ותקנות חדשות מסוגלות לשנות את העולם הרבה יותר מהר מפרסומות מטופשות בטלוויזיה עם דוגמניות מתקלפות שמנסות לשכנע אותנו לחסוך מים (ומאפשרות לרשויות הרלוונטיות בישראל להאשים את הציבור הלא צייתן בבעיית המים במקום את עצמן).

מפתיע אותי איך אדם בעל ראיה כזו מפוקחת מצליח לשמור על אופטימיות לגבי כל העניין. מצד שני, אולי הוא הבין שרק אנשים אופטימיים מסוגלים לשנות את העולם.

 


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

40 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת